אמילי עמרוסי
אמילי עמרוסימירי צחי

1. העיתונאית אמילי עמרוסי, עיתונאית ובעלת טור בעיתון "ישראל היום" עזבה לאחרונה את הישוב טלמון ועברה לגור בעיר הקודש ירושלים. קורה.

כדרכם של כותבי טורים אישיים, תוך כמה שבועות מצא המעבר את עצמו מככב בטורה של עמרוסי. גם זה קורה.

אלא שעמרוסי, כך מתברר, החליטה להסביר "ברחל בתך הקטנה" למה היא עזבה את טלמון, ומכאן והלאה "ותהום כל העיר". ואני הקטן, בעוונות, לא כל כך מבין על מה בעצם המהומה.

2. אני מתנחל. כן, קצת יותר מ-35 שנה חלפו מאז הביאו אותי הורי אל הקראוון בו הם גרו בבית אל ב' כשלושה שבועות אחרי שנולדתי. המרחק בין הבית שבו משפחתי ואנוכי גרים היום למקום שבו עמד אותו קראוון לא עולה על 200 מטר. כזה אני. צר עולמי כעולם מתנחל חרד"לי.

3. ממרום הותק שלי כמתנחל תרשו לי קודם כל לאפיין שלוש תופעות רווחות (וגם סותרות) שמתקיימות בשנים האחרונות ב"מרחב המתנחלי"

א. החזרה העירה. לא רבים יודעים, אבל הדור הראשון של המתנחלים, אלו שהקימו את ההתיישבות הזו לפני 30 עד 40 שנה עוזבים את ההתיישבות במספרים גדולים. לא מדובר בעשר משפחות או עשרים. היעדים הנפוצים: ירושלים, פתח תקווה, מודיעין ועוד ועוד. זה קורה בעיקר כשהילדים לא גרים ליד ההורים, וכמעט תמיד מתחבר ליציאה לפנסיה.

ב. ועדות הקבלה מתות, אבל האופי לא ממש משתנה. מתברר שגם כאשר ישוב מבטל את ועדת הקבלה הוא לא הופך מיד להטרוגני. רוצים דוגמה? בישוב שבו אני גר הוקמה לפני כעשרים שנה מועצה מקומית וממילא מתו תוך זמן לא רב ועדות הקבלה. נכון, יש כאן היום קצת יותר גיוון ואפילו מספר קטן של זוגות צעירים דתל"שים, ועדיין סיור קצר בישוב בשבת אחרי הצהריים ילמד אתכם שהאופי הכללי נשאר מאוד דומה. למה? כי אף אחד לא אוהב להרגיש חריג.

ג. הדגם של ישוב חצי עירוני הולך ותופס תאוצה. בעבר מרבית הישובים הקהילתיים היו קטנים ממש. כמאה משפחות פלוס מינוס. העובדה שהקמת ישובים חדשים נעצרה כמעט לחלוטין ושישובים רבים הבינו את הסכנה שבהזדקנות קהילה קטנה הביאה לכך שהיום הרבה יותר ישובים מונים חמש מאות בתי אב ומעלה. בישובים בגודל הזה רמת השירותים המקומיים עולה (מינימרקט נורמלי, בריכה, מערך חוגים מגוון ועוד) ומנגד הקהילה עוברת תהליך של ביזור (בית הכנסת כבר אינו אחד, לא כולם מכירים אישית את כולם וכו')

4. הרבה מחברי, כך מתברר, קצת נפגעו מדבריה של אמילי. אני לעומת זאת הבנתי אותה מאוד. המציאות של חיים בישוב קהילתי היא לא מציאות פשוטה. עבדכם הנאמן ומשפחתו הגיעו פעם לשבת קליטה בישוב קטן כלשהו, ואחד הדברים שהרתיעו לפחות אותי היתה ההבנה שמצפים מכולם להיות שותפים פעילים בניהול חיי הקהילה. מזכירות, ועדות ישוביות וכדו'. לא כל אחד בנוי למציאות הזו. אני למשל לא הייתי מגיע בחיים מרצוני לישוב עם שלושים ומשהו משפחות כמו שעשו הורי.

הטור של אמילי משקף היטב רבים מהקשיים שחווים אנשים שגרים בישובים קטנים ומבודדים יחסית. אני לא מבין מה פוגע בלהכיר בקשיים האלו.

5. אנשים הם יותר מאשר סך האידיאולוגיות שלהם. לאנשים יש גם שאיפות אנושיות פשוטות, צורך בחברה לרוחם, רצון לפתח את עצמם ואת הקריירה שלהם ועוד ועוד. גם אם אדם תומך בכל לבו בהתיישבות, לא בטוח שמגורים בישוב קטן על הר טרשים זה בשבילו. חלפו הימים שבהם מפעל ההתנחלויות היה תלוי בכל מתנחל. אפשר להרפות.

חלק מהתגובות למאמר של אמילי מבקרות את חוסר נכונותה להקריב עבור אידיאל. השאלה היא כמובן מה מידת ההקרבה הנדרשת, והאם אנחנו מעוניינים בהתיישבות שבנויה על בעיקר על תחושת הקרבה. אני לא בטוח.

6. המהפכן של אתמול הוא גדול השמרנים של מחר. ההתיישבות ביו"ש איננה בהכרח יותר "דוסית" מהממוצע הדתי לאומי. היא בהחלט יותר שמרנית ממנו. קהילות קטנות נוטות לשמרנות משום שהיא מגנה עליהן מזעזועים שקשה לשלוט בהם. לא לכל אחד זה מתאים. מאחר שבחרתי לגור בבית אל ב' אתם בטח מבינים שגם לו גרתי בירושלים לא הייתי מתפלל ב"שירה חדשה". אבל מי שכן היה רוצה מנין כזה לא ימצא אותו כמעט בשום ישוב מצפון השומרון ועד דרום הר חברון. זה לא בהכרח רע. אבל זה המצב. מותר להכיר בזה שההתיישבות ביו"ש לא מסוגלת להכיל את כל גווני המגזר. זה לא אסון.

7. אני מבין למה שכניה של אמילי נפגעו. אני הרבה פחות מבין למה מתנחלים מכל קצווי ההתיישבות חשו נבגדים אישית. נכון, אמילי היתה דוברת מועצת יש"ע לפני שני עידנים וחצי. מאז היא עיתונאית ובעלת טור. לא מנהיגת ציבור ולא דוברת מתנחלים. בעלי טור אישי בעיתון נוהגים לבטא בו את רחשי ליבם. לא מדובר במתקפה על מפעל ההתנחלויות אלא ברחשי לב של עיתונאית מוכרת ומוערכת. לא פחות וגם לא יותר.

8. יכולתי לכתוב עוד הרבה אבל בטח נרדמתם כבר מזמן. אם בכל זאת הגעתם עד כאן גילוי נאותצ'יק לסיום: לפני כשנה הכרתי את אמילי בנסיבות שניתן להגדירן מקצועיות-חברתיות. היכרותנו איננה מאוד מעמיקה, אבל ממה שהספקתי להתרשם בשנה הזו מדובר בעיתונאית מקצועית שהיא גם "בן אדם". סתם שתדעו