פשרה מפא"יניקית. מנהלי התאגיד בדיון בוועדת הכלכלה השבוע
פשרה מפא"יניקית. מנהלי התאגיד בדיון בוועדת הכלכלה השבועצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

הסאגה המביכה של הדחייה הנוספת בתאריך עלייתו לאוויר של תאגיד השידור הציבורי החדש טרם הסתיימה.

אולם כבר כעת ברור שגם בעוד חודש או חודשיים לא נדע מתי יתחילו שידוריו של התאגיד החדש. תחילה סיכמו מנכ"ל משרד התקשורת ויו"ר ההסתדרות על דחיית סגירת רשות השידור לסוף 2017. לאחר שקמה סערה ציבורית, התברר שדחייה גדולה כל כך לא תוכל להיות, והצדדים נאלצו להתפשר.

הפשרה המפא"יניקית שנמצאה היא מקורית במיוחד. ראשית נקבע שהמועד האחרון לסיום שידורי רשות השידור יהיה סוף אפריל 2017. אולם אם התאגיד החדש יהיה מוכן קודם, יוכלו שר התקשורת ושר האוצר להחליט במשותף על הקדמת תאריך עלייתו לאוויר מה‑1 בינואר 2017 והלאה. שר האוצר כחלון אף טען שזו היא הכוונה, וכי התאגיד אכן יתחיל לשדר כבר בינואר.

האם הפשרה החדשה טובה או רעה - זו שאלה שקשה לתת עליה כרגע תשובה טובה. מה שבטוח הוא שהשבוע האחרון רק הגביר את החשש שכבר קינן ברבים קודם לכן. התאגיד החדש, התקווה הגדולה של השידור הציבורי הישראלי, עשוי להידרדר למחוזות שאליהן הגיעה רשות השידור בשנים האחרונות.

שני חוליים מרכזיים הביאו את הרשות למצבה הנוכחי. הראשון הוא התאגדות יתר, והשני - פוליטיזציית יתר. שני החוליים הללו גם יחד הפכו את הרשות הקיימת לקן של סיאוב, שבו ישנם גם למרבה הצער איים של שחיתות.

נתחיל מהבעיה הראשונה. התאגדות עובדים היא לא דבר רע. אבל התאגדות עובדים שמנסה לנהל את מקום העבודה במקום המנהלים היא אסון. ברשות השידור הפכו איגודי העובדים לגורם העיקרי שמנע התחדשות, טכנולוגית וארגונית. לאורך שנים מנעו הסכמי עבודה ארכאיים מעבר לשיטות עבודה מתקדמות, ואת התוצאות אפשר היה לראות על המסך. אי אפשר היה לפספס את העובדה שהרשות עובדת עם ציוד מיושן ובשיטות שעבד עליהן הכלח. כאשר עלו לאוויר הערוצים המסחריים, הכבלים והלוויין, התוצאה של נטישת הצופים הייתה בלתי נמנעת.

פוליטיזציית היתר, שהביאה למינויים לא טובים של אנשים שאינם מוכשרים לנהל את הרשות כראוי, רק הוסיפה שמן למדורה. כתוצאה מכך נוצרה אווירה של חוסר סטנדרטים מקצועיים וניהוליים, והשחיתות לא יכלה שלא להגיע בעקבותיה. מרבית עובדי הרשות היו ונשארו אנשים טובים וישרי דרך שביקשו לעשות עבודה מקצועית, אבל התוצאה הייתה גרועה במיוחד.

גם כשבוחנים את תהליך צאתו של התאגיד לדרך, המעורבות העמוקה של שני הגורמים הללו, הפוליטיקאים וההסתדרות, מדאיגה מאוד. אם לא תימצא הדרך הנכונה להפריד ביניהם ובין התאגיד החדש, סופו עלול להיות מהיר מאוד. בעידן התחרותי והרב-ערוצי, התאגיד פשוט לא ישרוד עם משקולות שכאלו על צווארו.

תואר עם תכלית

כמי שכותב כבר כמה שנים טור כלכלי בעיתון מגזרי נפוץ במיוחד, יוצא לי לשוחח פה ושם עם קוראים מזדמנים על ענייני פרנסה. כל מי שקורא את הטור הזה וחגג כבר יום הולדת 22, יודע בוודאי שלהתפרנס זה לא צחוק, זה עניין רציני מאוד. לא קל להשתכר מספיק על מנת לספק את כל הצרכים, העכשוויים והעתידיים, וגם ליהנות מעט מהחיים.

למרות זאת, פעם אחר פעם אני נתקל באנשים טובים, מוכשרים, בעלי שכל טוב וראש על הכתפיים, שלא נותנים את דעתם לקשר ההדוק בין לימודים לפרנסה. קחו למשל את יוסי (השמות והפרטים שונו כמובן), גבר בן 32, נשוי ואב לארבעה, שמתקשה למצוא עבודה ההולמת את כישוריו. כאשר שוחחנו לאחרונה, שאלתי אותו לתומי האם הוא בעל תואר אקדמי, והתשובה באופן לא מפתיע הייתה חיובית. ובמה התואר האקדמי של יוסי, אתם מן הסתם תוהים. ובכן, מתברר שיוסי למד היסטוריה ופילוסופיה. מאחר שאלו שני תחומי העניין הכלליים החביבים עליי, שקענו מיד בשיחה על לימודיו האקדמיים של יוסי. אך מיד לאחר מכן כבר לא יכולתי להתאפק. "מה בעצם חשבת לעשות עם התואר הזה כשהתחלת ללמוד אותו?", שאלתי את יוסי, והתשובה הייתה די מביכה. למעשה, פשוט לא הייתה תשובה. יש לציין כי לימודיו של יוסי לא היו לשווא. בשנה א' הוא הכיר את מי שהיום היא רעייתו, כאשר למדו יחדיו כמה קורסים, בשנה ב' הם החלו לצאת ובשנה ג' הם התחתנו. רק פרנסה לא יצאה לו מהתואר הזה.

לא חייבים תואר ראשון בשביל להתפרנס. יש לא מעט עבודות ראויות שמפרנסות את בעליהן גם בלי תואר. אבל אם כבר לומדים לתואר ראשון, ומשקיעים בכך כסף רב וזמן, כדאי לברר לשם מה ההשקעה. מי שכבר יש לו עבודה או כיוון מקצועי בחיים, ולומד לתואר רק כדי לקשט את קורות החיים, יכול להרשות לעצמו ללמוד מה שלבו חפץ. מי שמתכוון לעשות קריירה אקדמית בתחום מסוים, הגיוני שילמד את אותו תחום כבר מהתואר הראשון. אבל מי שזקוק לאקדמיה כמקפצה לשוק התעסוקה, לא יכול להרשות לעצמו ללמוד תחומים בלתי מועילים לשוק התעסוקה.

עם תואר בהיסטוריה לא הולכים למכולת, ותואר בתולדות האמנות הוא לא מקפצה לשום עבודה שהיא. יותר מדי גברים ונשים הלכו שבי אחרי הגישה שלפיה קודם כול כדאי שיהיה תואר אקדמי, ולא באמת משנה במה. בעולם שבו תואר ראשון שקול למה שהייתה בעבר תעודת בגרות, עצם קיומו של תואר לא מעניק יתרון תעסוקתי, ויש לבחור בקפידה את התואר שמתכוונים ללמוד. זה נכון למי שמתחיל ללמוד בגיל 21 או 22, ונכון שבעתיים למי שמתחיל ללמוד בגיל 26 או 27.