"עברו יותר משלושה שבועות", היא אומרת בשקט, "והכל רק נהיה קשה יותר. לא חשבתי שיהיה יותר קל, אבל גם לא חשבתי שיהיה יותר קשה. כל החיים התהפכו", כך אומרת תהילה מרק, בתו של הרב מיכאל מרק הי"ד, לעיתון "ידיעות אחרונות".
על מצבה של האם שנפצעה קשה מאוד בפיגוע היא מספרת, "אמא כבר לא בסכנת חיים, אבל היא עדיין במצב לא טוב. החגורות הצילו את כולנו בהתהפכות, אבל היריות פגעו בה בחלק הגוף העליון. מחכה לה שיקום מורכב והדרך עוד ארוכה. סיפרנו לה על אבא, אבל אנחנו לא באמת יודעים מה היא מבינה ומה היא יודעת.
''לפעמים היא אומרת לנו 'אבא בעבודה, הוא עוד מעט יחזור הביתה'. אז אני מספרת לה בעיקר על עצמי, מה עשיתי באותו יום, מה חדש".
"אמא היא אישה מאוד שקטה וענווה, וגם חכמה ומשכילה בצורה בלתי רגילה. תמיד יודעת להבין דברים ומצליחה לקרוא סיטואציות לפני כולם. יש לה סבלנות אינסופית אלינו. היא מסוגלת לעמוד בחדר כשעשרה ילדים פונים אליה, כל אחד מבקש משהו אחר, ולכל אחד היא עונה בנפרד ובנחת. זו יכולת מדהימה.
''כשחזרתי מבית הספר, הייתי נכנסת הביתה ובבית רעש, המון ילדים שצריכים משהו, ואמא יושבת עם אחד על שיעורי הבית, ותוך כדי מכינה לשני חביתה ולשלישי טוסט, ולבן הגדול מראה משהו במחשב והכל ביחד, בלי להתבלבל בין הבקשות. לזה אני הכי מתגעגעת היום. לרעש הזה שלנו, מול השקט הזה שלה".
יורים! וכולם צעקו שצריך להתכופף, אז אני ופדיה התכופפנו, אבל אבא המשיך לנסוע. הרכב התהפך ואז הייתה דממה של כמה דקות. צעקתי. ניסיתי לדבר עם ההורים. היינו לכודים ברכב וחיפשנו טלפון, אבל לא הצלחנו להגיע אליו
תהילה רק בת 14 מספרת על הכבוד והקשר החם והאוהב שהיה בין ההורים, "החיבור שלו ושל אמא היה מדהים. היו ביניהם אהבה וכבוד שרק התעצמו עם השנים. אבא היה מגיע הביתה עם חיוך כזה, פותח את הדלת וישר: חַוי'לה, חיבוק ונשיקה. הוא היה אדם מאוד חם ומשפחתי.
לא משנה מה כולם אמרו, אם אמא הייתה רוצה משהו אחר, היא הייתה הקובעת. אבא תמיד אמר, אצלנו בבית ההחלטות מתקבלות פה אחד — הפה של אמא. פעם הוא רצה לבנות בריכה בחצר. כבר הביא שלוש משאיות אדמה ליישר את הקרקע וכבר קיבל הצעת מחיר, ופתאום אמא החליטה לוותר על הבריכה.
''היא אמרה שזה מנקר עיניים. ומיד נגמר הסיפור. כשרצינו משהו מאבא, הוא היה אומר, תבקשו מאמא. אם היא מסכימה, גם אני מסכים. היו ביניהם הערכה והערצה הדדית. הם היו מנהלים שיחה שלמה בלי לדבר, רק במבטים. היינו מסתכלים עליהם מהצד ויודעים שעבר שם עכשיו דו־שיח שלם".
הפיגוע התרחש לפני חודש. רכב ובו מחבלים פלסטינים עקף את המכונית המשפחתית ופתח לעברה באש כבדה. "שמעתי בום, ומיד אחר כך מטח של יריות", מספרת תהילה. "אמא צעקה, יורים! וכולם צעקו שצריך להתכופף, אז אני ופדיה התכופפנו, אבל אבא המשיך לנסוע. בתוך כמה שניות הרכב התהפך ואז הייתה דממה של כמה דקות. ואחר כך צעקתי. ניסיתי לדבר עם ההורים. היינו לכודים ברכב וחיפשנו טלפון, אבל לא הצלחנו להגיע אליו, ופתאום שמענו בעיטות וראינו ערבי שמנסה לפתוח את הדלתות ולהגיע אלינו".
"כבר בירייה הראשונה הבנתי הכל. לא הייתי מבולבלת. גם הייתי בטוחה שאבא ואמא נרצחו. רק במכונית של הפלסטינים שעזרו לנו שאלתי מה עם אבא ואמא, והאישה אמרה לי, אמא שלך בסדר. ואז הבנתי שאבא לא".
על הסיוע שקיבלו בשטח דווקא מפלסטינים, היא אומרת, "יד אחת אכזרית ויד שנייה מרחמת. אבא שלי האמין בטוב שבאנשים ותמיד אמר שהרוב רוצים לחיות בשלום. אני יודעת שלא כל הערבים טובים, ויש מחבלים ורוצחים, אבל צריך לתת יד למי שרוצה שלום ולטפל במי שרוצה מלחמה.
"בהלוויה היו אנשים שניסו לצעוק 'מוות לערבים', אבל ביקשנו מהם שלא יעשו את זה ויכבדו את המשפחה ואת זכרו של אבא, כי הקיצוניות לא הייתה הדרך שלו".
"אבא תמיד אמר שלכל כדור יש כתובת ושמי שצריך למות, ימות בתאונת דרכים, ליד השולחן בבית וגם בדרך לאמא שלו ביום שישי. אנחנו מאמינים שאם רוצים להשיג משהו, צריך להילחם עליו, ושדברים טובים לא מגיעים בקלות. יש לנו עם חזק שעבר פרעות ופוגרומים ושואה ופיגועים ומלחמות, וממשיך להתקדם ולהאמין שיהיה טוב.
"בדרך יש קשיים גדולים, אבל נתמודד איתם. זה קשה, זה כואב, אבל אנחנו משתדלים לא להישבר. אנחנו קמים ונופלים. בוכים ומנגבים את הדמעות. כמו עוף החול".