לפני כמה חודשים שיבחתי כאן באתר במאמר ארוך ומפורט את שרת התרבות מירי רגב, ואף כיניתי אותה "מלכת המרד", בעקבות השיח החדש שהיא הכניסה לעולם התרבות הישראלי.
בפרץ של אמון בלתי מוסבר בפוליטיקה ובפוליטיקאים האמנתי באמת ובתמים לרגב שבכוונתה לשנות סדרי בראשית ולהביא רוח חדשה לעולם התרבות הישראלי. התהייה היחידה שהעליתי באותו מאמר היתה רק באשר לשאלה האם לרגב יש את הכוח והעורמה הפוליטיים לעשות זאת.
אולם בחינה מדוקדקת יותר של התנהלותה של רגב מאז ראשית הקדנציה מעלה תמונה שונה, ויתכן שאפילו מטרידה, בנוגע להתנהלותה של רגב.
הולך ומתברר שמה שמירי רגב רוצה הוא בסך הכל מנה קבועה של קריאות "בוז" מהאוכלוסייה הנכונה. בלי זרם קבוע של קריאות נאצה מאשכנזים, חילונים, מבוגרים וקצת גזענים מירי רגב לא מרגישה "בעניינים". בלי לראות את עצמה בכותרות בעוד עימות בלתי מנומס עם נציגי האליטה הישנה היא לא מרגישה ש"עשתה משהו".
לכן, במקום לשנות סדרי בראשית בתרבות ולהפנות תקציבים מהמרכז לפריפריה ומסט מוגדר של "מוסדות תרבות" למגוון רחב הרבה יותר, מעדיפה רגב להפנות את המאמצים למיזמים פופוליסטיים דוגמת "הצהרות הנאמנות" שנשלחו למוסדות התרבות המתוקצבים.
הולכת ונרקמת כאן מתחת לאפנו ברית בלתי קדושה בין ברוני התרבות הישנה, מנהלי התאטראות הגדולים, להקות המחול, מוסדות התרבות הוותיקים ויתר הסמוכים על שולחן משרד התרבות. ככל שהם משמיצים את מירי רגב יותר ויותר, ומחזקים אותה בתוך קהל הבית שלה, כך תקציביהם ומשרותיהם ממשיכים להיות מוגנים מכל צרה וצוקה, נגע ומחלה.
במקום השינויים בתרבות שכולנו רוצים לראות אנחנו מקבלים כותרות חסרות משמעות. זה הזמן למעשים, ולא לנאומים רוויי קריאות "בוז" בוועידות תרבות של אשכנזים.