השר נפתלי בנט
השר נפתלי בנטצילום: ישראל ברדוגו

בשנים האחרונות הבית היהודי יצא בקו ברור, שנהפך לסמל תקופה בחיי המדינה: "מפסיקים להתנצל". זוהי אמירה שחלחלה בציבוריות הישראלית מקצה לקצה ותפסה בה אחיזה.

אנחנו לא מתנצלים למשול על פי דרכנו, אנחנו לא מתנצלים על הערכים שלנו, אנחנו לא מתנצלים שאנחנו מתיישבים בארץ ישראל, אנחנו לא מתנצלים שאנחנו נלחמים באויב שלנו, והורגים אותו כשהוא משכים להורגנו.

אנחנו לא מתנצלים על איך שאנחנו נראים ועל איפה שאנחנו גרים, משרתים ולומדים. להפך, אנחנו גאים בכך.

זוהי אמירה שחלחלה עמוק אל עולם המעשה: הציבור הדתי-לאומי הרים את ראשו, וגילה שתקרת הציבוריות הישראלית אינה עשויה מבטון. כך בצבא, במשטרה, באקדמיה, בשב"כ, במוסד, בפוליטיקה, ברפואה, בכלכלה ובכל מקום שבו נקראנו לדגל – היינו שם. ובגדול.

מה שחשוב לא פחות: הציבור הדתי-לאומי לא מגיע למנהיגות הציבוריות הישראלית על ידי הורדת דגלים. ההפך הוא הנכון. הדגלים של הציבור הונפו אל על, ויחד איתם הגיעה ההכרה של הממסד הישראלי בנחיצותם של בני המגזר הדתי-לאומי בכל שכבות המדינה.

אבל אנחנו לא המצאנו כלום. הראשונים לזהות, כמו שאומרים היום, היו 'בשבע'. הם היו שם קודם. באמירה החדה, הלא מתנצלת. בתפיסה כי הציבור הדתי-לאומי הוא קטר מוביל, ולא ספיח מובל. בתפיסת הלכתחילה ולא הדיעבד. בשמירה עלינו, נציגי הציבור, שלא נסטה מדרכנו - גם כשהדבר נעים לנו וגם כשלא. בחזון שאומר: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל – הוא לא פן פוליטי. הוא הסיבה להקמת מדינת ישראל.

ועכשיו הגיע הזמן לעלות קומה.

כמו ש'בשבע' הפך להיות אחד העיתונים המובילים בישראל כולה, באופן אבסולוטי, כך גם הציבור הדתי כולו. הציבור הדתי-לאומי איננו מוכן להיות בעמדת "עוזר" או "יועץ בכיר" להנהגה בישראל. הוא ההנהגה בישראל.

בפרשת השבוע, פרשת קרח, אומרים דתן ואבירם: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותיתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה". לצערי, ישנם ממשיכי רוחם היום בציבוריות הישראלית, כאלה שרואים מה רע, מה מסוכן, כמה אנחנו פשיסטים ומסוכנים, ומזכירים תקופות אפלות. שאומרים "הבטחתם יונה", ורואים אותנו, את עצמנו, כחגבים.

אבל אני – אני רואה עם תאב חיים, עם עולם תורה פורח כמו שלא היה מעולם, עם מדע והייטק, ויזמות, ופרסי נובל, ועם ערבות הדדית שאין כמוה בעולם בימי שגרה – ובימי פיגועים לא עלינו.

בעולם שבו יש מי שרואה חושך – הציבור הדתי-לאומי רואה אור גדול במדינה הזאת שלנו, ומפיץ אור גדול בעצמו.

חברים, ישנם רגעים בחייה של אומה שבה קבוצה אחת מזנקת אל הדגל, רגע לפני שהוא מאבד אחיזה, ומחזיקה אותו ביד יציבה. זהו הרגע. הנהגת המדינה היא המשימה שלנו, ואין לנו אפשרות לחמוק ממנה. זוהי אינה "השתלטות" על המדינה, אלא המשך טבעי של העלאת הערכים שאנו מאמינים בהם, ערכים כלל-ישראליים – אל הבמה הישראלית. זוהי משימה שיש בצדה מחירים, כי יש מחירים להנהגה, אבל עם הנצח אינו נרתע מדרך ארוכה והמחירים שהיא טומנת בחובה: כי הוא רואה, בקצה, את היעד.

את האלטרנטיבה, אחיות ואחים יקרים, ראינו על חורבות גוש קטיף, כאשר חברינו הלאומיים גירשו את טובי בנינו, פעימה אחרי פעימה. אנחנו סיימנו לשבת ביציע, וגם מיצינו את הרצון לשבת בקהל במקום הכי טוב באולם.

ול'בשבע', כמי שהיה חלוץ ההנהגה של התקשורת הדתית-לאומית בישראל, יהיו בכך מניות וזכויות רבות, ולא פחות מכך – משימה קשה. אחרי 700 גיליונות, זה קטן עליכם.

חזק חזק ונתחזק.