ההטבה לנשים עלולה להעמיק את אפלייתן בשוק העבודה. נתניהו מבקר בבית אבות בירושלים
ההטבה לנשים עלולה להעמיק את אפלייתן בשוק העבודה. נתניהו מבקר בבית אבות בירושליםצילום המחשה: עמוס בן גרשום, לע"מ

הוועדה לבחינת סוגיית גיל הפרישה לנשים, אשר הוקמה על פי חוק, עומדת לסיים את עבודתה. המחלוקת בין חברי הוועדה, נכון לרגע זה, נוגעת לשאלת גיל היעד לפרישת נשים.

כיום המצב החוקי בישראל הוא כזה: גיל הפרישה לגברים הוא 67. גבר שאינו עובד בגיל זה, או שהוא עובד אך מרוויח פחות מהמינימום על פי מבחן הכנסה, זכאי לקצבת זקנה. אם הוא ממשיך לעבוד, או שיש לו הכנסות שלא מעבודה, והוא משתכר מעל המינימום, הוא יהיה זכאי לקצבה חלקית או שלא יהיה זכאי לקצבה כלל. מעל גיל 70 גם מי שעובד זכאי לקצבה. נשמע מסובך? חכו ותראו מה קורה אצל הנשים. גיל פרישת החובה אצל נשים הוא אמנם 67, כלומר אי אפשר להכריח אישה לפרוש לפני גיל 67. למרות זאת, הגיל שהחל ממנו אישה יכולה להתחיל לקבל קצבה (גיל המינימום לפרישה) עומד כיום על 62.

המחלוקת שבין האוצר ובין ארגוני הנשים וקבוצה של חברות כנסת היא על היעד לגיל פרישת המינימום לנשים. האוצר מבקש בהדרגה, בתוך עשרות שנים, להעלות אותו ל‑67. ארגוני הנשים וחברות הכנסת יחימוביץ', גלאון ולוי-אבקסיס מוכנות רק למתווה של העלאת גיל פרישת המינימום ל‑64 בתוך עשר שנים.

הטענה נגד העלאת גיל פרישת המינימום היא פשוטה. העובדה שאתה מעלה את גיל הפרישה לא גורמת לכך שבהכרח אנשים יפרשו בגיל מאוחר יותר. הדבר היחיד שקורה הוא שהם נאלצים לפרוש לפני שהם זכאים לקצבת זקנה, מה שמרע את מצבם, במיוחד אם הם עובדים חלשים. לטענת ארגוני הנשים והח"כיות, האוצר בסך הכול מנסה לאזן את הגירעון האקטוארי של הביטוח הלאומי על גבן של נשים חלשות. לטענתן, הסיבה שבגללה מבקשים לשנות את החוק היא הגירעון האקטוארי העצום שצבר הביטוח הלאומי.

האמת היא שלמרבה הצער הח"כיות והארגונים טועים ומטעים. נתונים שנצברו בישראל מגלים שקיים קשר הדוק בין גיל פרישת המינימום לגיל שבו פורשים מעבודה בפועל. העובדה שנשים זכאיות לגיל פרישת מינימום מוקדם יותר פוגעת בהן בסופו של דבר. גם אם היום מרבית הנשים שעומדות על סף פרישה מבוטחות בהסדרי פנסיה כאלו שבהם הן יכולות להגיע לקצבה מקסימלית עד גיל 62 ובוודאי עד גיל 64, כל הדור הצעיר יותר של העובדות מבוטח בהסדרים של פנסיה צוברת, שבהם יש משמעות קריטית לשנות העבודה. הלחץ הסמוי הקיים על עובדות לפרוש בגיל פרישת המינימום פוגע בהן כלכלית. בסופו של דבר הנפגעות הן נשים.

במבט רחב יותר מתגלה כאן גם חוסר הבנה בנוגע לאופיו של שוק העבודה. הטענה הנישאת בפי ארגוני הנשים וחברות הכנסת היא שנשים מופלות בשוק העבודה. הטענה הזאת נכונה, אבל היא מתעלמת מסיבות האפליה. כמעט אף מעסיק לא מפלה נשים מרוע לב שרירותי. הסיבות לאפליה נעוצות לא פעם בהטבות שמעניק החוק לנשים, אשר הופכות בסופו של דבר את העסקתן ליקרה יותר או מורכבת יותר. במקרה הספציפי הזה לא מדובר אמנם בעול על המעביד, אלא בסך הכול בנקודת מילוט.

בדרך כלל עובדים בגילים הללו הם עובדים ותיקים. גם אם לפעמים תפוקתם יורדת עם הגיל, המעביד לא ממהר להיפטר מהם בגלל שבניגוד למיתוס מעסיקים אינם אנשים רעים. איש איננו ממהר "לזרוק לכלבים" עובד מסור שנתן שניים או שלושה עשורים מחייו בשירות מקום העבודה. אבל כאשר לעובד יש לכאורה אלטרנטיבה, הגיע הגיל שבו הוא רשאי לפרוש עם זכויות מלאות, תימצא כבר הדרך להראות לו את הדלת. למקום העבודה יש בזה אולי יתרון מסוים. לעובד, או במקרה הזה העובדת, זו לא פעם מכה קשה מאוד.

אכול ושתה כי הריבית נמוכה

הוועדה המוניטרית של בנק ישראל החליטה השבוע להותיר את ריבית בנק ישראל לחודש ספטמבר על רמת המינימום של 0.1%. בכך יהפוך ספטמבר לחודש ה‑19 ברציפות שבו תעמוד הריבית על הרמה הזאת, הנמוכה בכל הזמנים. ריבית נמוכה נשמעת כמו דיל טוב, והיא באמת מוזילה לנו במידה מסוימת את האוברדרפט ואת הריבית על ההלוואות שאנחנו לוקחים. הבעיה היא כמובן בצד השני, בפיקדונות.

העסק העיקרי של בנק הוא להלוות. הבנק מעוניין תמיד להלוות כמה שיותר כסף ללקוחותיו. הוא היה שמח להלוות בלי גבול, אולם הנחיות בנק ישראל מחייבות אותו כמובן להחזיק כמות מסוימת של הון עצמי כנגד ההלוואות שהוא מעניק. ומאין הכסף שהוא מלווה? יש שני מקורות. הראשון הוא פיקדונות הציבור, והשני הוא הלוואות מבנק ישראל. הבנק רוצה אמנם לעודד אותנו להפקיד את הכסף אצלו, אולם השאלה היא כמה ריבית הוא מוכן לשלם.

בטווחים הקצרים הוא לעולם לא יסכים לשלם לנו יותר ממה שהוא משלם לבנק ישראל. גם בטווחים הארוכים יותר (עשר שנים, נניח), שם הוא כן מוכן לשלם לנו קצת יותר תמורת "סגירת" הכסף, הריבית העודפת נגזרת מריבית הבסיס של בנק ישראל. למעשה, גם התשואות שאנחנו מקבלים בכל האפיקים הסולידיים נגזרות מאותו נתון. מה הם האפיקים הסולידיים יחסית? איגרות חוב לממשלה ולחברות יציבות. ככל שסביבת הריבית במשק נמוכה יותר, כך הגופים הללו משלמים לנו ריבית נמוכה יותר.

למה זה כל כך רע? בגלל שבסופו של דבר את המחיר משלמים החוסכים. במצב שבו התשואות אפסיות, קשה הרבה יותר להפיק רווח של ממש מחיסכון. אם בעבר התשואה הייתה גורם פיתוי משמעותי, היום פשוט אי אפשר לבנות עליה. המציאות הזאת גורמת לנו קודם כול לבזבז יותר, ובנוסף לכך להמר יותר על הכספים שאנחנו שמים בצד. זה אולי טוב לגלגלי המשק ברגע נתון, אבל בכלל לא בטוח שזה טוב לעתיד.