לפי מספר הכתבות והיקף הסיקור שמירי רגב מקבלת בתקשורת, אפשר היה לחשוב שהיא מחזיקה בתיק הביטחון או לפחות האוצר.
בפועל, רגב מובילה משרד ממשלתי בגודל בינוני, רק שההתנגשות שלה באליטה התרבותית והחתירה נגד הזרם יוצרות חיכוך מתמיד וגיצים שמתעופפים ביניהם.
גם אנשי התקשורת, שבאופן כללי משתייכים לאותו מילייה של אנשי התרבות, כנראה עוד לא הפנימו שרגב כאן כדי לקרוא תיגר על המוסכמות. היא לא מפסיקה להציב בפניהם מראה על החברתיות שלהם ועל אי קבלת האחר. אלה וגם אלה מופתעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שלחרם הופעות יש מעכשיו מחיר, ובכלל שביו"ש ובבקעה, כמו גם בנגב ובגליל, מתגוררים אנשים שזכאים לתרבות, בדיוק כמוהם.
עדיין סופגת קריאות "בוז"
מירי רגב לא בחרה להיות שרת התרבות והספורט, וכשאני מכנה את קבלת הפנים שנכונה לה מהברנז'ה "צוננת" היא צוחקת על המושג המכובס, הממעיט.
"רציתי מאוד להיות שרת הרווחה. רציתי לצמצם פערים ולסייע למשפחות חלשות". יום לפני השבעת הממשלה היא נקראה לראש הממשלה שאמר לה "מזל טוב, שרת הרווחה". היא מאוד שמחה, אבל משהו לא הסתדר לה. כמה שעות קודם לכן אמר לה חיים כץ שהוא שר הרווחה. כדי להבין את פער המידע היא סיפרה לראש הממשלה על שיחתה עם כץ. "כשיצאתי החוצה אמרו לי: לא היית צריכה להגיד לו, הייתה יוצאת הודעה לעיתונות וזהו. אבל אנחנו יודעים שמה ששלנו שלנו, ומה שלא לא". באותו לילה היא הלכה לישון בחוסר שקט. למחרת, ביום השבעת הממשלה, הודיע לה נתניהו שאכן כץ יהיה שר הרווחה כי אם לא, אין קואליציה. כעת היא הייתה צריכה לבחור תיק אחר. אחרי התלבטות החליטה רגב על תיק התרבות והספורט, "כי זה משהו שנוגע כמעט בכל אזרח במדינת ישראל".
לפני ההשבעה, כשהתחושות מעורבות והיא דומעת משמחה ומאכזבה, היא נסעה לכותל ומשם להשבעה. "בדרך שמעתי שאמרו עליי שאני בהמה. עוד לא התחלתי, לא עשיתי כלום". ההתבטאות הזאת הייתה של גברי בנאי, איש הגששים. אחריה הגיעו שלל כינויים. "זה התחיל קשה, קשה מאוד", היא אומרת בכנות, "היה לי ברור שהתפקיד הזה הוא לא רגיל, גם מבחינת הנראות הציבורית שלו וגם מבחינת הקבוצות שאני אמורה להיות איתן בקשר. הקבוצות האלה, בחלקן, הן לא הציבור שלי ואלה אנשים שלא אוהבים את האג'נדה שלי ואת מה שאני מייצגת".
היום היא מודה על התפקיד המיוחד הזה, אבל עדיין סופגת קריאות "בוז" ונטישות של קהל. המהומה האחרונה הייתה בחמישי האחרון, בטקס פרסי אופיר. היום היא אומרת על האירוע ההוא: "טקס אופיר היה שידור חי למה שקורה עדיין בחלקים של עולם התרבות והקולנוע הישראלי, לצערי ברנז'ה סגורה שמנותקת מהקונצנזוס. הבמה שהם נתנו בטקס ציבורי רשמי לשיריו של משורר הנכבה דרוויש היא פרובוקציה שמבזה את התרבות והמדינה". את ההתנהגות של השחקן שעלה על הבמה היא מכנה "בריונית", ואומרת שאם הוא היה איש ימין הוא כבר היה עצור. יש לציין שעל עמידתה ונאומה בטקס היא קיבלה גיבוי של כמה שחקנים, שפרסמו את דעתם ברבים.
המהומות לא שוככות, אבל את לא מתקפלת וממשיכה קדימה בעריכת שינויים ובהתעקשות על האמת שלך. מה גורם לך להמשיך?
"אני בן אדם מאוד מאוד מאמין. אני אומרת ששום דבר בחיים לא קורה לנו סתם, הכול שיעורים כדי שנגדל ונתפתח ונעשה את הדברים טוב יותר".
את הגישה הכללית לתפקיד, היא מסבירה, קיבלה לאחר מחשבה. "הייתי צריכה לקבל החלטה עם עצמי אם בתפקיד הזה אני באה להיות נחמדה אל האליטות ולהסתובב עם כוס יין בפרמיירות. זה קל ונוח, הייתי שם כדוברת צה"ל, אין דלת שלא פתחתי". אבל אחרי שראתה את האופן שבו מחולק תקציב משרדה, היא החליטה אחרת. "באתי לכאן כדי לשנות, ולא כדי שיאהבו אותי. נבחרתי כדי למשול ולא להיות בובה של אף אחד, ואני אעשה את מה שאני מאמינה בו ברמה הלאומית והחברתית".
רגב ראתה שיש פערים עצומים בין תקצוב המרכז והפריפריה. "ראיתי שכל הכסף מרוכז פה, בין רחוב רוטשילד לרחוב הארבעה ולאבן גבירול. ואני לא מאמינה, מנסה ללמוד עוד פעם את הנתונים כי אולי לא הבנתי. מדברים על קבלת האחר אבל אין תרבות ערבית וגם אין תרבות חרדית ושני המגזרים האלה, את יודעת, הם לא הבוחרים שלי. ראיתי שאין רב-גוניות. יש אליטה שקובעת מה היא תרבות ומה היא איכות, אבל מי שלא חלק מהאליטה לא שם. אין מזרחיים, אין פיוטים. כל מה שקשור למסורת הוא נמוך כי אנחנו מנשקי קמעות ומשתטחי קברים".
רגב לא ידעה עד כמה השינוי שתרצה לחולל יגרום להתנגדות. המשוכה הראשונה שהייתה צריכה לעבור הייתה משוכה פנימית. "החלטתי שאני מדברת על דברים שלא דיברתי עליהם מעולם, לא בגלל שלא חשבתי לעצמי שהם נכונים, אלא בגלל שאמרתי לעצמי למה לדבר על זה". היא מתכוונת לחוסר תקצוב התרבות המזרחית. "יש כאן מנגנון לשימור הקיפוח. מי שמדבר על קיפוח הוא בכיין. מי רוצה להיות בכיין? אף אחד! שאני אדבר על קיפוח? אני תא"ל בצה"ל, יש לי תואר שני, יש לי משפחה מעורבת, בעלי פולני, מה אני יכולה להתלונן? אבל אני לא באתי לעצמי. אני שליחה של אנשים ואני משמשת קול בשבילם".
רגב מרגישה שבאיזשהו אופן ה' סובב אותה לתפקיד הזה גם בגלל שהיא עצמה ברחה מהתרבות המזרחית כל השנים. היא נולדה בקריית גת לפני 51 שנה, בת לאב מסגר ולאם עקרת בית, שהיא מעריצה. כילדה היא לא אהבה את הפיוטים וסירבה לדבר ספניולית, "רציתי להיות צברית". היום השיח על ההורים שלה מעלה לה דמעות בעיניים. "בעטתי בהם, מחקתי את הזהות שלהם, את האמונות והתרבות שממנה הם באו. ועכשיו יש לי שיעור גדול. לא רצית לדבר על זה אז? עכשיו תדברי על זה מול כל הציבור ותלכי עם האמת שלך בלי לפחד ובלי להתנצל".
אנשים רבים מזדהים עם הצורך לבצע שינויים בחלוקת המשאבים ובהרחבת המושג תרבות, אבל גם מי שתומך בך תופס לפעמים את הראש ואומר "למה היא אמרה את זה ככה, באופן כל כך בוטה?". אולי עדיף היה לשנות לאט לאט, מאחורי הקלעים, מינוי פה, שינוי שם?
"בשיטה הזאת זה לא היה קורה. ככה אי אפשר לעשות מהפכות. כל פחות משלוש שנים וחצי מתחלפת ממשלה, ואם תעשי שינוי פה שינוי שם, מה שהיה הוא שיהיה. מה היה? בתקופת מפא"י בנו מסגרות ומאז כולנו עבדים של המסגרות האלה. רוב האנשים פוחדים מביקורת, אין להם כוח להתחיל לעבוד ולהילחם בתוך המשרדים שלהם".
המלחמות של הברנז'ה מול שרת התרבות קולניות ומפורסמות, אבל גם בתוך המשרד לא קל להזיז אנשים שהתרגלו לקו מסוים ולשכנע אותם שאפשר לשנות מדיניות. רגב מצאה את עצמה נאבקת גם מול היועץ המשפטי לממשלה. "זה הגיע עד מקום של לבוא ולהגיד: אני עוזבת את תפקידי. למה נבחרתי? אתה רוצה למשול? תמשול אתה! הם לא הסכימו לשנות קריטריונים". אחת ההתנגדויות הייתה קשורה במתן תמריצים למי שיופיע באיו"ש או בבקעת הירדן ולקנוס את מי שיחרים אותם. "זו הייתה מלחמת עולם, ולמה? האם האנשים שגרים ביו"ש לא משלמים מיסים? האם יעלה על הדעת ש'אספקלריא' לא יגיעו ליפו?".
זה לא רק עניין של אג'נדה. החלטת לחלק את העוגה אחרת וכתוצאה מכך מוסדות תרבות מסוימים יקבלו פחות.
"נכון. אנשים התרגלו לאכול גבינה 40 אחוז שומן".
תקציב התרבות מעולם לא היה עתיר שומנים, ורגב, שמודעת לכך, הגדילה אותו באופן משמעותי. היא חילקה מחדש את המשאבים לפריפריה ופתחה רצועה של ייחוד תרבותי, כך שתיאטראות כמו אספקלריא, 'נא לגעת' (אנשים בעלי מוגבלויות), תיאטרון חרדי או אתיופי קיבלו את המגיע להם, כלומר הרבה יותר כסף. במסגרת השינויים הועברו תקציבים לתיאטראות שהיו בקשיים כמו 'המעבדה' בדימונה, ו'מראה' בקריית שמונה. גם תקציב התקנה של התיאטרון הערבי הוכפל אחרי עשרות שנים שלא נגעו בו. כן, קראתם נכון.
המשרד שלה תומך השנה באירועי סליחות המשלבים מזרח ומערב. היא גם תקצבה פסטיבלים רבים בצפון, בדרום וביו"ש והגדילה באופן ניכר את התמיכה באירועי תרבות למגזרים רבים. את הפרגון היא רואה בשטח. "הגעתי לאירוע באלעד. 15 אלף איש, חצי גברים וחצי נשים, ובאה אליי נערה בת 18 ואומרת: מעולם לא היה לי אירוע כזה. ביקרתי ברהט, ניגשה אליי אישה מרהט ונישקה לי את היד, את יודעת איזה משמח זה?".
עם זאת, התקציב של התיאטראות הוותיקים לא נפגע. עדיין. "אם מישהו חושב שיישארו כל כך הרבה תיאטראות כל כך קרובים זה לזה שאף אחד מהם לא גומר את החודש אז לא, משהו צריך להשתנות".
איחוד ניהולי למשל?
"לא יודעת. צריך לעשות שינויים תקציביים ומבניים בעולם התרבות".
מה זה בעצם תיאטרון לאומי?
לפני שנה ורבע קיבלה שרת התרבות החלטה להקפיא את העברת התקציבים לתיאטרון 'אל מידאן', בעקבות התפוצצות פרשת ההצגה 'הזמן המקביל' על רוצחו של חייל צה"ל. זאת על רקע מסקנות ועדת פרלוק שקבעו כי התיאטרון סובל מאי סדרים כספיים ומושכר לפעילות פוליטית שהוצאה מחוץ לחוק, והעובדה שמנהל ההצגה אמר כי הוא מזדהה עם רצח החייל משה תמם. גם על זה ספגה רגב אש ועתירות לבית המשפט.
הפרשה הזאת הובילה אותה לחוקק חוק שהמדיה קוראת לו 'נאמנות בתרבות'. לפי החוק, מי שפוגע בסמליה של מדינת ישראל, שולל את קיומה, מסית לאלימות, טרור או גזענות או שמציין את יום העצמאות כיום אבל, לא יקבל תקציב מהמדינה. רגב לא המציאה את החוק הזה, הוא נחקק בשנת 2011 כתיקון לחוק יסודות התקציב. בתיקון נקבע כי שר האוצר הוא זה שאחראי לקצץ בתקציבו של מוסד שעובר על אחד מאלה. מכיוון ששרי אוצר אינם מתעסקים בהצגות ושהאחריות, בסופו של דבר, מוטלת על רגב, היא מנסה לקדם חוק נפרד בעניין. "לשרוף דגל זה פלילי. לא יכול להיות שתיאטרון הוא מעל החוק וישרוף דגל, או יעשה הצגה על מחבלים שיעודדו לרצוח חיילים. סליחה, יש חוק. זה כמו שבארצות הברית לא יכנו את דאע"ש 'לוחמי חופש' ויקבלו מימון להפקת סרט. מספיק עם הצביעות הזאת". אחרי עבודה מול היועץ המשפטי לממשלה, התקבל ממנו אור ירוק לקידום החוק הזה.
היוזמה הזאת והשיח הזה בכלל, עוררו עליה שוב את הברנז'ה. אבל היא בשלה: "זה לא קרה עד היום כי אף אחד לא רצה להתעסק בזה. אם אתה לא רוצה להתעסק בדברים הקטנים, אז הם יגדלו. יש חוק והתרבות היא לא מעל לחוק".
לפעמים מכניסים למשחק הדמוקרטי גם את מי שבשוליים כדי לתת לו מקום וכדי שלא יפעל מחוץ לחוק. אולי כדאי לעצום עין במקרה של התיאטרון הזה?
"לא צריך לעשות חיבור בין התרבות הערבית לעבירה על החוק. התרבות הערבית היא תרבות עם מורשת וסיפור ולכן הועברו להם תקציבים. משחק דמוקרטי הוא לא אנרכיה".
רפורמה עומדת להיות גם בתיאטרון 'הבימה', התיאטרון הנושא את התואר "התיאטרון הלאומי" וגם מתוקצב יותר מאחרים, רק שאיש מעולם לא הגדיר מה פירוש המושג הזה ומה הציפיות ממנו. רגב מינתה את יו"ר המועצה לתרבות ואמנות, יגאל עמדי, לבחון את מקומו ותפקידו של תיאטרון לאומי. "תיאטרון כזה לא צריך להתחנף לעם או לשלטון. אני בעד ביקורת כי זה מאפשר לתקן עוול, אם יש. רק בואו נבחן מה זה". המסקנות אמורות להגיע בתוך שלושה חודשים.
לפעמים נדמה שיש רגיעה והטבה במערכת היחסים עם הברנז'ה.
"יש, אבל אנחנו אנשים שונים. רוב האנשים של עולם התרבות הם מהשמאל והם ניכסו לעצמם עם השנים את השיח החברתי, את קבלת האחר. פתאום באה מישהי שאומרת להם: זה שאני מאמינה שבין הים לירדן יש מקום רק למדינה יהודית אחת, זה לא אומר שאני לא חברתית ולא מקבלת את האחר. להפך, אני רואה שאתם לא קיבלתם את האחר".
"לא יהיה שום פינוי"
בקדנציה הקודמת שימשה רגב יו"ר השדולה להחלת הריבונות ביו"ש ובבקעת הירדן וניסתה לקדם חוק כזה. בממשלה הנוכחית היא לא עסקה בכך, אבל חיזקה באופנים אחרים את יישובי יו"ש והבקעה. "ברור שאנחנו צריכים למצוא פתרונות לסוגיית מעמדם של הערבים שגרים ביהודה ושומרון. קשת הפתרונות היא רחבה, מאוטונומיה ועד ריבונות מלאה. הייתי שמחה אם היינו מתחילים להחיל את הריבונות על ירושלים רבתי (אזור מעלה אדומים, ע"ל) כבר השנה, לרגל 50 שנה לאיחוד העיר".
רגב מעורבת מאוד בסוגיית עמונה והיא מאלה שמנסים לדחוף למציאת חלופה. "אני חושבת שיש פתרון טוב והגיוני, להעביר אותם לשטח נכסי הנפקדים על ההר. ועד המתיישבים לא מתנגד לפתרון הזה ואני מאמינה שנגיע אליו בסוף". היא משוכנעת ש"לא נגיע לשום פינוי ושום הריסה".
ומה בקשר להסדרת כל היישובים הממתינים לכך ביו"ש?
"ועדת גולדברג הציעה הסדרה של 50 אלף בתים של בדואים בדיעבד. האמירה היא שחלק מהבתים אנחנו מעבירים ממקום למקום, אבל בגדול משמרים את ההתיישבות הבדואית. דין הנגב כדין יו"ש. אפשר להגיע להסדרה".
האם זה ישים?
"אם זה ישים לנגב, זה ישים גם ליו"ש".
הקהילייה הבינלאומית לא יושבת עם זכוכית מגדלת על הנגב.
"אנחנו בתוכנו לא מספיק אמיצים לומר שזה הפתרון. צריך לזכור שממשלות ישראל לדורותיהן הן ששלחו את המתיישבים ליו"ש. אוי לנו אם ההסדרה לא תקרה בתקופה ששרת המשפטים היא מהבית היהודי, שאביגדור ליברמן הוא שר הביטחון ושהממשלה היא ימנית בראשותו של נתניהו. ראש הממשלה הנחה את ליברמן ואת שקד להביא פתרון הגיוני ומשפטי לסוגיה".
לא כל השנים נחשבה רגב לימנית ולאומית. היא עשתה שנים ארוכות בצבא, בשיאן הגיעה לדרגת תת אלוף והייתה לדוברת צה"ל. הגירוש מגוש קטיף התרחש במשמרת שלה ורבים נפגעו מהאופן שבו עשתה אז את עבודתה. אנשים שחיפשו לראות עצב בפניה, שותפות גורל עם הנעקרים מבתיהם או הסתייגות כלשהי, ולו מרומזת, על המהלך לא מצאו. כולם פגשו דוברת רהוטה שעומדת בחזית של עוד מבצע צבאי. "בהתנתקות הייתי חיילת, קצינה בצה"ל ולא בין מקבלי ההחלטות. השקפתי הייתה ועודנה שצה"ל כצבא העם, על כל קציניו וחייליו, מחויב לקיים את הנחיות הדרג המדיני. אבל מיום שפשטתי את המדים ועברתי לצד של מקבלי ההחלטות, אני מתנגדת לכל פינוי מתיישבים או הריסת בתי יהודים. ההתנתקות הייתה טעות וכישלון אסטרטגי. את המחיר כולנו משלמים מאז באלפי טילים ובשיקום של המתיישבים שעוד לא נגמר. אני חושבת שהחברה הישראלית כולה למדה את הלקח".
לדבריה, מאז שנכנסה לכנסת היא פועלת בתחומים האלה במלוא המרץ, "לא כטובה למישהו, אלא כמחויבות לזהות שלנו ולביטחון שלנו", והיא מרגישה מחויבת לחיזוק ההתיישבות.
הקצינים נכנסים למעגל
רגב גרה בראש העין, נשואה ואם לשלושה. הבת השנייה היא קצינה על סף שחרור והצעירה מתגייסת בעוד כמה ימים. האירוע הקרב ובא מרגש מאוד את האמא, שהכירה במשך שנים את הבקו"ם מזווית אחרת. "הייתי מכינה את המקום לביקורי רמטכ"ל, לימי גיוס, דואגת שהכול יהיה כמו שצריך, ופתאום את באה והבן או הבת שלך הם אלה שעולים לאוטובוס". רגב עשתה 24 שנים בצבא. היא נחשבת כמי שחוללה מהפך במערכת היחסים שבין התקשורת לצבא. "המציאות דרשה את זה".
עד לתקופתה של רגב, דובר צה"ל היה גוף מגיב. היא פתחה את ענף היוזמות ובהמשך הכניסה מצלמות תיעוד וצילומי וידאו מהפעילות המבצעית. היא שלחה מפקדים וחיילים לעיתונות הכתובה והמשודרת ואפילו יזמה הפקת סרטים. עם ישראל הכיר את הפנים שמאחורי הירוק-זית. "כל שבוע היה במעגל של דן שילון מישהו מהצבא. בהתחלה אמרו לי 'מה הוא יושב ליד ההיא וליד ההוא', אבל אין מה לעשות, אתה לא יכול למכור שריון כשריון, את מי זה מעניין? דרך הסיפור האנושי של הלוחמים והלוחמות תוכל למכור, וכך זה היה. שיניתי את כל תפיסת העבודה. אנשים שישבו ביחידות היו אמורים להביא סיפור והם עברו קורס איך משווקים את הסיפורים".
מה לדעתך הפעילות הזאת עשתה?
"זה חיבר את הצבא לעם, גילה את האומץ של הלוחמים והאנושיות של המפקדים לציבור". בשל העובדה שהיום כל אדם מצויד בסלולרי ושהוא עשוי להפוך לכתב בזמן אמת, היא שינתה את התפיסה לפיה הדובר מגיב רק בסיומה של פרשה. כל ידיעה הייתה צריכה אישור של כל כך הרבה גורמים, עד שהדברים הפכו בלתי רלוונטיים. "היועץ המשפטי אמר: אי אפשר להגיב באמצע אירוע, כי תגובת דובר צה"ל היא מסמך משפטי. אמרנו אוקיי, נכתוב: לעת עתה זה מה שידוע לנו".
הייתה עלייך ביקורת במלחמת לבנון השנייה.
"הביקורת לא הייתה עליי, בסופו של דבר היא הייתה על כל הצבא. דובר צה"ל הוא לא קוסם שיכול להפוך טילים לסוכריות. תפקידו למזער את הנזקים ולמקסם את ההצלחות. התפיסה הדוברותית שהובלתי במלחמת לבנון השנייה הייתה שבמקום שבו נמצאת התקשורת, אתה לא יכול להילחם בזה. אם יש כתב שנמצא במטולה ומצלם את הקרב באל-חיאם, אתה לא יכול למנוע ממנו". האסטרטגיה הדוברותית שלה התחלקה לשלושה חלקים (צבא או לא?): כל הזמן מידע "לעת עתה", תדרוכי שטח ותדרוכי מטכ"ל וצירוף כתבים לשטחי הכינוס ולכניסות ללבנון. "כשכתב מצטרף לגדוד, הוא מתאהב בו. אחרי שהוא היה עם חייל מאחורי שיח, והלב שלהם פעם 180 לדקה כי הם הבינו שיש מולם מחבל, הוא לא יוכל לצאת ולכתוב משהו נגדו". לא היה לה פשוט לשכנע את ראשי הצבא בצורך הזה. כתבים, בסופו של דבר, הם נטל מבצעי. "אחר כך, כשהתחילו הבעיות בשטח וטענו נגד המפקדים דברים שלא היו, הם ביקשו כתב צמוד שיראה מה הם עושים כדי לא לפגוע בחפים מפשע".
רגב עומדת שוב על כך שהיחידה שהובילה פעלה כראוי. "בעקבות המלחמה חטיבת דובר צה"ל נבדקה ע"י חמישה אישים וגופים. כולם נתנו לנו מחמאות על תהליך העבודה, היכולת להכין דפוס פעולה ולראות את הנולד. הבעיות העיקריות היו בנושא ביטחון שדה".
אם כבר צה"ל ותקשורת, מה דעתך על התחנה הצבאית, גלי צה"ל?
"זה לא סוד שהרבה רמטכ"לים רצו להוציא אותה מהצבא. אם גלי צה"ל היא תחנה טובה, והיא אכן כזאת, היא צריכה להיות תחנה לא צבאית ולא מתקציב הביטחון. אני שמחה שגם גדי איזנקוט הרמטכ"ל חושב ככה". ההחלטה בנושא הזה נתונה לשר הביטחון.
בחודשים האחרונים יצאה רגב נגד הפלייליסט של גל"צ, העבירה ביקורת על הבחירה לשדר בתחנה תוכנית על כתבי מוחמד דרוויש, וכמובן דרשה את פיטוריו של מבקר הסרטים של גל"צ, גידי אורשר, אחרי שפרסם את הפוסט הגזעני בפייסבוק.
אורשר הוחזר לגל"צ.
"זו טעות. הוא לא היה צריך לחזור. אדם ש‑40 שנה מבקר קולנוע, צריך לומר 'אני מבקר קולנוע ושונא מזרחיים', שנדע לפחות שהסרטים שהוא ממליץ עליהם הם כאלה שמשקפים את תפיסת עולמו".
יש פתרונות לספורטאים שומרי שבת
רגב היא גם שרת הספורט, וזו הזדמנות טובה לשאול מה יעלה בגורלם של אלה שחולמים להיות כדורגלנים או ספורטאים בכל ענף אחר, והדבר נמנע מהם בשל רצונם לשמור על השבת או סתם לנוח בה.
"אני לא מקפידה על קלה כחמורה, אבל כנציגת ממשלה אני מאוד מקפידה לא לעבוד בשבת". רגב, כזכור, ויתרה על השתתפותה בטקס פתיחת האולימפיאדה וגם לא צפתה בתחרות המכריעה של אורי ששון, כי הם חייבו חילול שבת מצדה. "בסופו של דבר, אני מייצגת את העם היהודי. ניתנה לנו מתנה וצריך לשמור עליה בהיבטים היהודיים והסוציאליים".
אז מה עושים עם הספורט?
"אני בעד לא לשנות את הסטטוס-קוו. ליגת העל שיחקה בשבת והמשבר היה כשהליגה הלאומית גם רצתה לשחק". רגב התנגדה לכך, והקימה ועדה שתבחן מה אפשר לעשות בפועל. מי שמנהל את הספורט, היא מסבירה, הם גופים בינלאומיים שלא מתחשבים במסורות כאלה או אחרות של מדינות, ולה כשרה אסור להתערב. בסופו של דבר נמצאה פשרה והליגה הלאומית לא משחקת בשבת. לרוב, היא מציינת, שחקנים פרטיים גם מוצאים פתרונות. רגב מאמינה שפיתוח התשתיות הנרחב שהיא מקדמת, הכולל בניית 250 מגרשי כדורגל, שיפוץ של 100 אצטדיונים והקמת חמישה נוספים, יהווה פתרון לפחות לחלק מהבעיות.
כדורגל הוא קצה של הבעיה. מה עם ענפי ספורט אחרים?
"ישבתי עם כל ראשי הוועד האולימפי והאיגודים וביקשתי שתחרויות שלא חייבות להיות בשבת לא יהיו בשבת". אם מישהו נתקל בבעיה ספציפית מול איגוד מסוים, השרה משתדלת שהאיגוד ימצא אלטרנטיבה ומשרדה אף מסייע במציאתה. "אני פונה ברמה האישית ואומרת שזו מדינה יהודית וגם אנשים חילונים רוצים יום חופש לעצמם. אנחנו רוצים שכמה שיותר אנשים יוכלו להשתתף בספורט, כי התוכנית שאני מובילה היא מאלפים לאלופים - ככל שיותר אנשים ישתתפו בספורט, יהיו לנו יותר אלופים".