פנחס לבון, שר הביטחון בזמן "עסק הביש"
פנחס לבון, שר הביטחון בזמן "עסק הביש"צילום: COHEN FRITZ לע"מ

חשיפתם ביום חמישי האחרון של מסמכים נוספים מפרשת 'עסק הביש' לא בהכרח פותרת את כל התעלומות סביב הפרשה ההיא, ויש מי שסבור שהחשיפה מעוררת שאלות בפני עצמה, לדוגמא שאלת העיתוי לחשיפת המסמכים דווקא כעת.

אחד השואלים את השאלות הללו הוא ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי שחקר במשך שנים את 'עסק הביש', המידע, השמועות, המסמכים וההשלכות של הפרשה אותה הוא מגדיר כ"מזימה אפלה אווילית ומרושעת של אנשים מסוימים במערכת הביטחון שלנו, שהגו רעיון תעתועים להפעיל רשת שנועדה לצורכי ביטחון, ואליה סופחו יהודים טובים במצרים, ולהפעיל אותה כדי לפגוע ביחסים בין משטרו החדש של נאצר לבין בריטניה וארה"ב".

לדבריו גם אם היה לכאורה היגיון מסוים בהפעלה של מהלך שכזה, היגיון שייתכן והיה נראה כסביר לו הייתה הפעולה מצליחה, הרי ש"כשהולכים לעשות דבר כזה מפעילים את האנשים המתאימים ואת האמצעים המתאימים, וכאן זה לא היה. הכול נוהל בשלומיאליות נוראה על ידי חובבנים".

באשר לחשיפת המסמכים האחרונה מספר יצחקי כי "כשראיתי את המסמכים הופתעתי מאוד כי לפני שנה כבר פורסמו מסמכים מרתקים עוד יותר. ב-11.5.2015 ארכיון צה"ל, ללא כל סיבה, פרסם את תמלולי השיחה הקריטית בין שר הביטחון לבון לראש אמ"ן גיבלי, ושם לבון מכחיש בצורה מפורשת את טענות גיבלי, פורסמו דו"ח של ישיבת המטכ"ל בנושא, פורסמו קטעים מיומנו של נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן גוריון, פורסם גם דו"ח האירועים של מפקד היחידה 131 שביצעה את הפעולה הזו, סא"ל מרדכי בן צור. בקיצור, פורסם. אז מה עכשיו פרסמתם זוטי זוטות של דברים. מישהו מנסה בשנתיים האחרונות לעורר מחדש את עסק הביש הזה, אבל בצורה עקומה, כשהרעיון הוא לטהר את בנימין גיבלי מהחשד הכבד ואת הרמטכ"ל משה דיין, ולהטיל את האשמה על כתפיו של הטירון המסכן פנחס לבון שהנחיתו אותו למשרת שר ביטחון ללא ידע מינימאלי. צחנה כבדה ביותר עולה מהסיפור הזה".

להערכתו של יצחקי השאיפה היא יותר לטהר את שמם של דיין וגיבלי מאשר להכפיש את לבון.

"האדם היחיד ששרד מכל הסיפור הזה הוא רק שמעון פרס שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, שהיה מעורב בכל העניינים הללו ומשום מה הצליח לחמוק בין הצללים. הגיע הזמן לחשוף את חלקו של פרס בדבר הזה", אומר יצחקי ומוסיף כי "כאשר לבון מונה לשר הביטחון בניגוד גמור לרצונם של דיין ופרס, השניים נהגו בכל שבוע לנסוע לצריף בשדה בוקר, שם ישב המנטור שלהם בן גוריון, ושם ניהלו את כל המזימות הללו. בן גוריון היה מקבל דיווח שבועי על המתרחש במערכת. יש כאן משהו הרבה מעבר לאירוע בקהיר".

לזאת מוסיף יצחקי ומעיר כי אדם נוסף חמק מאור הזרקורים של הפרשה ההיא: "מי שגם הוא חמק הוא מי שהיה ראש לשכת הרמטכ"ל דיין, סא"ל אלי זעירא". בדבריו אלה מסכים יצחקי לתחושה לפיה פלא שישראל הצעירה שרדה את התקופות הללו כאשר כל כך הרבה אנשים בכירים מתנהלים בבעייתיות חמורה, מזייפים מסמכים, דואגים לעתידם על חשבון המערכת כולה וכיוצא באלה.

"יש לפני את התרשומת בין שר הביטחון לבון לבנימין גיבלי, ומשם עולה שהתקיימה הפגישה הזו ב-16 ביולי ונכחו בה עוד ארבעה אנשים אחרים. הפגישה נמשכה כמה שעות ובמהלכה לא עלה נושא ההוראה. גיבלי טוען שרק אחרי שהארבעה הלכו הוא נשאר לשיחה בארבע עיניים עם לבון ואז לבון נתן לו את ההוראה".

מזכיר יצחקי בדבריו את זיופם של שלושה מסמכים בידי גיבלי. בין השאר מדובר בשחזור מאוחר שעשה גיבלי למסמך ההודעה על הוצאת הפעולה לפועל. במסמך זה, כך הודתה מזכירתו, הורה להוסיף בפתח המכתב את המילים לפיהם בהוראת שר הביטחון הפעולה יצאה לדרך. יצחקי מספר כי המזכירה, דליה כרמל, סיפרה על כך ללוי אשכול, ראש הממשלה הבא, בפגישותיהם האישיות, ומשום כך אשכול לא קיבל את גרסת בן גוריון דיין ופרס והאמין ללבון ושרת.

"גיבלי היה זייפן מועד. עוד כשהיה בש"י של ההגנה הוא עשה דברים חמורים", אומר יצחקי ומציין כי על חלק מהפרשיות עדיין מוטל איפול וחיסיון שאינו מאפשר את פרסום הדברים. "מי שצודק כאן הוא לבון שהעלילו עליו עלילת דם. הוא היה פראייר ועבדו עליו", קובע יצחקי ומלין גם על מינויו של מפקד המבצע במצרים," אחרי שבנה את הרשת אדם מוכשר להפליא, אברהם דר, שהיה מעולה, הלכו ומינו את אברי אלעד-זיידנברג שהיה בעברו עבריין מורשע ובסופו של דבר התברר כנוכל ובוגד ששיתף פעולה עם המצרים והפיל את הרשת".