אלאור יוצא הביתה
אלאור יוצא הביתהצילום: באדיבות המשפחה

באתר מידה פורסם השבוע מאמרו החשוב של משה איפרגן, המורכב כמעט כולו מתמלול עדות המ"פ. דווקא דברי מי שביקש להעיד נגד אזריה שופכים אור דרמטי על הליך שינוי ההחלטה הצבאית להעמיד את אזריה לדין פלילי, על תחושות הסכנה של הנוכחים באירוע (כולם מלבד המ"פ), ואפילו על יחסו המביש של מפקד בצבא לאזהרות התושבים ("זה אנשים ציניים")

חשוב לציין שכל המסקנות העולות מהדברים שלהלן אינן פרי תחקיר כולל אלא בסך הכול העתקת עדותו של המ"פ, ודווקא זו עצמתן.דווקא אזריה זיהה את המצב טוב מהמ"פ, שננזף מפי מפקדיו בדיוק על כך. זו המציאות העגומה והלא נתפסת: צה"ל של היום אינו נוזף במ"פ על שלא זיהה את הסכנה אלא דווקא על שלא הגיש למחבל סיוע רפואי

בניגוד להצהרות הצבא – 'בצלם' עיצבו את ההחלטה על דין פלילי

"אחת הטענות שהפיצו בכירי מערכת הביטחון כבר ביום שלאחר האירוע הייתה שלא היה קשר בין הסרטון של 'בצלם' לבין מעצרו וחקירתו של אזריה. ניתוק הקשר בין שני האירועים היווה הוכחה, לכאורה, לכך שהמערכת הצבאית פעלה מתוך מניעים טהורים. ובכן, עדותו של נעמן מנפצת את הטענה הזאת לרסיסים".

בעמוד 129 בפרוטוקול מתנהל הדיון הזה בחקירה הנגדית של הסנגור:

"סנגור: זה נכון שהייתה כוונה לשפוט את אלאור בדין משמעתי?

נעמן: נכון.

סנגור: באותו שלב שהוא היה אמור להגיע להישפט אצל המח"ט, אחרי השיחה עם המג"ד מה חשבת שצריך לעשות איתו? איך להעניש אותו, איך לשפוט אותו. מה חשבת שצריך לעשות איתו?

נעמן: אני חושב שמשפט אצל המח"ט עם דין מעצר כזה… צריך להעניש על דבר כזה.

סנגור: אם אני מבין מה שאתה אומר, אז אתה אומר דין משמעתי.

נעמן: כן. צריך לעשות תחקיר מח"ט ואחר כך אינני מוסמך להגיד מה צריך לעשות".

מעדותו של המ"פ עולה שלולא התפרסם הסרטון של 'בצלם' היה אזריה מטופל בהליך משמעתי פיקודי ולא הייתה כוונה לפנות לאפיק הפלילי. פרסום הסרטון בשעות הצהריים הפך את התמונה על פיה והכניס את המערכת לסחרור שנמשך עד עצם היום הזה.

איפרגן מסדר את רצף ההתרחשויות:

08:20 – פיגוע הדקירה.

09:00 – שיחה בין המג"ד למח"ט בשטח, החלטה להעמיד לדין משמעתי.

12:00 – אלאור נוסע למח"ט לדין משמעתי, ובה בעת מתפרסם סרטון 'בצלם'.

14:00 – אלאור נעצר, נפתחת חקירת מצ"ח, ובו בזמן מתפרסמת הודעת דובר צה"ל ש"מדובר באירוע חמור הנוגד את רוח הצבא ואת המצופה מחיילים".

16:00 – מתחילות להתפרסם תגובות במערכת הפוליטית – יעלון, נתניהו ואחרים. בו בזמן נעשה תחקיר בשטח בנוכחות המח"ט, ללא החייל אזריה.

00:00 – התחקיר המבצעי מתחיל להיכתב.

06:00 – מוגש תחקיר כתוב של צה"ל.

התחקיר הצבאי – ללא הקשבה לגרסתו של אזריה

אבל חמור מכך, מדברי תום נעמן עולה כי התחקיר הראשוני נערך ללא אלאור אזריה, כוכב האירוע, והתקיים רק לאחר שהדרג הפוליטי כולו כבר גינה את החייל בעקבות הודעת דובר צה"ל.

"סנגור: התחקיר החל אחר הצהריים נכון?

נעמן: משהו כזה, כן.

סנגור: אלאור השתתף בתחקיר?

נעמן: לא, אלאור עלה עם רכב שלקח אותו, נראה לי באזור 12 או לפני, הוא נסע לחטמ"ר עציון ושם הוא פגש את מח"ט כפיר.

סנגור: זאת אומרת שבעצם עשו תחקיר מבצעי בלי שחתן השמחה השתתף בו?נעמן: "אגיד לך שלא, כי אני יודע עם מי אני מדבר שם. החבורה של האנשים שגרה שם זה אנשים שהם ציניים. חבורה שיש להם אינטרס שהבן אדם הזה [המחבל] ימות, שלא יקבל טיפול. אני יודע מה האינטרסים של תושבי השכונה. הייתי מעל המחבל ולא ראיתי סכנה. זה שהם צעקו והכריזו זה רק כדי שלא יבואו לטפל בפצוע"

נעמן: כן".

על פי עדותו של המ"פ, אלאור אזריה נשלח למצ"ח לפני שהתקיים בכלל תחקיר מבצעי אמתי בשטח, בנוכחות המפקדים ואלאור עצמו. כלומר בשלב הזה היו רק רשמים ראשוניים מהשטח (כפי שנוכיח מיד, בעיקר של המג"ד – שלא ראה בעיניו את האירוע), ועל סמך רשמים אלו וסרטון 'בצלם' נשלח חייל להליך פלילי.

חשוב לשים לב שכבר בשעה זו פרסם דובר צה"ל תגובה שבה דובר על "תחקיר ראשוני" עם גינוי לאלאור. שעתיים לאחר מכן כבר גינו את אלאור פוליטיקאים בכירים, כולל שר הביטחון עצמו וראש הממשלה. כל זאת בעוד למעשה, למעט שיחה קצרה של המג"ד עם החייל, בעצם עדיין לא החל תחקיר רציני ויסודי. זה קרה רק אחר הצהריים, אחרי שהתקשורת כולה כבר עסקה באירוע.

"הוא זז" או "מגיע לו למות"?

וכעת לדו-שיח בין הסנגור לבין המ"פ, שבו מנסים להבין את שינוי הגרסאות בין הדברים שאמר המ"פ בעדותו הראשונה – שבה ציין שאלאור הסביר לו שהוא ירה כי ראה את המחבל זז, ובין הגרסה שנתן בעדויות המאוחרות, שבה בחר שלא לציין את נימוקו של אלאור אלא העיד שאלאור אמר לו ש"הגיע לו למות".

"סנגור: איך אתה מסביר את הסתירה? אחדד, בעדות הראשונה אתה אומר 'ניגשתי לחייל ושאלתי אותו למה הוא עשה את זה והוא אמר שראה אותו זז והוא אמר שירה בו'. לאן האמירה הזו, 'הוא זז', נעלמה בעדויות המאוחרות שלך? הייתי מצפה שתגיד 'החייל אמר לי שהמחבל זז, שהוא חי והגיע לו למות'. במילים 'הוא זז' לא השתמשת.

נעמן: השיחה הייתה יותר ארוכה מהמשפט הזה. לא זוכר בדיוק מה שהוא אמר אני רק זוכר ספציפית את המשפט הזה ובגלל זה אני חותם עליו.

סנגור: עכשיו אני שואל אותך כשאמרת בעדות הראשונה 'הוא זז' זה לא היה נכון? הוא לא אמר את הדברים האלה?

נעמן: עכשיו אני לא זוכר במדויק.

סנגור: בעדות הראשונה שלך שהיא ביום האירוע בשעה 19:00 אמרת את המשפט הזה 'הוא זז אז יריתי בו'. לא אמרת את זה פעם אחת. אמרת את זה יותר מפעם אחת. זה לא נכון שהוא אמר לך 'הוא זז אז יריתי בו'? אתה אומר את זה לפחות פעמיים בשני מקומות שונים. מסרת עדות ראשונה ביום האירוע בשעה 19:00, שואל אותך החוקר בעמוד 5 שורה 4 האם אוראל ראה שהמחבל זז טרם הירי והתשובה 'כששאלתי לאחר האירוע את אוראל בצד מה קרה הוא אמר לי שראה אותו זז ובגלל זה ירה'.

אחר כך שואל אותך החוקר 'האם אלאור ציין כי היה חשש באותו רגע?' תשובה: 'לא אמר משהו כזה. נראה לי שהוא היה בהלם בגלל האירוע. הוא ילד טוב וחייל שקט. הוא רק ציין שראה את המחבל זז ולכן ירה'. זאת אומרת, זו כבר פעם שניה שאתה אומר את זה ברצף ופעם שלישית בעדות. אתה לא מזכיר כלל את המילים 'הוא חי, הוא צריך למות'. ואתה כל הזמן חוזר 'הוא זז, אז יריתי בו' או מילים בעלות משמעות דומה.

נעמן: בוא אני אגיד לך, החוקר לא ירד איתי לרזולוציה של המשפט המדויק, לא שאל אותי את המשפט המדויק בעדות הראשונה ובעדות השנייה, הוא שאל אותי 'תגיד לי בדיוק מה נאמר'.

סנגור: אתה אדם מנוסה. אף אחד לא יתפוס אותך בהבדל בנוסח תבוא ותגיד 'מגיע לו למות' ופעם אחת 'הוא צריך למות' אבל בין 'הוא זז' ובין 'מגיע לו למות' אלו שני דברים נפרדים לחלוטין. אני אומר שאם חייל שלי היה אומר לי 'הגיע לו למות' הייתי אומר את זה מיד בחקירה הראשונה ואתה לא מזכיר את זה אפילו פעם אחת. זה מתעורר רק למחרת. אראה לך איך זה התעורר ואולי תקבל את ההסבר שלי. בעדות השנייה בשורה 6 עמוד 1 שאלה 'האם שמעת את אלאור צועק משהו לאחר הירי'. תשובה 'לא, היה שקט ושאלתי מי ירה וזה עיצבן אותי'.

אח"כ בשורה 12 חוקר מצ"ח מפנה בעדות זו לעמ' 6 שורות 9-12 בעדותו של החייל מסיקה שמתייחסות לדברי הנאשם לאחר הירי, תגובתך היתה: 'אני זוכר שאלאור אמר משהו כמו "הוא חי, צריך למות". לא זוכר בוודאות'. אתה 'נזכרת' בגרסא הזו של 'הוא חי הוא צריך למות' רק אחרי שהקריאו לך את העדות של תומר מסיקה. נכון או לא נכון?

נעמן: לא יודע אם להגיד נזכרתי, זה המשפט, אבל זה חידד את המשפט הזה, כן.

סנגור: ואז חסרות לי בסיפור הזה שתי מילים – 'הוא זז'. לאן נעלמו המילים האלה? אמרת שלוש פעמים בעדות קודמת את המילים האלה. לאן הן נעלמו? בגלל שתומר מסיקה לא אמר את זה?

נעמן: חוקר מצ"ח לא שאל אותי לגבי האמירה 'הוא זז'.

סנגור: זאת אומרת שאתה עונה רק על מה ששואלים אותך?

נעמן: אני בדברים האלה אומר רק מה שאני זוכר.

סנגור: את מה שאתה נדרש להגיד.

נעמן: את מה שאני זוכר.

סנגור: זאת אומרת שאם אתה חתום על המילים 'הוא זז' אז המילים נאמרו?

נעמן: כן, כנראה".

אז מה היה שם? האם אלאור אמר "הוא זז אז יריתי בו", משפט שאפשר לפרש כזיהוי סכנה, או שאמר משהו בסגנון "הגיע לו למות", משפט שאפשר לפרש כביטוי לנקמה? המ"פ, כך מתברר מתיאורו שלו, שינה את הדיווח שלו על האירוע או עדכן אותו.

ובחזרה לזירה הציבורית

בעקבות הודעת דובר צה"ל והשימוש במונח 'תחקיר', התקשורת וראשי המערכת (כולל שר הביטחון, ראש הממשלה ודובר צה"ל) דנו את אלאור ברותחין. בין השעות 14:00 ל-16:00 העניין כבר תפס כותרות ראשיות בכל מקום, ורק אז, במקביל למהומה ההיסטרית סביב העניין, התחיל סוף-סוף התחקיר המבצעי, הכולל את סקירת הזירה, את תשאול המ"פ שנכח באירוע וכתיבת דו"ח רשמי – אבל כל זה כבר קרה ללא אלאור, כיוון שהוא נשלח למעצר ולא יכול להעיר ולתת את גרסתו לתחקיר עליו.

במילים אחרות, לפי העולה מעדות המ"פ, מפקדיו של אלאור הרשיעו אותו מראש ללא תחקיר משמעותי (המג"ד פשוט לא האמין לו), העבירו את המסר בדבר אשמתו למפקדיהם ולדובר צה"ל, וההרשעה הזו הפכה לכותרות ראשיות. רק אחר כך התחיל תחקיר של ממש, שבו היה יכול להתברר כי מפקדיו של אלאור, שהם שהחלו את מחול השדים הזה, בכלל טועים ואף הטעו את כולם – מדובר צה"ל ועד מפקדיהם, עד רמת הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה.

על פי עדות המ"פ: כולם בזירה חשים סכנה – חוץ מאחד

הנקודה המהותית ביותר בתביעה נגד אזריה היא המניע לפעולה שלו. מדוע ירה? זו השאלה המשפטית המרכזית. אם אזריה חש סכנה מצד המחבל, הירי מוצדק מבחינה משפטית; אם נקם במחבל אף שלא חש ממנו סכנה, מדובר באירוע אחר לגמרי. המ"פ נעמן מתעקש שלא נשקפה סכנה מהמחבל, ועל כן הירי של אזריה היה מבחינתו בלתי-מוצדק.

אלא ששוב הפרוטוקול מציף תמונה אחרת לגמרי. לא רק שעולה ממנו כי אזריה זיהה למעשה את הזירה טוב יותר מהמ"פ (אף על פי שהגיעו יחד), אלא שהמ"פ מסכים עם הקביעה שיש אפשרות שאזריה, בניגוד אליו, חש בסכנה – וזו עמדת ההגנה. דהיינו עד התביעה מאשש את עמדת ההגנה. נפנה לפרוטוקול.

"סנגור: כשהגעת למקום אתה אומר שהמחבל גלגל את העיניים.

נעמן: כן.

סנגור: את זה לא אמרת בעדויות שלך במצ"ח.

נעמן: אוקי.

סנגור: בהבנה שלך הוא היה מת.

נעמן: הוא היה מת, גוסס. מבחינתי הוא כבר מת".

הדבר המדהים הוא שההערכה השגויה הזו של נעמן שהמחבל מת הביאה לנזיפתו מאחר... שלא הגיש טיפול רפואי למחבל.

"סנגור: על מה ננזפת?

נעמן: על שלא בדקתי את המצב של המחבלים וחשבתי שהם מתים".

ואכן במשפט העידה הפתולוגית המקצועית בתוקף כי המחבל היה חי, וייתכן שלולא הירי כלל לא היה מת מפצעיו. דהיינו המחבל היה חי ולא גוסס, ומכאן עולה כי היווה סכנה אפשרית. דווקא אזריה זיהה את המצב טוב מהמ"פ, שננזף מפי מפקדיו בדיוק על כך. זו המציאות העגומה והלא נתפסת: צה"ל של היום אינו נוזף במ"פ על שלא זיהה את הסכנה אלא דווקא על שלא הגיש למחבל סיוע רפואי.

וכעת לשאר הנוכחים באירוע – מה הם חשו באשר לסכנה מהמחבל?

"סנגור: אתן לך כמה ציטוטים של מסיקה [אחד מהחיילים] … 'האם המחבל היווה איום, אני חושב שכן בגלל ששמעתי סיפורים שמחבלים נשאו פצצה והיה סיכון…' זה משנה את הפרספקטיבה שלך לגבי האיום?

נעמן: הערכת מצב של מ"פ לא תמיד תהיה זהה למה שהחייל מעריך".

נוסף על דברי מסיקה הביא הסנגור גם ציטוט של א"ו, החייל שנפצע בפיגוע. ראשית הוא מאשר שהמחבל היה חי: "המחבל השני בלבוש השחור ראיתי שהוא היה עוד חי לפני שהעלו אותי לאמבולנס", ואז הוא מוסיף "שהייתה אי בהירות של המצב", ועונה "כן" לשאלות: "האם היה חשש שהמחבלים מחזיקים חגורת נפץ" ו"האם מחבלים אלו היוו סכנת חיים". גם על כך משיב נעמן.

"סנגור: … אז אתה אומר שזו הערכת מצב של לוחם?

נעמן: הערכת מצב של לוחם.

סנגור: שהוא גם נמצא בזירה.

נעמן: כן.

סנגור: חייל כמו אלאור.

נעמן: כן".

"יש להם [למתיישבים] אינטרס שהבן אדם הזה ימות"

הסנגור מביא עוד מן העדות, שלפיה החיילים שמעו צעקות כי יש על המחבלים מטען נפץ. גם אלאור, לפי העדות של המ"פ עצמו, היה בדיוק באזור שנשמעו בו הצעקות הללו, כלומר כנראה שמע אותן. מתפתח הדיון המדהים שלהלן, המסגיר שעמדתו הפוליטית של המ"פ גרמה לו שלא להאזין לאזהרות מתיישבים יהודים מחברון מפני האפשרות ששני המחבלים נושאים עמם מטעני נפץ:

"סנגור: שמעת כשהיית שם את הצעקות האלה בסרטון?

נעמן: לא.

סנגור: אם היית שומע זה היה מכניס לך איזה שינוי בפרספקטיבה, שאנשים אומרים שהמחבל לא זז, שיש שם מטען, שהוא עוד חי, זה לא משנה את הפרספקטיבה שלך?

נעמן: אגיד לך שלא, כי אני יודע עם מי אני מדבר שם. החבורה של האנשים שגרה שם זה אנשים שהם ציניים. חבורה שיש להם אינטרס שהבן אדם הזה ימות, שלא יקבל טיפול. אני יודע מה האינטרסים של תושבי השכונה. הייתי מעל המחבל ולא ראיתי סכנה. זה שהם צעקו והכריזו זה רק כדי שלא יבואו לטפל בפצוע".

כך גילה מפקד הפלוגה בעצמו את יחסו לאזהרות הנוכחים ולתפיסת עולמם, ממש בגלוי, מעל דוכן העדים.

אך את הסיכום אמר דווקא אחרי המשך חקירת הסנגור והבאת עוד עדויות של אזרחים, שכולם הצביעו בזה אחר זה על החשד למטען. עד שבשלב מסוים עייף נעמן מאוסף העדויות הללו, ואמר את המשפט הזה: "אתה יכול לספר לי על כל הפלוגה שהרגישו, אני לא הרגשתי".

החייל אלאור אזריה שלפני האירוע

בעדותו גם חולק נעמן שבחים רבים לאזריה. אביא כמה דוגמאות:

"סנגור: גם אמרת בעדויות שלך וגם פה אמרת שהוא חייל טוב, ממש שקט?

נעמן: נכון.

סנגור: שמעת אותו פעם מתבטא כנגד ערבים או פלסטינאים?

נעמן: לא.

סנגור: אומר שצריך להרוג אותם?

נעמן: לא.

סנגור: זה נכון שהוא שמר על עצירים פלסטינאים?

נעמן: יכול להיות. אני לא זוכר.

סנגור: יכול להיות שהוא ביצע מעצרים של פלסטינאים?

נעמן: כן.

סנגור: האם היה לו אירוע חריג כלפי תושבים מקומיים?

נעמן: לא.

סנגור: שמעת אותו אומר משהו לפני הירי?

נעמן: לא.

לקראת סוף העדות מתברר שנעמן ביקר בבית המשפחה של אלאור:

סנגור: אמרת לאביו של הנאשם שאין בנאשם טיפת רוע.

נעמן: נכון.

סנגור: שהוא חייל מצטיין ושהתעודה לא סתם.

נעמן: נכון.

סנגור: זה משהו שהנאשם בנה עם הזמן?

נעמן: אמת.

סנגור: אמרת לו שאמרת למח"ט של אלאור שאנשים שעובדים פה לא יודעים שהוא הכי מוסרי במדינה.

נעמן: בהקשר של אלאור?

סנגור: כן.

נעמן: וואלה יכול להיות, אני לא זוכר. אמרתי הרבה דברים טובים אודות אלאור".

הדברים הללו עומדים כמובן מול מיתוס של ה'התבהמות' שהופנה כנגד אזריה כחלק מקמפיין מרושע של אנשי צמרת הביטחון ופוליטיקאים.

בסיום התחקיר הוסיף וציין משה איפרגן פרט קטן אך מהותי: "הפיגוע בחברון ואירוע הירי התרחשו רק לפני כשלושה חודשים. בעקבות האירוע, כפי שמופיע בפרוטוקול, ננזף נעמן על חוסר ניהול מקצועי של הזירה. גם נעמן וגם המג"ד מצאו את עצמם מעידים נגד אזריה, עניין שהפך לדרמטי בעקבות החקירה והפולמוס התקשורתי. כעת שימו לב לדברים הבאים מפתיחת החקירה הנגדית:

סנגור: אני מבין שעברת תפקיד, נכון?

נעמן: כן.

סנגור: לאיזה תפקיד עברת?

נעמן: עתיד להיכנס קמב"ץ בחטיבה 900.

סנגור: זה נחשב קידום?

נעמן: כן.

סנגור: הבנתי שגם המג"ד עבר תפקיד, מה הוא עושה היום?

נעמן: מפקד גדוד בבה"ד 1.

סנגור: זה נחשב לקידום?

נעמן: כן".

"הנה כי כן", מסכם איפרגן במרירות, "שלושה חודשים לאחר שננזף על חוסר מקצועיות נעמן מקודם וכמותו גם המג"ד, בזמן שהלוחם המצטיין שלהם נשחק בהליך משפטי.

"בשורה התחתונה, לאחר שנחשפים לעדויות, המסקנה המתבקשת היא שהאירועים בחברון היו יכולים להסתיים באופן הרבה יותר פשוט, ובלי הסערה הפוליטית, הציבורית והמשפטית שנוצרה סביבם. לאחר הבירור הראשוני עם החייל, מפקדי הזירה היו צריכים להודיע באמצעות דובר צה"ל כי לטענת החייל הוא חש בסכנה, וכי האירוע ייבדק לעומקו ויחקר כמקובל. אז, ללא לחצים חיצוניים ובלי התערבות הפוליטיקאים, יכלו המפקדים לברר בתחקיר את מה שאנחנו יודעים היום".

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם", מגזין הנוער של עולם קטן.

לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן