אני עולה עם הקשיים והטוב
אני עולה עם הקשיים והטובצילום: שאטרסטוק

בזמן שיתפרסמו שורות אלה אגור בעזרת השם בדירה אחרת. מוזר לחשוב על זה עכשיו, כשאני יושבת לבטח בדירה הנוכחית שלי, בשעת לילה מאוחרת.

הכול כאן מוכר וידוע ובטוח. אני מכירה את המרחק בין המקרר לספה שעליה אני יושבת לכתוב, את המרחק בין החדר למרפסת – שבהם אני מחפשת השראה, מכירה את רעשי הלילה ואת רעשי טרום הבוקר. מכירה את נשימתו השקטה של הרחוב שבו אני חיה, מכירה את השכנים בבניינים הסמוכים.

יש את המשוגע של הרחוב שצועק לי בכל פעם שאני עוברת, והשיחות שאנחנו מנהלים פותחות את לבי כל פעם. יש את השכנה ששותה בירה עם חברים במרפסת כל יום שישי, יש את השכן שתופס את החניה ומתלונן על הרעש, יש את האישה המבוגרת שגרה כמה רחובות ליד ואני מבקרת אותה לפעמים, יש מכולת קרובה וירקנייה ומאפייה. גרה איתי שותפה טובה, יש חבר'ה באזור. יש פה מרחב ויש מקום. וטוב לי. טוב לי פה באמת.

אבל בכל זאת, עוד מעט אטרוף את הקלפים ואעבור מפה.

לשחרר שליטה

שינוי קרקע מזיז את כל כולי מהמקום, ולוקח לי המון זמן להתאפס ולחזור לחיים. בדירתי הקודמת גרתי שמונה שנים, עם שותפתי הנוכחית אני גרה כמעט שבע שנים, ובאופן כללי אני לא חובבת תזוזות ושינויים.

בקיץ שעבר הייתי עם חברות בירדנית. יש שם חבל שקשור לעץ אקליפטוס גבוה מעל המים. כל החברות עשו "טרזן" ונהנו, וגם אני אחזתי בחבל - אבל לא הצלחתי לשחרר ולקפוץ.

ניסיתי שוב ושוב, אך ללא הצלחה. בדרך חזור, מאוכזבת מעצמי ומפודחת מפני חברותיי על כך שנתפסתי בחולשתי, חשבתי שזה לא סתם. זה מעיד על משהו.

באותה תקופה היו לי כאבי גב, ובאחד מדמדומי השינה חלמתי שהם נובעים מהתנועה הנפשית הזאת של כיפוף הרגליים כמו לפני קפיצה - המתח נאגר ורוצה להשתחרר, אבל הקפיצה לא באה והמתח נשאר תקוע.

ידעתי שאני צריכה שינוי, אבל לא העזתי לעזוב את הקרקע ולקפוץ.

הרגשתי שהשינוי שאעשה הוא שינוי ממציאות חסרה אחת למציאות חסרה שנייה במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב זה יהיה שינוי ממציאות טובה למציאות רעה. פחדתי לזוז.

שנה עברה מאז. במשך השנה עשיתי עבודה פנימית וחיצונית כדי להעז לעזוב את הקרקע. בחנוכה נשמתי נשימה עמוקה וריחפתי במצנח רחיפה מעל הר תבור, בשבט עשיתי גלגולים על גדרות ובאדר פיזרתי את שיערי אחרי שנים שהוא היה אסוף. טיפה טיפה העזתי להיות יותר ויותר אני.

מתחילה לזוז

בסביבות פסח, יחד עם האביב, קיוויתי שגם אצלי יבשילו השינויים הקטנים האלה לכדי שינוי משמעותי, אבל השינוי המיוחל הזה לא קרה. הרגשתי שאני צוללת אחורה. כל כך הרבה עבודה והשתדלות – ועדיין לא הצלחתי לזוז. התייאשתי ייאוש שהרבה זמן לא זכור לי כמוהו.

אני לא יודעת להגיד מה בדיוק קרה בחודשים שחלפו מאז, אבל כנראה שמשהו כן קרה, כי בתחילת הקיץ הנוכחי הרגשתי כמעט פתאום שאני יכולה לעשות את השינוי. לא רק יכולה. רוצה.

זה עדיין מפחיד מאוד. אבל לצד הפחד יש גרעין שמאמין בטוב. לאו דווקא בטוב שיגיע, אלא בטוב שקיים בתוכי - הטוב שימשיך איתי לאן שאבחר ללכת.

אני מפרידה את הפחד מהקיום, ובזכות זה יכולה להפריד את הרגל מהקרקע.

קשה לעשות שינוי מטוב לטוב, קל יותר לעשות שינוי החלטי. אבל יש משהו יותר שלם בתהליך השינוי הזה, הוא מאפשר לי להיות נוכחת.

בימים שנותרו עד למעבר אני עושה מין ספירת מלאי מה יישאר ומה יעבור מחיי.

אני מוציאה קערה מהארון, חותכת לי סלט וחושבת בלב: הארון בדירה הבאה יהיה אחר, העגבנייה והבצל יהיו אחרים - אבל הקערה תהיה אותה קערה, והפה הלועס והבולע יהיה אותו פה.

אני קוראת ספר במרפסת וחושבת: זה בסדר, גם בדירה האחרת תהיה מרפסת. הנוף הנשקף ישתנה, רעשי הרחוב ישתנו גם הם. אבל האוזן המאזינה והעין הרואה יישארו איתי.

אני צוחקת ומדברת עם השותפה וחושבת: היא אמנם לא תישאר איתי, אבל החברות והאהבה יישארו.

עוד ועוד פיסות חיים באות להגיד שלום ולהיפרד. חלקן נפרדות לעד, חלקן רק משנות צורה.

אני מסתכלת עכשיו החוצה. השחר עולה בחלון, יום חדש מפציע. בעיניים פקוחות אני נושמת נשימה עמוקה, מכופפת את הברכיים, מנתקת רגל ועוד רגל וקופצת.

אני לא יודעת איפה אנחת, ואיך. אני עולה עם הקשיים ועם הטוב הישנים לעבר הקשיים והטוב החדשים, מרחפת, ולבי פתוח לבאות.

פורסם ב"פנימה"

לרכישת מנוי