בדקו מראש את מועד הסליחות
בדקו מראש את מועד הסליחותצילום: שאטרסטוק

אֲבִי אֲבִי, הֲלֹא תֵּדַע

צָמְאָה נַפְשִׁי לִתְפִלָּתְךָ

אֶל נִגּוּנְךָ בְּלֵיל סְלִיחוֹת

לָאֵ‑ל תַּשְׁכִּים בִּתְחִנָּה

וְהוּא שׁוֹמֵעַ רִנַָּתְךָ

אֲבִי, עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת

עוֹדִי זוֹכֵר אֶת הַשּׁוּרוֹת

זְמִירוֹת שַׁבָּת, מוֹעֵד וָחַג

מִתּוֹרָתְךָ שֶׁלֹּא אֶשְׁכַּח

וְשִׁירָתְךָ מִדּוֹר לְדוֹר

אוֹסִיף אָרֹן אֶת הַמִּזְמוֹר

("אבי", אביהו מדינה)

לפני שנים רבות נפוץ בקרב המורים והמורות של מדינת ישראל הצעירה שמעם של בתי הכנסת הקטנים, החינניים והקסומים של שכונות נחלאות שבירושלים, ואלו שבין חומות הרובע היהודי.

יצא לבם, וכמו כל יהודי שנפשו ערה העלה מי מהם רעיון: הבה נצא ונחשוף את תלמידינו לקראת הימים הנוראים לאותם מנהגים ששימרו זקני העדות, שאמירת הסליחות שלהם היא כשאשמורת תיכונה נושקת לשלישית, והם קמים כל בוקר ומתחילים מבראשית, לומר סליחות בניגונים ופיוטים ערבים לאוזן ונוגעים ללב - בואו ננסה לכל זה לקרב ולהתקרב.

מה יותר מחמם את הלב מלראות זקן מסתובב, דופק על חלונות הבתים וקורא בשמם של המאחרים לקום, ספק גוער, ספק קורץ, ספק מחייך: "יהודים, קומו לעבודת הבורא, סליחות, סליחות".

ובבואם אל בית הכנסת יתקבלו בקפה שחור או בכוסות תה עם נענע ושיבה, וכבר שומעים את קולו של החזן קורא: בן אדם מה לך נרדם, קום קרא לא‑לוהיך. גם מי שאיננו קם לקרוא לא‑לוהיו בסתם יום של חול, גם מי שראשו גלוי ביום-יומו, מבין קפלי בגדיו, מכיסו או מתא הכפפות של מכוניתו שולף את הכיפה, לוקח איתו את ספר הסליחות, וכבר בכניסתו הוא חלק מהמקהלה הסוחפת המחברת צעירים ומבוגרים.


הציץ - ופגע

אך דא עקא, עם השנים מגמת הבאים להביט ולהתרשם פגעה בצניעותם, הצטנעותם וצקון לחשם של אלה שקמו למניין ורצו להתייחד עם קונם. כיום, בשבוע שלפני ראש השנה ובעשרת ימי התשובה, שופכים בכל ערב כארבעים אוטובוסים את תכולתם מרחוב אגריפס ומרחוב בצלאל. מאות בני נוער הולכים בסמטאות כעדרי צאן מובלים לשחיטה ולחפירה של מדריכים ומדריכות, שעם כל הרצון להאהיב ולקרב - יצא שכרם בהפסדם והם גורמים רק לחרב.

לא לחינם מלאו השכונות הצפופות וסמטאות העיר העתיקה שלטים שמזהירים ומפצירים במובילי הקבוצות: נא לא התקהל סמוך לבתים, נא לא לעמוד תחת החלונות בקבוצות גדולות, ובוודאי ובוודאי נא לא להשתמש באמצעי הגברה בשעות הקטנות של הלילה.

לא פעם נשמע קולו של מדריך שמנסה להתגבר על הרעש וההמולה: "קבוצה יקרה, על מה אנחנו צריכים לבקש סליחה?" ונדמה שהמציאות מראה את הזוועה. על מה צריך לבקש סליחה? על זה שהערת את כל השכונה! גזלת את שנתם, את שלוותם, וכנראה גם את המחר שלהם, את פרנסתם. למרבה האירוניה רבים מכנים את הסיורים הללו "סיורי התעוררות". ככל הנראה הקבוצה לא התעוררה, אך השכונות – כמרקחה.

האלטרנטיבה השפויה

אפשר לעורר את הלב, לחנך ולקרב גם בשעות היום ואחר הצהריים או בשעות החשיכה, אך במקומות שבהם אינכם מפריעים לתושבים.

רדו לגיא בן הינום. דברו על לב ירושלים, על עתיקותיה, על עבודה זרה ועל התרחקות ממצוות. עלו לשביל סובב החומות. פתחו שער לדופקי בתשובה בשער יפו או בשער ציון. תַצפתו על עיר דוד מרחוק. רדו לגן התקומה ודברו בין מתקניו על זקנים וזקנות שיושבים כיום בירושלים ועל ילדים וילדות שמשחקים ברחובותיה.

ואם בבתי הכנסת של נחלאות חפצתם – בדקו מראש את מועד הסליחות, עשו את ההכנה הנפשית, הרוחנית והתוכנית במבואות השכונות – גן סאקר, גן העצמאות, גן הפעמון - והגיעו אל בתי הכנסת כשהלבבות כבר הומים. כדוגמה אפשר לציין את בית הכנסת 'חסד ורחמים' שבכניסה לשכונת מזכרת משה, שהדרך מרחוב אגריפס אליו קצרה, או את בית הכנסת של הרב ראובן אלבז.

אפשר להתקרב באופן ייחודי אל התפילה גם באמצעות ביקור לילי בקברו של שמעון הצדיק, משיירי כנסת הגדולה, ולזכור את ג' הדברים שעליהם העולם עומד. וכמובן, אין דבר נשגב יותר מלעלות לתצפית בהר הזיתים, מעל קברי הראי"ה והרצי"ה קוק, הרב הנזיר וחתנו הרב גורן, האור החיים הקדוש, הרש"ש ושאר צדיקים וצדיקות, אנשי ונשות מעשה. במקומות הללו רק הלב מתעורר, ואין חשש להעיר תושבים ישנים.

שנזכה לעורר את עצמנו בזמן, ותשובתנו ותפילותינו וצדקותינו יעבירו את רוע הגזירה.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי