"המאבק שלנו היה מאבק דה לוקס. את הגולן אהבו לאהוב ואת עזה אהבו לשנוא". אפרת בדיחי
"המאבק שלנו היה מאבק דה לוקס. את הגולן אהבו לאהוב ואת עזה אהבו לשנוא". אפרת בדיחיצילום: עמיר בוחניק

שבעה ילדים יש לאפרת בדיחי, הבכורה נקראת כנרת, הצעיר - גולן. במרחב הגיאוגרפי הזה היא חיה ופועלת ב‑40 השנים האחרונות.

לאורך השנים הייתה בדיחי פרזנטורית של רמת הגולן. בימי שלום הרצתה בפני תלמידים ובני נוער והדריכה טיולים. בימי המלחמה על הבית, בשנות ה‑90, הייתה אחת הדוברות הרהוטות של המאבק. יום אחד, לפני שנתיים וקצת, החליטה שהיא כותבת ספר על הולדתו של היישוב שלה - קשת, שהיא נמנית עם מקימיו. סיפור ציוני, אותנטי, לא חף מהומור עצמי, שמלבד היותו ראוי להיות מסופר בתולדות המדינה, מעלה תהיות גם על החלוציות העכשווית וגם על הממשלה של ימינו.

התנחלות ב'גבעת הצעקות'

אפרת בדיחי זוכרת בדיוק היכן עמדה כשהחליטה לכתוב את 'פתאום נולדה'. היה זה ליד שיח ההדס, במפגש השבילים בין השביל היישובי לזה הפונה לביתה. התאריך בלוח השנה הצביע על שבועיים לפני כ' באייר, 'יום קשת' - היום שבו נכנסו המפגינים לבונקר בקונייטרה בתקופת ההפגזות הסוריות שאחרי מלחמת יום כיפור. "זה היה ככה, בהחלטה מהמותן. החלטתי שהגיע זמנו של הסיפור להיות מסופר והחלטתי שעד יום קשת אני מסיימת". את רוב הספר היא "ירתה" בשבועיים, אבל אחר כך היו עוד שנתיים שבהן הוא התכווץ והפך להיות מעובד ותמציתי.

"מה שילד את הבונקר היה החלטה של ועד יישובי הגולן במקלט במרום גולן", היא מספרת. "קרבות מלחמת יום כיפור התחילו בי' בתשרי תשל"ד ונמשכו 19 ימים, אבל תשעה חודשים אחר כך הגולן היה עדיין בתוך מלחמת התשה. היה ברור שישראל תיסוג מהמובלעת שהיא אולצה לכבוש תוך כדי המלחמה. היא הרי הגיעה לטווח איום ארטילרי על דמשק. הסורים כבר ידעו שישראל גיבורה בשדה הקרב אבל הרבה פחות בשדה הפוליטי, ובחוצפתם תבעו לסגת גם מקווי הפתיחה של המלחמה הזאת, לקווים שלפני ששת הימים".

מזכיר המדינה האמריקני דאז, הנרי קיסינג'ר, הגיע לישראל ותמך בסורים. הוא אמר: "מה אנחנו מבקשים? מחווה קטנה". הרצון היה להושיב את סוריה הסרבנית לשולחן המשא ומתן באמצעות התשורה הזעירה הזאת. אבל הרושם של שנות האימה שבהן שלטה סוריה על הרמה וחייליה ירו בדייגים ובחקלאים, באימהות וילדים, עדיין לא נשכח. "היה צריך להציל את הרי הגעש הכבויים אביטל, בנטל וחרמונית. מההרים האלה רואים את כל הגולן והגליל, כמעט את גלי הים התיכון. קו הגבול של רמת הגולן הוא לא מקרי".

ההפגנה התחילה בירושלים ביוזמת אנשי התנועה למען של ארץ ישראל השלמה: משה שמיר, יצחק שליו ואחרים. מבית ראש הממשלה היא עברה אל גבעת הצעקות של אז, גן הוורדים של היום, שפונה לכנסת וגם למשרד ראש הממשלה. "ההפגנה ארכה שלושה שבועות. זו הייתה התנחלות זוטא, מלאה ברוח של התלהבות. מפעם לפעם ראינו את פרס לוקח את קיסינג'ר אל החלון ומראה לו אותנו כדי להסביר שהעם לא יסכים לוותר". מעודדים מההפגנה, ביקשו אנשי הגולן להעתיק אותה לבונקר בקונייטרה הנטושה. ההיענות חצתה מגזרים וחבורה מגוונת עלתה לגולן המופגז והחלה לגור בתוך הבונקר. התנאים היו מסוכנים וקשים, אך הרוח מרוממת. בדיחי הגיעה לבונקר ביום השישי לאכלוסו. הדור המייסד יודע לומר עד היום מי היה לפני מי וכמה שעות יתרון רשומות לו בוותק.

ילדותה של בדיחי (62) עברה עליה בפרדס חנה, לשם ירדו הוריה מירושלים כדי להקים בה את המדרשייה. בהמשך החליט אביה, הרב שלום רוזנבליט, שהמדרשייה כבר עומדת על רגליה אבל פרדס חנה הוא לא מקום לחנך בו את הילדים, והמשפחה חזרה לירושלים. "ההורים הקימו את פלך בשבילי. בית הספר קיים 50 שנה והכול באשמתי", היא צוחקת. בדיחי היא דור שמיני בארץ וחובקת נכדים שהם דור עשירי. מיד אחרי מלחמת ששת הימים ביקש אביה לרכוש דירה ברובע היהודי, שבו פעלו הוא ורעייתו עוד טרם נישואיהם, אבל מכיוון שהוא לא היה בעל דירה ברובע לפני המלחמה וגם לא זוג צעיר, אמרו לו להמתין. "כעבור שבע שנים הוא קיבל טלפון שדירה התפנתה ושיבוא לראות. הוא אמר להם בטלפון 'קניתי'. הם אמרו לו 'אנחנו לא מוכרים ככה דירה'. הוא אמר 'עד שאגיע אליכם בקו 12 מבית וגן מישהו אחר יחטוף לי. קניתי ועכשיו אני בא לראות".

שכרון המרחבים של פרדס חנה, היא חושבת, הוא זה שמשך אותה ברבות הימים להיות בצוות המייסד של בית ספר שדה בקשת, ולהדריך טיולים בעקבות התנ"ך. ירושלים עדיין חקוקה אצלה בלב והיא בהחלט המרכז מבחינתה. לבונקר החלוצים של קשת היא הגיעה בגיל 20, כשהיא נפרדת מהוריה ומחניכותיה במכון גולד רק לעשרה ימי חופשה, שנמתחו והיו ל‑42 שנה.

מי עדן בניאגרה

הסיפור של קשת הוא חלוצי והירואי, אבל בדיחי חושבת שאם הוא היה רק כזה, ראוי היה לו להישאר ברמת סיפורי הערש היישוביים, מקסימום בערבי פויקה ליד המדורה. מבחינתה, לסיפור הזה יש אמירה רחבה יותר.

אתם עמדתם על שלכם ובסופו של דבר הכרעתם את הממשלה וקשת קמה. האם דבר כזה אפשרי במציאות של היום? במילים אחרות, האם ספרך צריך להיות מפת הדרכים של המאחזים?

התשובה עלולה לאכזב אי אלו אנשי גבעות: "אני ממלכתית, אבל לא במלעיל", היא מדייקת, "ממה ששמעתי מהרב צבי יהודה ומאחדים מתלמידיו, היה לו סיסמוגרף רגיש לדעת אם העם איתנו. הוא לא הסכים להתנחלויות ספורדיות. הוא לא היה בעד מעפילים, זה חטא". והיא מוסיפה: "כל עוד הרב חשב שאנחנו חלוץ לפני המחנה, ששומר על קשר עם המחנה, כלומר רואה שהעם איתו, אז המעשה הוא נכון, גם אם דה-יורה, בשם הממשלה, הדברים יבואו מאוחר יותר. האם יש כאן מסר לגבעונים? לא". למרות זאת, היא מציינת, אנשי קשת תיקנו והרחיבו את גבול המדינה על דעת עצמם.

כשבדיחי מספרת את סיפור קשת לבני נוער, והיא כאמור עושה זאת לא מעט, היא מקפלת בדבריה שני מסרים עיקריים: "אחד, הכלל העברי הידוע: מה לעשות? לעשות. ושנית, איך לעשות? ביחד. אל תבדוק בציציות של זה שאתה פועל איתו".

בראשית דרכה הייתה קבוצת קשת מעורבת מדתיים וחילונים. בבונקר ההוא קיבלו אנשים זה את זה בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה. יהודה הראל, יוזם רעיון ההפגנה-שתצמיח-יישוב, חשב בתחילה שהגרעין המיישב יגיע מהקיבוץ המאוחד, אבל הוא לא הצליח לקבץ אנשים. "חנן פורת חילץ אותו ואמר: אני אביא לך גרעין, וכך נעשתה תפנית ליישוב דתי. אבל הוא לא קם ככזה. קשת קם כיישוב מעורב".

בדיחי חושבת שהגיעה העת לחזור למקום ההוא, הראשוני. האמירה הזאת קצת מפתיעה, משום שקשת הוא יישוב תורני שיש בו, למשל, סניפי בני עקיבא נפרדים לבנים ולבנות. "אני הייתי רוצה לראות היום את קשת יישוב מעורב, בטח אחרי צבאות הדתל"שים שגידלנו". על הבנים היא מדברת בהשלמה: "זה מה שיצא לנו. הבן שלי אומר 'אמא, מה אתם בכלל מתפלאים? הקמתם יישוב של בעלי תשובה, אז יצא לכם דור של בעלי שאלה'. זה לא סתם ציני, יש כאן אמירה שזו תנועת מטוטלת. הוא אומר לי 'את מרדת בהורייך והלכת לבונקר? אז זה המרד שלנו', ואני עונה 'אבל אנחנו כבר מרדנו את המרד הנכון'. זה טבעי, ואלה הילדים שלנו". לדעתה, יש לתת לבנים חברות ביישוב וגם לאפשר להם להוביל. אבל היא הייתה רוצה לראות יישוב של כלל עם ישראל, גם בלי קשר לבנים. "אני מאמינה שתהיה דינמיקה. המציאות חזקה מהתקנונים".

קשת של היום מונה 110 משפחות, כשליש מהן חברות באגודה השיתופית. גאוותה של קשת היא על החקלאות שלה, אבל רוב התושבים מתפרנסים ממקצועות חופשיים, ויש להניח שלא מעט מקוראי עיתון זה התארחו פעם בבית ספר שדה של היישוב או בצימרים שלו. היישוב עומד היום לקראת הרחבה שאמורה להכפיל את מספר התושבים. "אנחנו רק נשתדל שזה יהיה בהדרגה. 10, אולי 15 משפחות בשנה".

ומה את אומרת על כך שמגיעים אליכם זוגות צעירים למרות המרחק הרב?

"זה לא מספיק. אנחנו 50 שנה בגולן ויש כאן 23‑24 אלף איש (יהודים, ע"ל). אוכלוסיית העיר אריאל גדולה מכל הגולן, אבל כמה קשה יותר לחיות בשומרון! לנו יש לנו מי עדן בניאגרות, ואנחנו נושמים את האוויר הכי נקי שיש. הפרנסה אמנם קשה, אבל בכל הארץ זה לא קל". המסקנה היא שהמרחק אכן מרתיע. היא חושבת שראש המועצה הנוכחי עושה חיל באכלוס יישובי הגולן, אבל זה עדיין לא מספיק. "אולי הברכה 'כן ירבה וכן יפרוץ' מסייעת לשומרון", היא תוהה בקול, "דווקא בגלל שקשה, אנשים מגיעים לשם".

חצי בגולן, חצי בכפר דרום

"החלטנו להוציא מהמגירה את נשק יום הדין שלנו: שביתת הרעב. קבוצת מתיישבים מן הגולן יחדלו לאכול - רק ישתו, על מנת להישאר בחיים... רבע מיליון איש ביקרו אותנו במהלך השביתה! לא נתְנו לנוח רגע, מעלות השחר עד לקראת חצות. 19 ימים ולילות. 'העם עם הגולן' יצא מהסטיקר והפך למציאות" (מתוך הספר 'פתאום נולדה').

בספרה מתארת בדיחי גם את שנות ה‑90 הסוערות של המאבק על הגולן, עת רעדה האדמה תחת רגלי המתיישבים. היא מתארת בחן ובחצי קריצה את מבצעי תליית השלטים בצמתים ואת ההיגיון שעמד מאחורי הסיסמאות המתחלפות בהם: "שלום עם הגולן", "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" וגם "עד כאן, לא את הגולן". בתוך אלה נשזר גם החשש של האנשים לטמון את יקיריהם באדמת הרמה וחוסר הוודאות שכרסם בשלוות החיים. בדיחי הייתה אחד הדוברים הרהוטים של המאבק ההוא בכלל ושל שביתת הרעב הנזכרת כאן בפרט. החרב המדינית מונפת תדיר מעל חבל הארץ הזה, גם בשנים האחרונות. לפעמים האיום נמצא בקדמת הבמה ולפעמים ברקע, אבל הוא שם. נדמה שמלחמת האזרחים בסוריה הביאה, באופן אבסורדי, לרגיעה זמנית בציר הזה.

ואולם לא רק במאבקים האלה נטלה בדיחי חלק. "הגולן הוא הבית, הוא כַּן השיגור", היא אומרת. היא ירדה עם משפחתה לימית, "עם נכונות לעבור ולגור שם" בעת המאבק עליה, ועשתה שנה בכפר דרום שבגוש קטיף מיד אחרי פיגוע אוטובוס הילדים במקום, במרחשוון תשס"א. היא זוכרת במדויק איך הידיעה התגנבה לחדשות הבוקר כשהייתה בנהיגה בדרכה להדריך סיור לבנות האולפנית בטבריה. היא עצרה בצד הכביש, אוחזת בראשה. "בכל פעם המחבלים הפגינו יצירתיות אחרת והיכו במגזר אחר, והם הרי זרוע אריכתא של הקב"ה. 'מה אתה רוצה?' חשבתי, 'ללמד אותנו שאנחנו עם אחד? אבל זה אוטובוס של ילדים!' זה היה בלתי נתפס".

כשחזרה לביתה בסוף יום גדוש, היא פרקה את צערה בבכי וביקשה מילדיה הקטנים, שהצעיר שבהם היה בן שמונה, רשות לרדת עד סוף השבוע לכפר דרום. הבן הקטן הכריז שזה "אחלה רעיון" והציע שכל הילדים הצעירים שעוד גרים בבית יצטרפו. כמה שעות אחר כך, כשהגיעה הידיעה שהמשימה כרגע היא הקמת בית ספר ביישוב כדי שילדי כפר דרום לא יצטרכו לנסוע, זה התאים לה ולמי שהיה אז בעלה, הרב יוסי בדיחי. שניהם נכנסו להוראה במקום והילדים רעננו את חבורת הילדים היישובית. אחרי חודש בית הספר עמד על תלו והיא ביקשה להשתחרר מתפקיד המורה ולארוז את הילדים הביתה. אבל אז ביקשו ממנה, כבעלת ניסיון רב במאבק על הגולן, להישאר ולהקים ועד יישובים. באותה שנה המשפחה הייתה מחולקת בין צפון ודרום. "הייתי מחוקה כאמא, לצד תרומה גדולה. שילמנו מחירים משפחתיים כבדים מאוד על השנה הזאת". בדיחי הכירה את שפת התקשורת והיא בקיאה בשפות זרות. הרהיטות והכריזמה ניכרים גם בשיחה שלנו, והקול שלה היה נצרך.

אבל בדיחי הכירה ועד יישובים שנלחם על ביתו בלי בעיות ביטחוניות ועם גיבוי של עם ישראל. היו בגוש קולות שדרשו ממנה להיות יותר לוחמנית, והיא עם השקפת החיים שלה ראתה את הדברים אחרת. "תפסתי את עיקר תפקידנו מול מקבלי ההחלטות ומול הקהל - העמך שבשדות. היה לנו מיזם שנקרא 'גוש קטיף בא אליך'. פתחתי דוכן 10 מטר בכיכר רבין, עם חולצות יפהפיות שבהן דיונות, ים ודקלים, והבאתי כל בוקר מהגוש מיץ ועציצים ואת הירק ללא תולעים. כל זה היה תירוץ כדי לפתוח עם אנשים בשיחה".

עשרה ימים אחרי שנבחר לראשות הממשלה בפעם הראשונה, נפגש אריאל שרון עם משלחת מגוש קטיף שבנתה בדיחי. לכל אחד מהיושבים היה סיפור מרגש, סיפור של מסירות נפש למען הכלל. העילה לפגישה הייתה ידיעה שזאב שיף כתב ב'הארץ', ששרון עומד לוותר על נצרים, כפר דרום ומורג. אחרי שהציגה את היושבים, היא מספרת, שרון הסתכל הצִדה ושאל את לימור לבנת שישבה לידו: "תגידי, האנשים האלה הם מהעם הזה? מהמדינה הזאת?". "ואז הוא הסתובב אלינו כשהעיניים שלו אדומות ודומעות ואמר: 'אני לא יודע אם אתם מבינים מה אתם. כל אחד מכם עזב חזית קשה כדי ללכת לחזית קשה עוד יותר. ואני רק מבקש מכם, אל תישברו. כשיש לי רגעים קשים אני בא אליכם לניחום אבלים ושם אני מוצא כוחות. אתם תובילו את העם הזה".

שרון ניסה להוביל את השיחה להתחייבות שלו למיגור הטרור, אבל בדיחי החזירה את הנושא לכיוון שלשמו הגיעו. כראש ממשלה ברור שאתה מחויב למגר את הטרור, הסבירה, אנחנו רוצים את עיבוי ההתיישבות. "אז הוא אמר: 'אפרת, תרשמי. בתקופתי לא רק שיישוב לא יפונה, בית לא יפונה. רשמת את זה?' היה נראה שהוא מאמין לעצמו. אלו היו נראים דברי אמת". ישיבת הממשלה הבאה התקיימה ביישוב מורג. אז מה קרה אחר כך? בדיחי תומכת בתזה של ח"כ לשעבר צבי הנדל, "כעומק החקירה כך עומק העקירה".

לא רק בדיחי סייעה לאנשי גוש קטיף. בתקופת האינתיפאדה ובתקופת טרום העקירה וגם אחריה, הייתה התגייסות של אנשי רמת הגולן, חילונים ודתיים, למען חבריהם שבדרום. בחודשי האינתיפאדה הראשונים היה יוצא מהגולן מדי שבוע באישון לילה אוטובוס חקלאים, מגיע לפנות בוקר ופורק אנשי אדמה שבאו לסייע. המתנ"סים עבדו בשיתוף פעולה. תושבי גולן רבים ירדו לגוש לפני העקירה, ויש כאלה שבמשך חודשים עשו שבתות במאהל אלי סיני אחרי הגירוש. אחת מקהילות הגוש נקלטה ביישוב אבני איתן. הייתה תחושה של שותפות גורל, אבל המאבקים היו שונים. "המאבק שלנו היה מאבק דה לוקס. את הגולן אהבו לאהוב ואת עזה אהבו לשנוא. רק כשאתה מגיע לשם וחוטף יום יום, והילד שלך יוצא לבית ספר ואתה לא יודע עם כמה רגליים הוא יחזור, אתה מבין את ההבדל".

אחת מסיסמאות המאבק שטבע אורי אורבך ומשמשת עד היום בסיס לסטיקרים רבים היא "העם עם הגולן". "היום אומרים 'העם עם דרעי' ו'העם עם עמונה'", אומרת בדיחי, "זה לא מספיק להגיד 'העם עם' ולעשות פוטושופ. אני מאוד אוהבת את עמונה, אבל אנשים רבים לא יודעים איפה זה וכיום כנראה שעוד אין לנו רוב גורף לאחיזה ביו"ש בכלל. אני מקווה שאחוז התמיכה מטפס. לפחות הנושא עולה לשיח".

"מעדיפה למכור בסטימצקי"

"אני אורזת לעצמי תיק גדול ויורדת שוב דרומה... אני נוסעת הלאה ומתייצבת במרכז הנוער של עיריית אשקלון. מחליפה חיבוקים עם המקומיות וחיוכים עם המקומיים המוכרים לי, ועם המתנדבים החוזרים פעם אחר פעם אל העיר בשעתה הקשה" (מתוך הספר).

הספר על קשת מסתיים במבצע 'צוק איתן' שבו, כמו בשני המבצעים הקודמים, היא יורדת לאשקלון כדי לסייע לדרום המופגז בשעתו הקשה. גולן שלה נלחם באותה עת בסג'עייה, כמה קילומטרים מהמקום שבו היא נמצאת, נלחמת באויב בדרכה שלה. כך בעצם מתחיל ונגמר הספר, בהפגזה שמזכירה לה את ההפגזה הכבדה ההיא שהביאה אותה לגולן, לבונקר של קונייטרה, באותו יום שישי. אז היא הגיעה מתוך דחף חזק של רצון להגן על ארץ, שמגינה על העם, וכאן על עם שאוחז בארץ. בין ההפגזה ההיא להפגזה הנוכחית נמתח מיתר חזק וארוך של אכפתיות וערבות הדדית.

לפני כמה שבועות התקיים ערב ההשקה של הספר באולם של קשת, אולם הבית. המקום היה מלא מפה לפה בחברים מרחבי הרמה ובאנשי היישוב, בחברות שחושבות אחרת לגמרי ממנה על עתידה של הארץ הזאת ומאנשים שהם בנים של חלוצי יש"ע. התפילה שלה על הספר היא שהוא יחצה שמאלה ויגיע גם לאנשים שלא בדיוק חושבים כמוה, וזה קורה. חברות שמכירות אותה כבר שנים מטיולים בארץ או מפורומים של הידברות קונות ומפרגנות. "עותק שאמכור בסטימצקי", היא אומרת, נאמנה לקו שלה, "יקר לי יותר מעשרה עותקים שאמכור ב'דברי שיר'".

=================================================================

'פתאום נולדה': לבני הנוער, וגם למבוגרים שמעבר לכתף

'פתאום נולדה' אינו ספרה הראשון של בדיחי. העט שלה כבר יצר ספרי זיכרון לחיילים וחללי טרור שנקטפו טרם זמנם. היא נושאת בלבה את סיפורם, "לוקחת לריאות", היא מעידה על עצמה. אבל 'פתאום נולדה' הוא ספר אחר, מתובל בהומור. בהתחלה ייעדה אותו לבני הנעורים. בחצי קריצה מספרת בדיחי על דרכה מירושלים לבונקר בקונייטרה, כשהדרך כולה מופגזת והטרמפים נדירים, והיא בטוחה שאם בכלל תשרוד את הדרך, היא בוודאי לא תגיע לפני שבת אל הבונקר. היא מתארת את ההווי של הבונקר, בתנאים לא תנאים, וההתלהבות האידיאליסטית ששררה במקום. בהמשך מגיעה החבורה למשתלה ומשם למחנה חושנייה.

בדיחי מתעכבת על דמויות מפתח ועל הווי ולא שוכחת גם לצחוק קצת על אידיאולוגיית היתר. נדמה שכל מי שמכיר יישוב בהתהוות יכול להזדהות עם הסיפורים. ההומור שלה מקליל את הספר ומאפשר את המפגש בין אנשי הסלולרי-מחשב של היום לאנשי האולם-שמחות-נמצא-בנגרייה של אז. בדיחי כותבת על הדרך גם על ההיסטוריה היהודית המפוארת בגולן, שהיא וחבריה היו שותפים מלאים לחשיפתה, וגם, כאמור, על ימי המאבק הקשים על הגולן.

כדי לדעת אם היא בכיוון, היא שלחה במהלך הכתיבה פרקים מן הספר לחברים שיש להם בני נוער בבית. המטרה הייתה שהחבר'ה יעירו בלי להתבייש. "הפרקים תמיד חזרו עם האמירה 'בטוח שאני אקנה את הספר לילדים שלי. אבל שיהיה ברור, אני תפסתי קודם'. אז הבנתי שאם אני רוצה או לא, אני כותבת לבני הנעורים ולמבוגרים שמציצים להם מעבר לכתף". המילים של אפרת מדויקות. הספר מומלץ בחום, רק תתפסו לפני הילדים.