באמת? הגענו לגיליון 700? וואו, לא להאמין איך שהזמן עובר, הא? לאט, נורא לאט. הייתי בטוח שכבר מזמן חצינו את האלף. רק שבע מאות גיליונות? בטוחים?
שלא תבינו אותי לא נכון: זה לא שאני לא נהנה, כמו שפשוט לא לקחתי מספיק חופשות מהעבודה. וזה שבמשפט הקודם כתבתי חמש שלילות רק מוכיח שאני אכן זקוק לחופשה. אבל למה לסטות מהנושא? הנה הרהור אחד או שניים על חלקי הבלתי צנוע בשבע מאות גיליונות 'בשבע'.
כידוע למי שידוע, המדור הזה מופיע כאן, תחת שם כזה או אחר, מגיליון מספר 1. פה ושם היו לי חיסורים, לא רבים מדי. משהו בין עשרים לשלושים גיליונות מתוך השבע מאות. למען השם, מאיפה היה לי חומר למלא שש מאות ושבעים טורים? אני, שלא מצליח למצוא נושאים לסמול טוק של חמש דקות? ותוסיפו לכך מדורים ופינות נוספים שפיזרתי בעיתון זה במהלך השנים: תשבצי היגיון, סאטירה פורימית, אנשי השנה, אפילו ביקורת ספרים בתחילת הדרך. נס גלוי, זה מה שקרה כאן.
בכל מקרה, העוגן שלי בעיתון היה כאן, במדור זה. זכות גדולה היא בעיניי לכתוב טור קבוע במשך שנים רבות כל כך, וגם אחריות גדולה. ספק אם היה זה צעד אחראי לתת דווקא לי אחריות כזאת, אבל אלה כבר לא שיקולים שלי. בכל מה שקשור אליי, השתדלתי לעשות את המיטב. לא תמיד הצלחתי, לפחות לתחושתי, ולכן אני מבקש – דווקא בעיתוי חגיגי זה – להתנצל בפני קהל הקוראים על חסרונותיהם הגלויים והמתמשכים של המדור וכותבו.
אני מתנצל על עיסוק היתר באקטואליה קשה, הזנחת הסיפורים המשפחתיים, ההימנעות מכתיבת טורי נושא בנוסח "הסמארטפון ואני", וההימנעות מכתיבה על החיים עצמם. האמת שכיום הפוליטיקה משעממת גם אותי, ועדיין החיים שלי מעניינים עוד פחות.
אני מתנצל על נבואות שגויות, אמירות פוגעניות וסתם הבלים שהופיעו פה ושם במדור במרוצת השנים. די מפליא שאחרי כל אלה, עדיין לא קיבלתי הצעת עבודה מ'הארץ'.
אני מתנצל על העודף באייטמים בנושאי ספורט. כמו כן אני מתנצל גם על הקישורים השקופים שעשיתי בין ספורט לאקטואליה פוליטית, שנועדו רק כדי להצדיק את קיומם של אייטמים אלה. היי, זאת בדיוק הטכניקה של בנימין נתניהו! טוב, זה לא.
אני מתנצל על סדר הטורים במוסף זה, שבוודאי גורם לטלטלה של רגשות בקרב הקוראים. רק לחשוב על הקורא שפותח את המוסף בעמוד של ידידיה – עם עוד טור משובח על נאום של רב חשוב או על ניגון חסידי מוצלח – ואז, בשיא ההיי, הופך את הדף ומוצא איזה הגיג דלוח שלי על ציפי לבני. איזה אנטי קליימקס. האמת שלא נעים למצוא הגיג על ציפי לבני גם בלי קשר.
אני מתנצל על התמונה שלי בראש המדור. זאת לא אשמתי, המצלמה מוסיפה עשרה קילו (בעיקר למי שאוכל אותה), אבל מגיעה לכם התנצלות. והשבוע ההתנצלות כפולה, כפי שכבר יודע מי שקרא את העיתון מהסוף להתחלה. מילא, שיהיה. גם אם אתם סובלים מתמונת הדיוקן שבעמוד זה, תמיד תוכלו להתנחם בכך שאני סובל יותר.
אני מתנצל על הכותרות במדור. נו, בטח שמתם לב שאני אחראי גם לרוב הכותרות הראשיות וכותרות הביניים בטורים השונים. זה כולל שימוש במשחקי מילים איומים כמו: לא קל, פטריוטיות (גיליון 87), דודו חוטף גולו (על ספיגת השערים של דודו אוואט, גיליון 146) בדיחות ג'רי כאן (269) וגם – דא אכ"א (436). זה כולל גם שימוש בשמות של סרטים: אתמול היום ולנצח, שלושה ימים וילד, החיים לפי ז'ורז', משחק הדמעות. והגרוע מכול: משחקי מילים איומים על בסיס שמות של סרטים: שמש נצחית בראש ממשלה, על טיפשות ורגישות, יומני הנסיכים, וגם – תחזיקו חזק – ההיסטריה המטורפת של האולם. כן, הייתה כותרת כזאת. סליחה, סליחה, סליחה.
אני מתנצל על כל מיני פינות שבאו והלכו ולא הותירו חותם: 'כתבו את זה קודם' הייתה פינה של ציטוטים ספרותיים נבחרים, שאולי הייתה מצליחה יותר אם מדי פעם הייתי קורא ספרים. 'חמסה עלינו' נועדה להיות פינה סאטירית של משפטי מחץ קצרים. אבל השם הוחלף וגם הסאטירה אבדה, ורק הסעיפים הקצרים עדיין מתפרסמים, בקטנה. ואילו הפינה ההומוריסטית 'בעשרה מאמרות' הייתה נחמדה ולא מוערכת מספיק לטעמי, רק שהקוראים לא מסכימים איתי. ומכיוון שהלקוח תמיד צודק, אנא קבלו התנצלותי, זאת בהחלט הייתה פינה גרועה ומיותרת.
אני מתנצל על אמצעי הרמייה שבהם אני משתמש בקביעות בכתיבת המדור. למשל, טכניקת החזרתיות. כשאני מתקשה לבנות טיעון ארוך ומסודר, אני חוזר על מילות מפתח באופן שיוצר אשליה של כתיבה עקבית, מגובשת ואחידה. למשל, פתיחת כל פסקה במילים "אני מתנצל". טכניקה נוספת היא השילוש המקודש של שמות התואר, כלומר שימוש בשלושה שמות תואר במקום באחד. למשל: "עקבית, מגובשת ואחידה". אומרים שזה נותן קצב לטקסט, אני יודע? ולסיום, סליחה על שימוש היתר במילה "אני". גם אחרי שבע מאות גיליונות אני לא מצליח להיפטר מזה. והעיקר – לחיי שבע מאות הגיליונות הבאים. אולי גם אני עדיין אהיה שם. כן, אני. שבת שלום.