אני מביטה לאחור על חיי. תשע שרה שנים אחורה ליתר דיוק.
שבת, אני בבית הוריי, והטלפון מצלצל. זו חברה טובה מהתיכון. אחותי עונה. "רוצים אותך", היא אומרת לי ומביאה לי את המכשיר.
"תשאלי אותה מה היא רוצה", אני מבקשת. ואחותי שואלת, חוסמת את הפומית ולוחשת לי בצעקה: "היא רוצה לדעת אם תיפגשו בפאב הערב".
אחותי מביטה בי, מחכה לתשובה.
"תגידי לה שאני עייפה, שתקפוץ מחר ונדבר", אני עונה.
אחותי מגניבה אליי מבט לא אמין ומעבירה את המסר לחברה הטלפונית.
אחרי כמה דקות שוב טלפון. שוב אחותי עונה. הפעם זה בן כיתה שלי. הוא שמח שקפצתי לבקר, אחותי מסבירה גם לו שאני עייפה ושנדבר מחר. מחר כבר אתמודד עם כל השאלות, חשבתי לעצמי וחזרתי אל הספר.
בטלפון השלישי אחותי כבר לא הייתה מוכנה להיות המזכירה שלי יותר, והייתי חייבת לספר את האמת שהחלטתי לנסות, רק לנסות ולראות מה זה לשמור שבת. מאז ועד היום ב"ה.
מרגע שהייתי מוכנה להודות בזה שאני מנסה, שמעניין לי לפגוש את החיים האחרים הללו, עליתי על רכבת אל האושר.
במסע הזה למדתי המון, קראתי מלא, שמעתי כמויות של חומר בלתי נתפס. הכלתי וינקתי, שתיתי ולא רוויתי. גיליתי עולם חדש ומופלא. עולם שידע לתת שם לרגשות ולתחושות. עולם שידע לתת מענה. עולם שרק גיליתי כל הזמן כמה אני עוד לא יודעת, כמה אני עוד רוצה ללמוד. ורק רציתי ללגום עוד ועוד ממעיין החיים הזה.
בדרך למדתי שפה חדשה, מילים חדשות, עולם מושגים חדש, קודים של התנהגות, קודים של לבוש.
אחת כמו כולן
פעם אחת ישבתי בשיעור של רב ידוע והוא באיזה אקט של התרסה שאל מי מכיר מישהו שחזר בתשובה למגזר שלנו? חברתי שישבה לצדי תקעה בי את מרפקה וניסתה לשכנע אותי בכוח להרים את ידי. כמובן שלא הרמתי. "השתגעת?" עניתי לה, "עד שאני נראית אחת מכן את רוצה שאסגיר את עצמי?".
אבל את מי לא העליתי איתי לרכבת אל האושר באותם ימים? את העצמי של פעם. אותה השארתי בתחנה. הודעתי לה באופן רשמי שאנחנו נפרדות.
היא לא עלתה כי היא טובה, ממושמעת ובעיקר מאוד אוהבת אותי ורצתה לעשות מה שיהיה הכי נכון בשבילי. אז היא ישבה שם על הספסל. האמת, אפילו לא הסתכלתי עליה כשהרכבת יצאה מהתחנה. הייתי לגמרי מרותקת אל הנוף המקסים שנגלה לעיניי. הייתי מרוגשת מהלא נודע וממה שעוד אפגוש. אני דהרתי לי קדימה והיא חיכתה.
ואז, אחרי זמן חיים די ארוך, כשכבר למדתי וידעתי קצת, כשכבר דיברתי מעולה את השפה וגם הקודים הוטמעו נכון, כשכבר הרגשתי ממש חלק מהחברה שבחרתי להצטרף אליה, משהו הרגיש בי חסר. משהו הרגיש בי שאני פועלת לפי קודים שאמנם בחרתי בהם אבל יש בי יותר מזה. והחלטתי לצאת לחפש אותה. הרגשתי שאני כבר מוכנה לפגוש בה כמו שהיא, עם כל העבר שבחרתי להשאיר מאחור.
הופתעתי לגלות שהיא עוד שם. יושבת לה על הספסל, עם כוס קפה, רגועה. היא נראתה לי יפה ומשוחררת, שלווה.
נבוכותי. לא זכרתי אותה כך.
השיחה קלחה. הרבה צחוק וגם דמעות עברו בינינו. התגעגעתי אל הפשטות שלה, אל התמימות הישרה והלא מסובכת, אל החיוך הרחב והשמח, אל הפתיחות והרצון ללגום ממעיין החיים באשר הוא, אל הסקרנות והיצר ההרפתקני, אל השובבות והמוכנות להעז ולפרוץ גבולות.
ואז, כשכבר ממש התחבקנו, היא הזכירה לי בלחישה שהיא אני. ממש אני. והרגשתי שיש בי כוחות מחודשים של חיים שלמים באמת, ושעכשיו אני שבה, אמיתית וכנה, ישרה ומדויקת, הביתה אל עצמי, באמת.
פורסם ב''פנימה''