שלום. שמי א', אמא לילדים מקסימים, בעלת קריירה משגשגת, נשואה לבעל עם קריירה מוצלחת, בוגר ישיבות מובילות מהציונות הדתית. החיים היפים. נכון?
אתחיל מההתחלה – שלום, שמי א', ואני אישה מוכה!
תמיד רציתי לבנות בית כמו זה שגדלתי בו. להרגיש אהובה. לחנך את הילדים על פי עולם הערכים. בית מלא שמחה, צחוק, שיחות, ואהבה.
הכרתי אותו דרך חברים משותפים.
תקופת החברות, עד האירוסין כעבור חצי שנה, היתה נפלאה. הוא חיזר אחרי, השקיע בי, והרגשתי שזה בהחלט האדם איתו אני רוצה לבנות בית. מה יכול להיות רע? בחור רהוט, מפנק, קובע עיתים, משכיל.
בדיעבד שואלים אותי היום אם לא היו סימנים. בפרספקטיבה אני יכולה להגיד שתקופת האירוסין יכלה להדליק לי נורות אדומות, אך אז פירשתי זאת כגבר שעומד על שלו, גבר מוביל, שעוטף אותי, שעומד מאחורי האידיאלים שלו, זה אולי קצת לחצים לפני החתונה. לא יכולתי לרגע לראות שההתנהגות הזו תוביל לאלימות ושתלטנות.
ערב החתונה היה היום הטוב ביותר בשבילי בכל השנים האלו. הרבה שמחה, ריקודים, התעלות רוחנית. התרגשתי כשהוא התקרב אלי להסתיר את פני בהינומה. הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיני. דמעות חמות של אושר ושמחה. ולא ידעתי איך מספר ימים אח"כ יהפכו אלה לדמעות של צער וסבל...
שבוע השבע ברכות. המשך לחוויית התעלות של החתונה, התרגשתי כמו כל כלה טרייה. אך בבת אחת חל בו שינוי. אי אפשר היה לטעות בכך. הוא כבר לא צריך להרשים אותי. אני רכושו.
מול אנשים בסעודות השבע ברכות הוא נתן דברי תורה חכמים, והחמיא לי מול כולם, באופן שריתק את כל השומעים, וגרם להם לבוא אלי ולהגיד לי "הסתדרת בחיים. את בת מזל". אך כשהיינו שנינו לבד – כאילו לא הייתי קיימת.
בבת אחת הוא החל לשלוט על כל התחומים של החיים שלי. אם לא הסכמתי איתו, גם על דברים שטותיים, החל להתעלם ממני, להיעלם, ולעיתים אפילו לא חזר בלילה הביתה. מה אמורה בחורה צעירה, שרק נישאה לעשות במקרה כזה? פחדתי. פחדתי שלא יחזור. פחדתי ממנו. ופחדתי לשתף – אולי אני לא בסדר באמת? זו הבחירה שלי להתחתן איתו– איך אודה בטעות? איך אודה בכישלון כשכולם מצפים לחיי זוגיות מושלמים? ואולי זה גם יכאב להוריים שלי אם ידעו איך אני מעבירה את ימים הראשונים שלי כאישה נשואה?
התחלתי לוותר, לוותר על הרצונות שלי ולהתאים את עצמי אליו.
להריון הראשון נכנסתי די מהר. תחילת ההיריון, באופן טבעי, היתה קשה, ועברתי שעות של בכי בלילות. דבר שגרר ענישה מצידו – הוא נעל את דלת חדר השינה, ולא נתן לי להכנס לישון במיטה...
לבדיקות ההריון כמובן הוא לא הגיע, וכשהרגשתי צירים לקראת הלידה באחד מערבי שבת, הוא אמר – "תשתי מים, זה יעבור לך" והתחיל להתעלם כהרגלו. ובקושי רב זחלתי, על ארבע ממש, להורים – ואמא שלי לקחה אותי מיד לבית החולים, ובשעה טובה ילדתי את בננו הבכור.
הלידה גם הולידה אובססיביות יתר ושיגעונות מצידו.
הוא הבהיר לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: התפקיד שלי זה להניק את הילד, ולא מעבר לכך. הילד מלך – והכל סובב סביבו.
הוא החל לנהל את חיי באופן כזה שיתאים לשעות הנקת הילד – מתי אני אלך לעבודה ומתי אשוב. הוא הודיע לי שהילדים שלנו לא יקבלו תחליפי חלב. שהילדים שלנו יגדלו בבית ולא ילכו לשום מעון או גן.
כל בכי של הילד היה הופך לאימה בבית. היה מעיף אותי פיזית כדי להגיע אליו, אם נפל המוצץ, ורציתי לשטוף במים רותחים, כמו כל אם צעירה, היה תופס לי את היד, מעקם אותה וצרח עלי שאם הילד בוכה – מביאים לו מיד את המוצץ!! אסור היה לי ללכת לשירותים בלילה שאולי זה יעיר את התינוק, ועוד אינספור דוגמאות...
הוא הכריח אותי להניק בכל שלב. גם כאשר נכנסתי להריון עם בננו השני. כבר הייתי חלשה כולי. פעם ראשונה מזה זמן רב אמרתי לו באמצע הלילה בהחלטיות: "אני לא מסוגלת להניק יותר"! ותשובתו היתה חד משמעית – "את לא רוצה להניק – אז תצאי מהחדר. אין לנו צורך בך יותר". הוא נתן לי אגרוף בגב, והפיל אותי על הרצפה. הייתי מכווצת כולי מכאב ומהעלבון ושמעתי אותו צורח שאצא מהחדר. כשזה לא עזר, כי כבר לא יכולתי לזוז בעקבות המכה – הוא גרר אותי לכניסה לחדר ונעל את הדלת. זחלתי לספת שבסלון, ושם והעברתי את הלילה. במשך מספר ימים עוד צלעתי מהמכות ומהנפילה. נכנסתי לדכאון. מה אני עושה? איך אפשר להמשיך לחיות ככה? אני חייבת שינוי!!
שלחתי לו מהעבודה מייל עם לינק לאתר של עו"ד, וכתבתי לו שאני רוצה להתגרש. שחבל למשוך את הסבל הזה. מסתבר שאנו לא מתאימים. הוא מיד ניסה לרצות אותי. להסביר לי – איך אני יכולה לחשוב דבר שכזה, הרי הוא אוהב אותי... אך המשך הדברים היה מפחיד – אנחנו באמת לא מתאימים, את הטעות הכי הגדולה שלי בחיים, אבל אנחנו נשואים ונשאר כך בשביל הילדים! פחדתי. הבנתי שבאמת אין לי ברירה, ושכנראה נגזר עלי להישאר איתו.
המצב החל להחמיר, ואני שוב נכנעתי לסיטואציה...
ככל שעבר הזמן הוא ניתק אותי יותר ויותר מהמשפחה ומהחברות. ובאופן טבעי גם התחמקתי מכל מפגש חברתי, כי לא באמת יכלתי להיות פתוחה עם מישהו אחר...לא רציתי לגלות ופחדתי שיגלו.
לא הרגשתי שאני מסוגלת לשתף אפילו את ההורים שלי. בהתחלה באמת חשבתי שאני לא בסדר, שאני אמא לא טובה ואישה לא טובה. אני כנראה אשמה...
גם פחדתי על ההורים שלי. פחדתי שלא יוכלו להתמודד מולו. שישליט גם עליהם את הטרור – כמו שרק הוא יודע לעשות..
ובנוסף, התביישתי לשתף. היה פער עצום בין הדמות שלו כלפי חוץ לבין החיים הזוגיים שלנו כשהדלת נסגרה. לא באמת הצלחתי לעכל בעצמי את הגיהינום בו הייתי חיה.
בשלב כלשהוא הוא כתב לי לו"ז יומיומי מפורט– ונאלצתי לחתום על כך שאסור לי לדבר על הלו"ז עם אף אחד, אחרת הוא יכול לנקוט בכל האמצעים כדי להעניש אותי.
היום כשאני מסתכלת על המסמך, לא מבינה איך בנאדם יכול לצאת שפוי מכך שמישהו מכתיב לך איך ומתי לחיות:
6 בבוקר השכמה
6:05 מקלחת וכו' וכו'
ואם במקרה שיניתי את סדר הפעולות – וניקיתי לפני שבישלתי לדוגמא, העונשים היו קשים.
מעבר לבידוד, לאלימות הנפשית, לאלימות הפיזית ולאלימות המינית אותן עברתי על בסיס יומיומי, סבלתי אף מאלימות כלכלית קשה. הרווחנו שתי משכורות יפות ב"ה, וכזוג צעיר בהחלט יכולנו לחיות בכבוד. אך השליטה שלו בי היתה גם בתחום זה באופן טוטאלי. הוא לא אפשר לי להשתמש בכרטיס אשראי. קיבלתי סכום מוגדר, ומידי סוף יום הוא בדק את התיק והארנק ועקב אחרי כל הוצאה שלי. וכשאני מדברת על הוצאה – זה יכול להיות פריט בסופר בכמה שקלים..
כשחשבתי שהאלימות והשליטה לא יכולה להחמיר – הופתעתי מחדש. היתה אימה גדולה. לא יכלתי לצאת מהבית בלי אישור שלו. היה מלווה ומחזיר אותי מהגינה. היה מגיע ומתקשר פעמים רבות ביום למקום עבודתי. כבר העירו לי בעבודה שזה מוגזם ויש גבול... לא ידעתי מה לעשות, עד שיום אחד בפשטות הוא אמר לי – "אל תדאגי – עוד מעט כבר לא תעבדי...". מבחינתו החל לדבר על כך שאישה צריכה לשבת בבית ולא להתקדם. שתבינו – הייתי בדרך לקידום ומאוד מוערכת בעבודה.
פתאום הבנתי שהוא לוקח לי את הכל! את עצמי, את הילדים, את זכות הבחירה, ועכשיו, המקום היחיד שטוב לי בו בחיים הוא גם רוצה לקחת ממני.
ערב פורים באותה שנה, זהו רגע שאני זוכרת היטב. אמא שלי יחד עם דודתי היו בסביבה, ורצו לבוא להגיד שלום. לשתות כוס מים. הן דפקו על דלת הבית. אך הוא לא הסכים לפתוח להן. "זה הבית שלי", הוא אמר, "ואף אחד לא ייכנס לפה בלי שאזמין אותו". רציתי לצאת אליהם. בכיתי. אך הוא נעל את הדלת ולא אפשר להן להיכנס ולא איפשר לי לצאת. אמא שלי התקשרה מיד למשטרה. היא הבינה שמשהו כבר קורה. שמשהו לא תקין מתרחש. אך במוקד 100 של המשטרה אמרו לה "מצטערים גבירתי, אנחנו לא יכולים לעשות כלום"...
שוב הגעתי להבנה שמשהו חייב להשתנות. אך לא ידעתי איך.
התחלתי טיפול זוגי. לבד. לא שיתפתי באלימות שעוברת עלי. סיפרתי דברים קטנים. ובכיתי הרבה. מצאתי מקום להוציא החוצה, גם אם לא לגמרי חשפתי את שעובר עלי...
גם ללידה הבאה נאלצתי להגיע עם אמא שלי. באמת ידעתי שמשהו צריך להשתנות. ידעתי שלא אוכל להמשיך ככה. אך לא ידעתי מה הפתרון, ואיך אוכל להתמודד עם מהלך שכזה??
בביקור שיגרתי בטיפת חלב, עם תינוק בן החודש, קיבלתי מהאחות טופס שאלון למלא. בתמימותי עברתי על כל השאלות, ואם אני זוכרת נכון, רב התשובות זכו לציון 2 מתוך 3. האחות הסתכלה על השאלון, והסתכלה עלי, ושוב על הדף. ומיד אמרה לי: "את לא לבד"! לא הבנתי. באמת שבאותה העת לא הבנתי. "את אישה מוכה", כך היא אמרה. "אני פה בשבילך, ויש הרבה אנשים שיעזרו לך. את לא יכולה להישאר במצב הזה!!!". ומיד הביאה לי פנקס טלפונים עם מספרי חירום.
הטלפון הראשון שעשיתי היה לער"ן – עזרה ראשונה נפשית. פעם ראשונה בה פתחתי בפני מישהו קצת ממה שעבר עלי בתקופה הזו. המתנדב מעברו השני של הקו חיזק אותי, הסביר שיש קווים אדומים שאסור לאף אחד לעבור, שאתחיל לסמוך על עצמי – בשביל ילדיי אך בעיקר בשביל עצמי. הוא הסביר לי מה כדאי לעשות, והפנה אותי למרכז למניעת אלימות במשפחה ברווחה. מאז החלו הטלפונים לגורמים חיצוניים. הייתי בהיסטריה שיגלה את זה. החבאתי את הטלפון שלי בטענה שאני לא מוצאת אותו, כדי שלא יבדוק את השיחות שביצעתי, זה היה חלק מהמפקד היומיומי שנאלצתי לעבור מידי ערב. העדפתי לסבול על כך ש"איבדתי" את הסלולרי שלי, מאשר שידע את האמת...
הגעתי לרווחה. התחלתי לספר מה עובר עלי. התחלתי לשתף. העו"ס מיד סיפרה לי מה האופציות שלי, וסיפרה לי על אופציה של מקלט. קודם כל סירבתי, לא ראיתי את עצמי מגיעה למקלט. זה היה נשמע לי קיצוני מידי. ואז היא סיפרה לי על "בת מלך" מקלט לנשים דתיות. היא הבהירה לי מה המשמעות להגיע לבת מלך, והבנתי שזה אולי הסיכוי היחיד שלי להינצל, קיבלתי החלטה ללכת על זה.
אך מיד היא אמרה – "רגע. אני לא בטוחה שיש מקום. נראה לי שהמקלט מלא". אני לא יכולה לתאר לכם את גודל החורבן שהרגשתי באותו הרגע. ידעתי שיש לי אפשרות אחרת, אך בשנייה היא נלקחה. נעלם לי האוויר מהריאות. מה אני עושה עכשיו??
העו"ס החלה להרים טלפונים, ומיד נאמר לה כי בדיוק השבוע בת מלך פותחת מקלט נוסף בירושלים. שומרים לי מקום. עכשיו אני רק צריכה למצוא דרך לברוח. להציל את עצמנו! הרגשתי שנס גדול קרה לי!! ותבינו כי באותו שבוע המקלט התמלא עד אפס מקום! אם לא הייתי מחליטה באותו הרגע, ייתכן שלא היה לי לאן ללכת. אולי לא הייתי מצליחה לנצל את ההזדמנות שנוצרה לי.
איך הצלחתי לצאת למקלט אתם בטח שואלים? זה לא היה פשוט בכלל. גם פה נאלצתי לחתום על מסמך, להתחייב שאני הולכת למקום מסוים עליו סיכמנו מראש, ולאשר בכתב שאני הולכת רק לשם וחוזרת עד שעה מסוימת.
יצאתי לכיוון ירושלים עם שני התינוקות, שני חיתולים להחלפה לאותו היום, מוצץ וזהו. לא ידעתי לאן אני הולכת. לא ידעתי מה מחכה לי. כשהגעתי לירושלים עליתי על מונית, והנהג קיבל מצוות המקלט טלפונית את הכתובת. לא זוכרת איך הצלחתי לנשום בדרך לשם. הגעתי רועדת כולי למקלט. העו"ס והכוננית שהייתה במשמרת ערב קיבלו את פני, עזרו לי לצאת מהמונית, והכניסו אותי בשערי המקלט.
אחרי שננעל מאחורי השער והתחלתי לעלות במדרגות לכיוון המקלט, הרגשתי שפעם ראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני ממש נושמת. נשימות עמוקות של חיים, של שחרור. הרגשתי פשוטו כמשמעו את האוויר הצח של ירושלים. ראיתי את השקיעה ברקע. הרגשתי כי אני מוגנת וחופשיה. הגעתי לבית החדש שלי.
את הלילה הראשון בבת מלך אני זוכרת כאחת החוויות המרגשות והחשובות. פגשתי שם עוד שתי נשים שהגיעו כמה ימים קודם לכן. הן הסבירו לי על המקלט וקצת על חיים שלהן, על המערכת הזוגית ועל האלימות שחוו. מהר מאוד הבנתי שלא משנה מהו עיסוקו של בן זוגך – אלימות זו אלימות, והזוועה קיימת אצל כל אישה שחווה אלימות, לא משנה מאיזה סוג.
השיחות עם חברות החדשות חיזקו אותי, וגרמו לי להבין שבחרתי לעשות את הצעד הנכון. באותו ערב, אכלנו חלה מטוגנת, ושמענו מוזיקה שקטה ברקע. בשבילי –היה גן עדן! בבוקר, פגשתי את הצוות המדהים ב"בת מלך", את המנהלת, את העו''ס, את אם הבית, את עו''ד שמיד אספה את העדות שלי והחלה בטיפול המשפטי. קיבלתי תמיכה רגשית ומקצועית מעבר לכל ציפייה. הגעתי במצב ירוד ביותר, וכל יום שעבר התחלתי לעכל את השינוי, התחלתי להבין מה באמת עברתי בכל השנים של הנישואים, גיליתי עד כמה האומץ שהיה לי לצאת באותו יום מהבית אינו מובן מאליו כלל! אפשר לומר שבבת מלך קיבלתי מערכת עוטפת שבאמת דאגה לי לכל צרכיי.
האיש לו נישאתי התחיל באובססיביות ליצור קשר עם כל הגורמים על מנת להשיג אותי. שלח פקסים לעמותה, איים, שלח שליחים – רצה לערער לי את הביטחון בהחלטה. "בת מלך" ידעו להוות חומת מגן. לעדכן אותי בכל עניין ויחד עם זאת לתת לי באמת את ההרגשה של בחירה אם להיחשף למכתבים ולשיחות או להמשיך להתעלם. בחרתי לא לראות את כל המכתבים ששלח, כדי שאוכל להשקיע את כל האנרגיה שלי בשיקום במטרה להמשיך בחיי. קיבלתי מהצוות המקצועי את כל הכלים לעשות זאת. הילדים ואני קיבלנו תמיכה רגשית על ידי שיחות עם עו''ס, ופגישות קבוצתיות. פגשנו מדריכה הורית, על מנת לקבל ייעוץ והכוונה איך לגדל הכי נכון את הילדים במציאות החדשה.
ההרגשה הייתה שאנחנו בידיים טובות, אנשים עם ניסיון, עם כתפיים, עם המון אהבה ועם המון רצון להטיב ולעזור. הרבה פעמים אמרתי לעצמי, אולי כל הסבל הזה היה שווה רק כדי שאזכה להכיר את האנשים מלאי חסד האלו. זו חוויה והרגשה שמלוות אותי כל הזמן מאז השהות שלי בבת מלך.
הייתי שם 7 חודשים בדיוק. בת מלך הייתה לי לבית, והיא עד היום משפחה. עד היום הקשר עם הצוות ועם הנשים הוא הדוק, חזק ומלווה. גם ברגעים הכי קשים לאורך כל השנים, הם פה לצידי. ניתן לומר שבת מלך הציל את חיי, נתנו לי שם הזדמנות שנייה לבנייה של עצמי לאחר הרס על ידי בן זוגי. נתנו לי כוחות, עוצמות, ואיפשרו לי תקוות ואמונה.
אם אני כאן היום, עומדת מולכם עם תקוות לחיים טובים ושמחים,
ואם אני מגדלת יום יום את ילדיי בשמחה,
תדעו שאם היום אני מחייכת ויכולה לתת מעצמי..
כל זה בזכות בת מלך,
שה' יברך אותם, שיעזור להם לעזור לכל אישה שנמצאת במצוקה!
יש תקווה! צריך רק לתת לה יד!