"הילדים חוו חוויות שלא חלמו עליהן". טיול אופניים בקייטנה
"הילדים חוו חוויות שלא חלמו עליהן". טיול אופניים בקייטנהצילום: 'יד לאחים'

למתבונן מן הצד זה היה נראה שייט טיפוסי של קייטנת בני נוער דתיים.

היו שם ריקודים נפרדים על הסיפון ובבטן הספינה, שירים חסידיים והרבה מאוד חיוכים. רק המשתתפים עצמם וצוות הקייטנה ידעו שמאחורי התמונה האידילית הזאת מסתתר לא מעט כאב, שהפך לאושר של ממש במשך כמה ימים של יציאה מהשגרה.

ילדי הקייטנה, בני 8 עד 13, היו עד לפני שנים אחדות מוכרים בשמות אחרים. חלקם כאזרחי הרשות הפלשתינית, חלקם תחת שלטון חמאס בעזה. בנסיבות אחרות, סביר להניח שהם היו עלולים להשתתף באחת מהקייטנות של ארגוני הטרור או כל גוף אחר שמסית נגד ישראל.

אבל הם עברו תהליך של גאולה ששיאו הוא אולי הקייטנה הייחודית הזאת, שנערכה השנה בפעם הראשונה. את הקייטנה ארגנו פעילי ארגון 'יד לאחים' לילדי המשפחות שהם מלווים לאורך כל השנה. משפחות המורכבות מאימהות שנמלטו מאימת הבעל הערבי, שהחיים איתו הפכו מאידיליה לגיהינום עלי אדמות, ומילדים שעברו מחיים כמוסלמים לכל דבר ועניין – ליהודים עם זיקה אל התורה והמצוות.

הילדים הגיעו מכל רחבי הארץ, מתל אביב הגדולה ועד ערים קטנות בפריפריה. חלקם בחשש, אחרים מרצון רב אחרי שכבר הכירו את מסגרת הארגון באירועים משותפים עם אמותיהם. כעת הוזמנו לחוות אותה בעצמם, יחד עם המדריכים והמדריכות שמלווים אותם לאורך כל השנה.

טיולי אופניים וכתיבת סת"ם

אני נפגש עם ילדי הקייטנה על גדות הכנרת, והם מגיעים שעה קלה אחרי שחגגו אירוע מרגש של בר מצווה לשלושה מילדי הקייטנה. אחד מהם, אלעד (כל השמות בכתבה בדויים), מספר בהתלהבות: "עליתי לתורה ובירכתי את הברכות. זרקו עליי סוכריות והייתה חגיגה מאוד גדולה עם כל החברים". העיניים שלו נוצצות מאושר. גם שני נערי הבר-מצווה האחרים מביעים את אותה התלהבות. "זה היה רגע שחיזק אותי", אומר עידו, "עברתי מסלול ארוך מאוד עם המדריכים, והבר-מצווה הייתה בשבילי חוויה מאוד גדולה".

עשר דקות אל תוך השייט ואני כבר אחד מהחבר'ה. הילדים ניגשים לאט לאט ומספרים חוויות. אני לומד מהם שבמהלך ארבעת ימי הקייטנה הם מצד אחד חוו אטרקציות שכל ילד היה חושק בהן – טיולי אופניים, טבילה בנהר, בריכה והפעלות נוספות. מצד שני, היו להם פעילויות העשרה רבות בתחומים דתיים: הם התנסו בכתיבת סת"ם, התפללו ושרו יחד ואפילו עלו לקברי צדיקים. כל חוויה כזו היא משמעותית לילדים, כך נראה מהצורה שבה הם מתארים כל רגע ורגע בקייטנה.

אייל ואריאל, לדוגמה, הם אחים שהתלבטו אם לבוא לקייטנה. שניהם אוהבים מאוד לשחק כדורגל, והם חששו שבקייטנה הילדים יהיו עסוקים יותר מדי בעניינים אחרים ולא יהיו להם יריבים ראויים למשחק. מתברר שצוות ההדרכה, שהכיר את המשפחה והילדים מקרוב, ידע למצוא פתרון גם לעניין הזה.

אחריהם אני פוגש את שלמה. הוא כבר ותיק בעסק. שש שנים הוא, האחים והאחיות וכמובן האם, זוכים לליווי צמוד מאז שהצליחו לברוח מחיים שונים לגמרי. "'יד לאחים' זה חלק מהמשפחה שלי. כשאמא שלי רוצה להתייעץ, היא מתקשרת לחונכים שלנו. אנחנו הילדים של המשפחה הגדולה הזאת", מסביר לי שלמה ברצינות גמורה. אני מחליט לגעת איתו בנושא שרוב הילדים לא מוכנים לדבר עליו.

שמעתי שעברתם דירה לאחרונה. מה הייתה הסיבה?

"עברנו בגלל אבא. הוא הגיע לבית הקודם שלנו וחששנו ממנו. הוא תמיד ידע איפה אנחנו גרים, אבל אז הוא הגיע והפחיד אותנו. שמו אצלנו מזוזות ששומרות עלינו", מספר שלמה.

הוא מציף את הנושא שאולי הכי מפחיד את הילדים – האבות. חלקם לא ראו אותם כבר כמה שנים, ומי שראה את האב זוכר זאת כסיוט. את החלק הזה, למעט שלמה, אף ילד לא מוכן לחלוק איתנו. המדריכים, שמכירים את הילדים תקופה ארוכה, יודעים לספר שזה אחד הנושאים הכי כאובים ורגישים. בעיניים של שלמה אפשר לראות את הקרע שמתחולל אצלו בפנים, אבל אין ספק שהוא בחר צד – הצד של אמו, שבחרה בשבילו בחיים לאור היהדות. "אני הולך היום לבית ספר דתי בעיר שלי, לומד תורה וגם עושה כיף. הליווי שקיבלתי לאורך התקופה וגם בקייטנה כאן נותן לי וגם לאמא שלי הרבה מאוד כוח".

בקרב המשפחות שהחלו את הליווי בשנה האחרונה, היו גם אמהות שהתנגדו לשלוח את הילדים לבדם לקייטנה. מדובר במשפחות שבהן הילדים כמעט לא עוזבים את האם, אחרי הטראומה שבבריחה מהאב והתחלת חיים חדשים. אמהות רבות חוששות לשלוח את הילדים לבד, הן בשל הפחד שהאב הערבי יחליט להופיע במקום מסיבה כלשהי והן מעצם ההליכה אל הלא נודע.

אחד מנציגי 'יד לאחים' מספר לנו על התלאות שעבר בביתה של אחת המשפחות. "הגעתי לבית וסיפרתי לילדים מגיל נוער ומטה מה הולך להיות בקייטנה. האמת, הם לא התלהבו במיוחד. אמרתי להם שלא נחליט באותו ערב. למחרת צלצלה אליי האם וסיפרה לי שהיא מנסה לשכנע אותם ללכת והם לא רוצים. אחרי שהם ישנו על זה עוד לילה המצב התהפך – האמא ששכנעה, הבינה פתאום שהיא הולכת לשחרר אותם בפעם הראשונה, וניסתה להוריד להם את ההתלהבות. בסוף הילדים השתתפו בקייטנה ונהנו מאוד".

"אנחנו כמו משפחה גדולה"

ובחזרה לספינה. אנחנו כבר במחצית השייט. עד עכשיו פגשתי בעיקר בבנים. חבורה של נערים שנאלצה להתבגר מהר ושמחה לחזור לילדות הפשוטה כל כך למשך ימים אחדים, ילדות שהם לא תמיד זוכים לטעום מכל מנעמיה. "מה היה בקייטנה?", אני שואל את אלירן, והוא מגלה שמעולם לא היה בקייטנה דומה, כך שאין לו כל כך למה להשוות. "היו לנו מתקני כושר, יצאנו לטייל באזור עם אופניים, קיבלנו מלון לישון בו, אכלנו ארוחות טובות. עשו לי כאן שמח בלב". נסו לקרוא את המשפט הזה שוב, ותבינו כמה הילד הזה מעריך מה שלילדים רבים אחרים נראה מובן מאליו.

ועכשיו לבנות. רומי ואורטל הפכו במסגרת הליווי של משפחותיהן להיות החברות הכי טובות. בקייטנה צירפו אליהן את לירז ואורנת. "מצאנו כאן חברות חדשות", הן מספרות בהתרגשות, "אנחנו ממש כמו משפחה". אורטל ממשיכה: "רומי כבר הייתה אצלי בשבת יחד עם אמא שלה ויש לנו קשרים טובים. אנחנו כאן ממש כמו משפחה אחת גדולה".

ואיך העברתן את הימים האחרונים?

"דאגו לנו כל הזמן. לא היה רגע אחד שלא נתנו לנו יחס. כל היום היו פעילויות, אפילו בערב, ולא היה לנו בכלל משעמם. אנחנו מתפללים לה' שזה רק יימשך. הם עושים כאן כיף חיים לילדים. הכרנו חברים וחברות חדשים, אפילו המצאנו המנון לקייטנה".

היא פונה לאחת המדריכות ומבקשת: "אולי לא נחזור היום הביתה?... אי אפשר להמשיך עוד שבוע?". המדריכה מחייכת. היא תפגוש את הילדות בעוד כמה שבועות בשבת משותפת שהארגון עורך למשפחות מדי פעם.

אני מנסה לתפוס את הבנות לשיחה, אבל מתברר שהבנים סיימו לרקוד לכבוד בר המצווה וירדו למטה כדי לפנות את הסיפון העליון לבנות שביקשו גם הן לשמוח שמחת מצווה. "בואו נעלה לרקוד", קוראת רומי לבנות והן נעלמות כהרף עין.

כאמור, מדובר בקייטנה ראשונה מסוגה. שורי קוסטליץ היא רכזת הפעילות החברתית ב'יד לאחים' והיא אחד המוחות המרכזיים מאחורי הקייטנה הזאת. "זו שנה ראשונה שהחלטנו לערוך קייטנה, אבל יש לנו פעילויות שוטפות שבהן רבים מהילדים מכירים זה את זה וגם ההורים".

איך עלה הרעיון לארגן קייטנה כזאת?

"זה היה רעיון של אחד הפעילים שלנו ואימצנו אותו. החלטנו לעשות פיילוט לשנה אחת ולבדוק איך זה יעבוד. תמיד אנחנו עושים פעילויות משותפות של אמהות וילדים. רצינו הפעם לקחת את הילדים שייהנו ולתת לאימהות קצת חופש. מדובר הרי במשפחות חד-הוריות. האמהות מתמודדות כל השנה עם הילדים לבד. אם לנו כהורים ההתמודדות עם הילדים בחופש הגדול לא קלה כלל וכלל – אז להן זה קשה על אחת כמה וכמה. הן צריכות גם לעבוד ואין מי שיהיה עם הילדים, ובדרך כלל גם כסף לא מצוי בשפע".

ומה לגבי התשלום?

"האמהות לא היו צריכות לשלם אגורה. הן היו בהלם מוחלט מהעניין. לא האמינו בהתחלה שזה אכן המצב. לקבל קייטנה חינם, ועוד כזו שרשימת האטרקציות בה לא כלולה גם בקייטנה רגילה לגמרי".

בקייטנה נטלו חלק 45 ילדים, והיא התנהלה בנפרד לבנים ולבנות. "האמהות התקשו בהתחלה לעכל את כל העניין הזה", מספרת קוסטליץ. "קודם כול להבין שיש מישהו שבכלל מתעניין במצוקה שלהן בקיץ ואכפת לו. הן גם לא קלטו שהולך להיות להן זמן לעצמן. הן לא ממש זכרו מתי היה להן יום-יומיים של שקט עם עצמן, שהן יכולות למסור את הילדים למישהו שישגיח עליהם ולסמוך במאת האחוזים שהילדים בידיים טובות".

כדי לבנות את האמון הזה, הוחלט בארגון שלא יהיה רגע אחד שהילדים יהיו ללא השגחה. הם נאספו והוחזרו מדלתות הבתים. הם הביאו עמם רק בגדים ואת כל יתר הציוד שנזקקו לו קיבלו בקייטנה. הם היו בהשגחה צמודה של מדריכים וצוות שהיה איתם מסביב לשעון. האמהות גם קיבלו און-ליין בכל האמצעים האפשריים תמונות ועדכונים לגבי מצבם של הילדים.

אחד המדריכים אמר לי ש"גם הציני שבעיתונאים יתקשה שלא להתרגש אל מול קבוצה של ילדים ובני נוער שנמצאים במסע אישי אחרי הזהות האמיתית שלהם בגיל כה צעיר". הוא צדק.

"הבר-מצווה הייתה יום הולדת לשנינו"

המוטיב החוזר בסיפור הוא המילה "משפחה". כל הצדדים השותפים לסיפור, האמהות והילדים מצד אחד והארגון עצמו מן הצד האחר, מדברים על משפחה. שבועיים אחרי הקייטנה עוד ממשיכים להגיע מכתבי תודה אל אנשי הארגון. אחת האמהות שבנה חגג בר מצווה כתבה: "אני מודה לכם על הרגע המאושר שבני זכה לחוות. אם לא הייתי מכירה אתכם לא הייתי זוכה למעמד הזה. אשריכם שעשיתם עבודת קודש כדי לשמח את בני ואותי".

לילך, האם ששלחה את המכתב, מספרת לנו את סיפורה. "לא היה לי קל. עברתי תקופות מאוד קשות של הרמת ידיים וקללות עד שהתנתקנו מהבעל. הוא תמיד ניסה להרחיק אותי מהזהות היהודית שלי והיום, תודה לבורא עולם, חזרתי לשורשים שלי ולמקור שלי. במיוחד ביום הבר-מצווה זה ריגש אותי ברמות מטורפות. כמה שאגיד תודה זה לא מספיק. אם לא הייתי מכירה את הארגון הזה, לא הייתי נמצאת במקום שאני נמצאת היום והבן שלי לא היה יודע בכלל מה זה בר מצווה".

"זה ממש יום הולדת של שנינו. כך הרגשתי. ספר תורה, בית כנסת – אלה דברים ששנים היו רחוקים ממני מאוד. אני כל כך התרגשתי, כולי רעדתי ולא הפסקתי לבכות מרוב התרגשות ושמחה. הוא חשב שזה משהו קטן. הוא לא הבין את המשמעות עד שהוא היה שם וראה את המשפחה, ואת סבתא שלו ואת החברים והחונך", מספרת לילך.

איך התחיל הקשר שלך עם הארגון?

"פחדתי כל הזמן שאם אתנתק מהבעל יהיו בעיות של כסף ובעיות נוספות, ובכל פעם הייתי חוזרת אליו ומצטערת. אבל הילדים לא היו מעוניינים בזה, הם רצו משהו אחר. האנשים של הארגון נתנו לי את המקום שלי. כשהרחקתי אותם הם לא ברחו, אלא כל הזמן שבו ואמרו שהם שם בשבילי. וכשהייתי צריכה – הם באמת היו שם. שיתפתי אותם בכול, והם כל יום מחזקים אותי למרות כל הקשיים.

"הם הצמידו לי עובדת סוציאלית שעוזרת לי המון. אני משתפת אותה ברגשות שלי, בתסכולים שלי – אם מבחינה כלכלית, אם רגשית. יש המון דברים שצפים ועולים מהתקופות הקשות והם נותנים לי את הכוחות לא לחזור אחורה למקומות הרעים יותר. לבד לא הייתי מצליחה להתמודד עם זה".

איך הילדים הגיעו לקייטנה?

"צלצל אליי אחד הפעילים והציע לי את הקייטנה. אמרתי לו שאני אתקשה לשלוח את הילד. הסברתי לו שהילד ואני מעולם לא נפרדנו ליותר מיום, שאני לא יודעת איך עושים את זה. הוא כל כך התרגש והסביר והתעקש, ולי היה מאוד קשה לשחרר את הילד לארבעה ימים. הילד גם עושה לי בייביסיטר על הילדה הקטנה כדי שאני אוכל לעבוד ולפרנס. אמרתי לו שזה בלתי אפשרי".

"ואז התקשרה שורי ואמרה: אין בעיה, אנחנו נעזור לך. והם, כמו מלאכים, דאגו לילד לקייטנה ולבר-מצווה ועזרו לי בתשלום לקייטנה לילדה הקטנה. כולם נהנו וחוו חוויות שלא חלמו עליהן מעולם. זה נדיר".

מה הילד סיפר על הקייטנה?

"לילד שלי לא פשוט בכלל בסביבה שלו והוא פתאום חזר מלא חוויות. הוא אמר לי: 'סוף סוף יש ילדים שהם כמוני ואני לא צריך להתבייש בסיפור שלי'. הוא מתבייש ביומיום שהוא 'כזה'. הוא סיפר שביום הראשון היה לו מאוד קשה, אבל ביום השני הוא כבר הרגיש שהוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול והתחבר אליהם".

שעת השייט כבר כמעט נגמרה. המסע המטלטל שלי עם הילדים עומד להגיע לקיצו. מכאן הם ימשיכו לארוחת צהריים, שמוגדרת בעצם כסוג של סעודת מצווה גדולה – לחגוג את בר המצווה של הנערים שעלו בשעות הבוקר לתורה.

רגע לפני שהספינה עוגנת בחזרה בחוף, אני פוגש את מיכאל. הנער הזה הוא אחד המרגשים ביותר בחבורה הזאת, שבה הוא גם נחשב למבוגר ביותר.

מיכאל כבר בן 15 והחלום שלו הוא להפוך לחונך של ילדים כמוהו, אחרי שעשה את כל המסלול וכבר מצא את עצמו בחינוך דתי. בבר המצווה שלו השתתפו רבנים מוכרים. הוא מעיד על עצמו שהדרך הארוכה שעבר רק היטיבה איתו. "היה לנו מאוד כיף פה. בשנה הבאה אם זה יהיה אפשרי אני אשמח להצטרף ולתרום לילדים כמוני ולסייע להם לעבור את מה שאני עברתי".

מיכאל הוא ללא ספק תוצר מוצלח של הליווי מטעם הארגון. הוא לומד בחינוך דתי, משפחתו הפכה להיות שומרת תורה ומצוות, וכאמור השאיפה שלו היא להעניק לאחרים שהיו במצב שלו את כל מה שקיבל כשהיה בתחילת הדרך. הצוות בקייטנה לוחש לי כשאנחנו יורדים לחוף, שסביר להניח שבתוך שנה-שנתיים מיכאל לא רק שיוכל להיות במעמד הזה ולסגור מעגל, אלא עם הסיפור שלו הוא יוכל להתחבר הרבה יותר טוב ממדריכים אחרים לחניכים צעירים שזקוקים בדיוק לאותן מילים טובות שהוא קיבל כשהיה בתחילת הדרך.