1
חבריו הטובים ביותר
מסע ההלוויה של הנשיא התשיעי, שמעון פרס, היה בהחלט מופע מרשים, ללא צל של ספק. שרשרת המנהיגים הבכירים, מכל רחבי העולם החופשי, שהגיעה לירושלים כדי לחלוק לפרס כבוד אחרון, מעידה על כך שלפחות בעיני העולם נחשב פרס למנהיג בעל שיעור קומה חריג. גם העובדה שנשיא ארצות הברית טס 22 שעות כדי להשתתף בכארבע שעות של הלוויה בהחלט מעידה על המעמד האישי שפרס נהנה ממנו.
חגיגות יום ההולדת ה‑90 של פרס היו בהחלט קדימון נאה למה שהתרחש בהלווייתו. ביל קלינטון, טוני בלייר, ברברה סטרייסנד, רוברט דה נירו ושרון סטון הם רק חלק מהשמות המוכרים שחגגו לפרס 90 רק לפני שלוש שנים. אם להאמין לכוחות השוק, פרס היה לאורך התקופה שחלפה מאז סיים את הקדנציה הנשיאותית שלו אחד הנואמים המבוקשים בעולם. בכתבה בערוץ 2 מלפני מעט פחות משנתיים נחשף כי הנשיא התשיעי גובה בעבור הרצאה 200 אלף דולר, לא כולל הוצאות אירוח ושהייה, וכמובן לא כולל הוצאות אבטחה. אגב, כדי שלא תקבלו רושם לא נכון, את הכספים שגבה העביר פרס למרכז הנושא את שמו, ולא לחשבון הבנק האישי.
לאור המעמד הייחודי שממנו נהנה פרס באופן אישי, האמינו לאורך השנים ישראלים רבים כי הוא נכס למעמדה של ישראל בעולם. לדעתם, רסיסי הזוהר שמהם נהנה פרס ניתזו על המדינה כולה וסייעו לה במאבקה הקשה על מקומה במשפחת העמים ועל הלגיטימיות של עצם קיומה. המחשבה הזאת כל כך נפוצה, שאפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו השמיע לא פעם דברים ברוח זו.
אולם למרות ש"קול המון כקול שדי", תרשו לי לחלוק לרגע על המחשבה הזאת. אחת הקלישאות שכבר הפכו למשל ולשנינה היא הקלישאה שאומרת "...some of my best friends are", או בעברית "כמה מידידיי הטובים ביותר הם... (יהודים/שחורים/ערבים וכדומה)". האליבי של כל גזען הוא החבר הטוב מקרב בני הקבוצה שהיא מושא גזענותו. כך עם אנטישמים שמחזיקים יהודי מחמד כחבר, כך עם לבנים שמשתמשים בחבר שחור כאליבי לנאורותם ועוד. אצל כל אלו החבר המשמש כאליבי הוא זה שמאפשר להם לדעתם להמשיך לאחוז באותן דעות, ולטעון שלא מדובר בדעות קדומות ובעייתיות, אלא בעמדה אובייקטיבית.
פרס, דווקא בגלל מעמדו האישי הרם בעולם, תפקד לאורך כל העשור האחרון כאותו חבר המספק אליבי לרבים ממנהיגי המערב. הוא היה הישראלי החבר, ישראלי המחמד, המאפשר להם להחזיק בעמדות אנטי-ישראליות ובמצפון נקי בו זמנית. הם לא שונאים ישראלים חס וחלילה, הרי הם חברים כל כך טובים של שמעון. זו לא שנאה, אלא בסך הכול מחלוקת על דרכה של מדינת ישראל, כך הם מספרים לעצמם ולעולם. הרי אם רק היה ראש ממשלת ישראל הנוכחי מתנהג כמו שמעון, הכול היה בסדר גמור.
בסופו של דבר, מעמדו הרם של שמעון פרס לא רק שלא הועיל למדינת ישראל, ייתכן שהוא אפילו הזיק לה. קשה למדוד באופן מדעי את מעמדו של פרס בעולם או את מעמדה של מדינת ישראל, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שדווקא בשנים שבהן מדינת ישראל חוותה הידרדרות קשה במעמדה בעולם, נסק מעמדו של פרס לשיאים חדשים. הנשיא התשיעי הוא אמנם פטריוט ישראלי ברמ"ח ושס"ה, אבל בפועל, ייתכן שלא מדעת, הוא בעצם התכבד לא מעט דווקא בקלונה של מדינתו האהובה.
2
ד"ש מערביי 48'
החלטת המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל להדיר את רגליהם מההלוויה הממלכתית של הנשיא התשיעי, הפתיעה רק את מי שאינם עוקבים אחרי התהליכים המתרחשים במגזר הערבי. הטעות נובעת בין השאר מבלבול מובן שחווים בני קבוצת הרוב בישראל, היהודים, כשהם מנתחים את המתרחש בקרב ערביי ישראל. התחושה של ישראלים רבים היא שתהליכי המודרניזציה וההשתלבות במרחב הישראלי שעוברים על ערביי ישראל הם אינדיקציה להתמתנות פוליטית. ההנחה היא שמהנדס ערבי ישראלי שעובד בחברת הייטק בתל אביב או ברעננה הוא מן הסתם מתון יותר בהשקפותיו ובאידיאולוגיה המנחה אותו מבן דודו שעובד בבנייה או בענף הרכב.
המחשבה הזאת, שכאמור היא מאוד אינטואיטיבית, היא בסופו של דבר טעות. תהליך ההשתלבות של ערביי ישראל בחברה הישראלית לא הופך אותם למתונים יותר, אלא דווקא לקיצוניים יותר. דווקא ערביי ישראל, הרבה יותר מאנשי הרשות הפלשתינית, הם אלו שעומדים על משמר תיקון "עוולות 48'". בעוד הרשות עסוקה בעיקר במה שקורה באזורים ששחררה ישראל מידי ירדן במלחמת ששת הימים, החוויה המכוננת של ערביי ישראל היא האסון מבחינתם של הקמת מדינת ישראל בתש"ח. שותפותו של פרס במה שהם רואים כ"הקמת הישות הציונית" מאפילה מבחינתם על כל המאמצים הגדולים מאוד שעשה פרס למען שילובם של ערביי ישראל בחייה של מדינת ישראל וקידומם החברתי. וכך נוצר המצב האבסורדי שבו אבו-מאזן מתייצב בהלווייתו של פרס, ואילו איימן עודה נשאר בבית.
ולמה נציגי "הציר המתון" של מדינות ערב, ולפחות אלו המקיימות יחסי שלום עם ישראל, לא הגיעו להלווייתו של פרס? כאן ייתכן שהסיבה שונה מעט. אחד הדברים שהשמאל הישראלי מתקשה כבר שנים רבות להבין הוא פערי השפה בינו ובין מדינות ערב שמסביבנו. פרס הוא הנציג הבכיר ביותר של שפת השמאל הישראלי. למעשה, הוא זה שכתב חלק גדול ממנה. ביטויים כמו "מזרח תיכון חדש", שהם תמצית חלום אחרית הימים של השמאל הישראלי, הם תמצית הסיוט של מדינות ערב, ודווקא ה"מתונות" שבהן. תיאום מדיני - כן, שיתוף פעולה ביטחוני - כן, יחסים כלכליים - כן, יחסי חברה ותרבות – לא ולא. השלום שעליו חולמים במצרים, ירדן וסעודיה הוא שלום נוסח ביבי, לא שלום נוסח פרס.
3
סרבנות מיותרת
אין לי מושג מדוע לא הוכרו גיוריו של הרב יחזקאל לוקשטיין, סגן נשיא 'בית דין דאמריקה', על ידי הרבנות הראשית ובתי הדין בישראל. 'בית דין דאמריקה' הוא בית הדין של 'הסתדרות הרבנים דאמריקה', הארגון הרבני האורתודוקסי הגדול ביותר בארצות הברית, המייצג את הזרם המרכזי של האורתודוקסיה המודרנית. למעשה, מדובר במקבילה האמריקנית של הציונות הדתית. אני גם לא יודע מדוע סירבה הרבנות להכיר באישורי גיור של הרב גדליה דב שוורץ, נשיא 'בית דין דאמריקה' ואחד הרבנים החשובים ביותר בזרם המרכזי של האורתודוקסיה המודרנית האמריקנית.
יכול להיות שלכל מקרה ספציפי ישנה סיבה ספציפית, למרות ההסכם בין הרבנות הראשית להסתדרות הרבנים דאמריקה על הכרה הדדית בגיורים. אבל רק עיוור לא יבין את גודל הנזק שנגרם כאן. במו ידיה דוחפת הרבנות הראשית את הזרם המרכזי של האורתודוקסיה המודרנית האמריקנית לפינה, ויוצרת שיתוף אינטרסים בינם ובין הקונסרבטיבים והרפורמים.
לא, אין שום סיכוי שהזרם המרכזי של האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית יחבור לקונסרבטיבים ולרפורמים באמריקה חבירה אידיאולוגית. האורתודוקסים בארצות הברית מודעים לסכנת הרפורמה לא פחות, ולמעשה הרבה יותר, ממקביליהם בישראל. אולם במקום שהאורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית תהיה בת ברית במאבק על מעמד הרבנות, קונה לעצמה הרבנות אויב נוסף, בשלומיאליות בלתי מוסברת. זה הזמן להתעשת, לפני שיהיה מאוחר.
לתגובות:[email protected]
=============================================================
הפינה הכלכלית
זהירות: קבוצות רכישה
בסוף העשור הקודם ותחילת העשור הנוכחי הן היו הלהיט של עולם הנדל"ן, הדבר הבא. כל מי שהבין משהו בנדל"ן, וגם מי שלא, דיבר עליהן. אנחנו מדברים על קבוצות הרכישה כמובן. הרעיון פשוט: אם אתה ואני ועוד 40 או 50 משפחות רוצים לקנות דירה, למה שלא נתאגד ביחד, נהיה היזמים של עצמנו, נחסוך את הרווח היזמי ואת עלויות הרגולציה הכבדות על רכישת דירה מקבלן. בעיתונים, באתרי האינטרנט ובפורומים הסתובבו הערכות מופלאות על החיסכון שניתן להשיג במסלול הזה.
מהר מאוד התברר שהמציאות ורודה הרבה פחות. תחום קבוצות הרכישה, אשר בצעדיו הראשונים היה מורכב בעיקר מהתאגדויות רוכשים אותנטיות, הפך לתחום של "מארגנים". ה"מארגן" הוא בעצם יזם בתחפושת. הוא זה שמאתר את הרוכשים, מאגד אותם לקבוצה, מטפל בביורוקרטיה של הוצאת ההיתרים, בחירת קבלני הביצוע, העבודה מול הבנקים וכו', ותמורת כל האופרציה הזאת גוזר קופון מהפרויקט. אולם מאחר שהוא לא מהווה יזם מבחינה טכנית, הוא לא נושא בחובות החוקיות של יזם נדל"ן.
כך, בניגוד לרכישת דירה מקבלן או יזם, שם מחיר המכירה מחייב, הערכת המחיר שנותן ה"מארגן" בתחילת הדרך יכולה להשתנות בעשרות אחוזים עד למסירת המפתח. הפער עצום בין המחיר ב"דו"ח אפס" הראשוני שמציגים מארגני קבוצות רכישה למחיר הסופי שנדרשים הרוכשים לשלם יכול להגיע ל‑50 אחוזים ולמעלה מזה.
פערי המחירים מסבכים רבים מהרוכשים, שמוצאים את עצמם נדרשים להביא מהבית סכומי כסף גדולים נוספים, שהם כלל אינם מסוגלים לעמוד בהם. הפתרון של מכירת החלק בפרויקט הוא אפשרי אמנם, אך לא תמיד הוא בר יישום, במיוחד אם הפרויקט נמצא בשלב בעייתי. וכך, רוכש שאיננו מסוגל לעמוד בתשלומים עלול לתקוע פרויקט שלם. בחלק מהמקרים המצב הזה מביא פשוט לפירוק הקבוצה ומכירת הקרקע ליזם סטנדרטי.
הנושא הזה לא צף עד היום במלוא עוצמתו על פני השטח, בין היתר בעקבות המצב הלא נורמלי של שוק הנדל"ן בשנים הללו. המציאות שבה מחירי הנדל"ן עולים באחוזים משמעותיים מדי שנה, בצירוף העובדה שחלק מהפרויקטים התעכבו לתקופות משמעותיות, הביאה לכך שאחוזי ההנחה ממחיר השוק של דירות דומות נשמרו. אולם, אם אנחנו נמצאים לקראת מיצוי תקופת עליות המחירים החדות בענף הנדל"ן, המצב בקבוצות רבות עלול להסתבך עוד יותר. להיות משבית שמחות זה אף פעם לא תפקיד נעים. אבל למרות זאת חשוב להכיר את המציאות, במיוחד אם אתם מתכננים להיכנס בקרוב להרפתקה של רכישת דירה באמצעות קבוצת רכישה.