לפני שבע עשרה שנים ביקרנו את סבתי האהובה, סבתא לולו ע"ה, במירון. בעלי ואני, זוג צעיר ובתנו הבכורה, שהייתה אז תינוקת קטנה בת חודשיים.
תוך כדי ההכנות לשבת היא יבבה בעגלה, ואנחנו מיהרנו והרמנו אותה, פעמים אני, פעמים בעלי.
"מה אתם עושים?" נזפה בנו סבתא בטון הונגרי מובהק, "אתם מקלקלים את הילדה". כשאנחנו, זוג צעיר מגונן ובטוח בדרכו החינוכית, הרמנו גבה, היא הסבירה, משוכנעת בצדקת דרכה: "היא עוד עלולה להתרגל...", הזהירה. מה שסבתא שלי ראתה כפינוק, אני ראיתי כצורך בסיסי, אפילו קיומי.
לפנק זה לתת מעבר. כשאימא מזמינה את ילדיה אחרי הצהריים להתפנק בתה ועוגיות זה ממש נהדר בעיניי. עוגת הגבינה של שבת בבוקר היא חלק משמעותי מעונג השבת שלי. אפשר לחיות בלי שניהם, שום דבר לא יקרה. אף אחד לא ימות כאן מרעב, לא אני בשבת בבוקר ולא הילדים אחרי הצהריים.
פינוק הוא טוב ומשמח כשהוא במידה. כשהוא מוערך. כשהוא נספר. פינקתי אתכם בארוחת ערב משובחת. פינקתי את עצמי בשמלה חדשה. הוא מלא בהכרת הטוב ובהודיה. כולנו מכירים את המצבים האלה שבהם יש שפע של טוב, ואין כלים לקבלו. למשל, ימי הולדת אצל ילדים קטנים. עוגה ומתנות ובלונים ופתאום הוא צורח ומשהו קטן שובר אותו ואת תוהה: מה קרה לילד? כאשר האורות מותאמים לכלים, כאשר הנתינה מותאמת ליכולת הקבלה והכרת הטוב, אזי יש שמחה. יש ברכה.
"ילדים מתוקים! פינקתי אתכם בארוחת צהריים משובחת! עמדתי ובישלתי וחשבתי עליכם ומה ישמח אתכם. מה אתם אומרים? איזו אימא יש לכם?"
פינוק, כשהוא חיובי, הוא טוב לנותן וטוב למקבל. הוא מאפשר לנותן לצמוח בנתינתו ובשפע שהוא מעביר, ולמקבל לצמוח ביכולת הקבלה ובהכרת התודה. פינוק שלילי מגיע מכיווץ. מלא נעים לי. מצורך לר&צות. מחקרים מראים שהילדים היום מפונקים מאי פעם, ואילו ההורים מלאים רגשות אשמה. באמת מאוד קשה להציב את הגבול בשמונה בערב אם חזרתי הביתה רק שעתיים קודם לכן. הרבה יותר נוח לשים עוד סרט במחשב או לתת חטיף ומסטיק. נוח לטווח הקצר.
"כשאני מרגישה שאני רוצה יותר מדי להתפנק, אני יודעת שמשהו ביומיום שלי לא מאוזן", כך שיתפה אותי חברתי. אם אני "הורגת את עצמי" בבית או בעבודה, רק אחלום על נופש הנשים הקרוב, ואחריו על חופשה באילת, ובצפון, ועל קפה טוב ועל יציאה לקניון. מזמן לא קניתי לעצמי בגד חדש, או חמש שמלות. מה, אסור להתפנק קצת? מגיע לי.
לעומת זאת, כשאנחנו נותנות ביומיום מענה לצרכים שלנו ולרצונות שלנו, במידה ולפי כוחותינו, כאשר אנחנו נותנות לילדים שלנו חסד במידה וגבול במידה, אנחנו פשוט לא צריכות להתפנק יותר מדי, גם לא לפנק בלב מכווץ. היומיום עצמו מביא איתו רגעי פינוק מובנים, רגעי תרומה ורגעי עמל ובנייה.
פורסם בפנימה