קרירות מופגנת. נתניהו ואובמה בהלוויתו של פרס
קרירות מופגנת. נתניהו ואובמה בהלוויתו של פרסצילום: אמיל סאלם, פול, פלאש 90

לאף אחד לא היה ספק שהשנה החדשה, בדיוק כמו שנים אחרות, לא עומדת להיות שקטה במערכת הפוליטית.

אלא שהפעם השקט לא החזיק מעמד אפילו עד סיומו של ראש השנה. שבוע אחרי שסיפרנו על הספינים שסביבת ראש הממשלה דואגת להפריח בענייני ממשלת אחדות עם המחנה הציוני – הסיפור קורם עור וגידים.

במחנה הציוני רוצים את תיק התרבות והספורט, מה שיאלץ את נתניהו למצוא תפקיד אחר לשרה מירי רגב. תיק נוסף שעומד על הפרק הוא החקלאות, מה שידרוש פיצוי הולם לשר אורי אריאל. ישנם דיבורים על מינויים נוספים, בעיקר במשרדי החוץ והכלכלה. על השולחן עד שישה תיקים – חלקם מאלו שבהם מחזיק נתניהו כיום.

אלא שכל זה טוב בתיאוריה. נתניהו צריך את הרצוג כדי לנופף באיום מול הבית היהודי ונפתלי בנט. הרבה סוגיות יהיו על הפרק בקרוב: עמונה, אולי לחץ מדיני אחרון של אובמה וממשלו, ונתניהו צריך תעודת ביטוח ששרי המפלגה לא יפרשו ויותירו אותו עם חור בעייתי בקואליציה.

ראש הממשלה היה שמח אמנם להחליש את עוצמתה של רגב, ועל הדרך לקחת גם תיק מהבית היהודי ואם אפשר גם ממפלגת כולנו. אבל המחיר של שמונה תיקים נשמע מוגזם גם לנתניהו.

חשוב לציין שבשני הצדדים יש אישור למגעים, למרות שבאופן רשמי גם בסביבת נתניהו וגם הרצוג עצמו מכחישים את הדברים מכול וכול. למרות ההכחשות, הן יו"ר הליכוד והן יו"ר המחנה הציוני לא זוכים לשום אמון בעניין הזה. בשביל הרצוג מדובר בקרש הצלה, בשביל נתניהו בסוג של תקווה מתמשכת, שכבר חודשים על חודשים לא יוצא ממנה דבר.

לנתניהו לא תהיה בעיה להעביר כניסה של המחנה הציוני לקואליציה. בליכוד הוא הכוח המרכזי, ומי שפקפק בכך יכול היה לראות את ההוכחה בעימות האחרון בינו לבין השר ישראל כץ.

אצל הרצוג הסיפור שונה. נראה כאילו הוא משחק בנדמה לי. החישובים שהוא נתון בהם לא מביישים את אהוד ברק בימים שלפני פיצול מפלגת העבודה והמצאת מפלגת עצמאות. יו"ר המחנה הציוני זקוק לפחות לשמונה ח"כים כדי להתפלג בצורה הטובה ביותר, תוך שמירה על מימון המפלגות. כרגע לא נראה שאפילו שלושה יבואו איתו.

הרצוג הוא לא ברק

במוצאי ראש השנה, רגע אחרי הפרסום על ההתקרבות במגעים בפעם המי יודע כמה, יכול היה הרצוג להבין שהוא נלחם בטחנות רוח. חברי הכנסת שלו מתחו עליו ביקורת בזה אחר זה. "ההכחשות של הרצוג לא משכנעות, ולו בשל העובדה שבעבר הכחיש ולבסוף נתפס שאינו אומר אמת", אמר ח"כ מיקי רוזנטל.

חשוב לציין שרוזנטל הוא לא דמות משפיעה או משמעותית במיוחד בתוככי המפלגה. אבל לצערו של הרצוג, הוא מבטא את הלך הרוח של מרבית 24 חברי הכנסת. ציפי לבני, שבאה כדי להציל את הקריירה הפוליטית שלה, כבר מחפשת אלטרנטיבות בחוץ – ולא בקואליציית נתניהו.

הרצוג הכחיש, אבל הסתבך בתוך עצמו. הוא טען שחיללו לו את קדושת החג ושלפו אותו מבית הכנסת, שמדובר בספין ובניסיון לפרק את המחנה הציוני ועוד שורה של תירוצים. אבל הוא לא הסכים לומר שלא יישב סביב שולחן ממשלת נתניהו הנוכחית. "אם תהיה הצעה קונקרטית אני אכנס את חברי המפלגה ונשקול זאת", שב ואמר תחת כל מיקרופון רענן שהיה מוכן לתת לו להשמיע את קולו.

בליכוד הדברים היו פשוטים הרבה יותר. "זו בועה שמדברים עליה כבר כמה ימים והסיכויים קלושים", אומר יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן, האיש של נתניהו, שסביר להניח שמעודכן בפרטים. גם הוא לא הכחיש שמתנהלים מגעים כאלו ואחרים, אבל הבהיר גם שהבעיות הן בעיקר בצד של הרצוג.

"אני לא רואה שהוא מסוגל להביא איתו יותר משניים שלושה חברי כנסת. הוא גם תמיד מנסה לשפר את קווי היסוד למצב שלא נוכל להסכים לו. הדבר היחיד שיכול לגבש את המפלגה שלו לכניסה משותפת הוא שהם ייכנסו במקום הבית היהודי, והליכוד לא מוכן לדבר הזה בשום פנים ואופן", אומר ביטן.

גורם בכיר אחר בליכוד מסביר זאת כך בשיחה איתנו: "נתניהו לא יכול להרשות לעצמו שבנט יעקוף אותו מימין, כי אז הוא יאבד מנדטים. כניסה של הרצוג עם עוד שבעה או שמונה חברי כנסת, שכולם יקבלו תפקידים כשגם הבית היהודי בקואליציה, תייצר לו שקט עד סוף הקדנציה באופן שיוגדר בקווי היסוד. ראש הממשלה מאוד רוצה, אבל הרצוג כבר חודשים לא מצליח להביא להסכמה ולדעתי כל העניין נידון לכישלון".

אז מה יהיה במושב החורף, אני שואל את הגורם, הרי הצבעה נגד התקציב היא האיום הגדול ביותר שאפשר להשתמש בו. "הכול יסתדר", הוא משיב. "לכל דבר יימצא פיתרון. אין ספק שהליכוד ישאף שכל הישג יזוהה איתו, בין בענייני הסדרה ובין בענייני כלכלה וחברה. זה אך טבעי למפלגת השלטון".

אם לסכם את הפרק הנוכחי בסאגה המתמשכת, נראה שלהרצוג נמאס. הוא ברווז צולע בתוך מפלגתו וברגע שיתקיימו פריימריז, סביר להניח שיאבד את מקומו כמספר 1. כניסה לממשלה עשויה להיות גלגל ההצלה שלו.

אבל הרצוג הוא לא אהוד ברק. כל התכנונים לא יעזרו כשבמפלגה כבר רבים על הירושה שלך. אין לו את הכוח שהיה לברק להתעלם מכל הסובבים אותו ולעשות רק מה שטוב לו עצמו. הרצוג הוא אמנם פוליטיקאי, אבל המפלגה היא ה‑DNA שלו והוא באמת רוצה בטובתה לצד הצלחתו האישית.

בדיוק בנקודה הזאת הוא מאבד את הכוח. אם היה דורסני כמו ברק, כזה שלא מסתכל לאחור, סביר להניח שהתנהלותו הייתה קלה הרבה יותר ומהלך של פיצול – בוודאי עם מומחי פיצולים כמו יועציו של נתניהו, היה יוצא אל הפועל.

בינתיים על הרצוג לקוות שלא ישלפו אותו אחרי שעות ארוכות של תפילה גם ביום הכיפורים כדי להכחיש ספינים, ואולי גם שלא ישלפו אותו מן הסוכה כדי להבהיר שלהד"ם.

למעשה, הרבה יותר פשוט להודות באמת: יש מגעים ואם וכאשר יהיה מה לבשר, כולם יידעו. בצד של הליכוד אומרים, גם אם לא במילים אלו, את הדבר הזה בדיוק. בצד של העבודה מעדיפים להישלף ולהכחיש, עד הסיבוב הבא.

ירושלים, לא בישראל

שבוע חלף מאז הלוויה ממלכתית של הנשיא המנוח שמעון פרס ז"ל, שזימנה לכאן מנהיגים רבים מרחבי העולם. בהלוויה הזאת תפסה אותי בעיקר הצינה שנשבה בין נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראש הממשלה בנימין נתניהו.

אובמה ניצל כל הזדמנות. מי שראה את הקרירות בינו ובין נתניהו, שניסה ללחוש על אוזנו ולהמתיק איתו סוד ונענה במנוד ראש או בלחיצת יד רפה – הבין. מי ששמע את הנשיא האמריקני מזכיר את אבו-מאזן, בניגוד לכל נואם אחר – הבין. אובמה טרם סיים לומר את דברו בסוגיה הישראלית-פלשתינית. גם עצם העובדה שאת הנשיא ריבלין חיבק אובמה בחום ובערב ראש השנה כבר שוחחו נתניהו וריבלין על סוגיות מדיניות, הבהירה לאן נושבת הרוח.

האמריקנים הגדילו לעשות ואחרי ששלחו לעיתונאים את נאומו של אובמה בהלוויית פרס, החליטו לשלוח תיקון לנאום. מדוע? כי בנאום המקורי נכתב שהוא נישא ב"הר הרצל, ירושלים, ישראל".

יועציו הבכירים של אובמה ראו והוכו בתדהמה. הרי הבית הלבן חושש אפילו בהלוויות מהקישור האפשרי שייעשה בין ירושלים למדינת ישראל. וכך נשלח בשנית אותו תמליל, עם אותה כותרת, ורק מילה אחת נמחקה – ישראל.

גורמים בבית הלבן הסבירו כי הדבר מבהיר, אם נוצר רושם אחר, שלא חל שום שינוי בעמדתה של ארצות הברית לגבי סוגיית ירושלים, שאינה מוגדרת כבירתה של מדינת ישראל - חרף העובדה שהקונגרס האמריקני כבר תמך בהכרה כזו. הממשלים האמריקניים מסרבים באופן עקבי להכיר בירושלים כבירת ישראל, ולא צפוי שדווקא אובמה יעשה את השינוי.

אגב, מי שהעירו את תשומת הלב של אנשי הבית הלבן לעניין, הם לא אחרים מאשר עיתונאים שמסקרים את הבית הלבן מטעם כלי תקשורת בעולם הערבי.

חשוב לציין: אין ספק שהנשיא לשעבר ביל קלינטון שגם ביקר כאן לקראת הלווייתו של פרס, רוצה שלום לא פחות מאובמה. זה לא הפריע לו לקיים פגישה לבבית מאוד עם ראש הממשלה ורעייתו במשך שעה ארוכה. בכל זאת, בעלה של המועמדת לנשיאות צריך לבנות קשרים לעתיד גם עם נתניהו.

בסביבתו של ראש הממשלה עדיין לא רגועים לגמרי וחוששים שהנשיא האמריקני, בין הבחירות בנובמבר לרגעים שבהם יעזוב את הבית הלבן בינואר, ינסה להתוות תוכנית מדינית שהממשל הבא יהיה מחויב לה.

לפי שעה אין אינדיקציה שדבר כזה יקרה. האמריקנים פיזרו בשנה האחרונה רסיסי איומים, אבל בשורה התחתונה, אובמה ונתניהו נפגשו פעמיים בתוך שבועות ושום דבר לא השתנה.

אין ספק שידידי ישראל בסנאט ובקונגרס מבינים את הדאגה, וכבר הבהירו באמצעים שונים שאסור לנשיא אובמה לשנות את המדיניות לפיה האמריקנים עומדים לצד ישראל ומטילים וטו על כל הצעה שונה ומשונה במועצת הביטחון.

אבו-מאזן בשירות נתניהו

ועוד הערה בנוגע להלוויה והשלכותיה המדיניות: אין ספק שהנשיא האמריקני היה מרוצה מאוד כשאבו-מאזן הודיע שיגיע להלווייתו של פרס. אין גם ספק שהוא ציפה ליותר. שנתניהו יזכיר את המנהיג הפלשתיני בנאומו, אולי שלא תהיה רק תמונה הדדית אלא הצהרה משותפת, ולו הקטנה ביותר.

כל זה לא קרה. סביר להניח שאובמה היה מרוצה פחות מצילומי הווידאו מהמפגש בין יו"ר הרשות לנתניהו. רעייתו של ראש הממשלה לחצה את ידו של אבו-מאזן והפצירה בו שוב ושוב לבוא ולהתארח בבית ראש הממשלה. נתניהו, רציני הרבה יותר, לחש על אוזנו שהגיע הזמן לדבר. אבו-מאזן, בחיוך של מבוכה, פלט שוב ושוב "הרבה זמן לא התראינו", ולא הראה שום נכונות ליותר.

לנתניהו התמונות הללו עושות את השירות הטוב ביותר. כשהאמריקנים יאיימו, הוא ישלח להם בדוא"ל את הסרטון ויבהיר: "אני עשיתי הרבה יותר מצעד אחד קדימה. הגיע הזמן שמעבר לחיוכי הנימוסין גם בצד השני יעשו משהו".

לא בטוח שזה יעזור, אבל יכול מאוד להיות שהמפגש הקצר הזה, שבוודאי ייעשה בו שימוש מול מדינות העולם שמחפשות לתווך בין ישראל לפלשתינים, ירגיע מעט את הניסיונות לארגן פגישות במוסקבה, בפריז או בכל מקום אחר. פגישות שנכון לעכשיו רק צד אחד יגיע אליהן, ואיכשהו יש תחושה שזה לא הצד שאוהב לומר "הרבה זמן לא התראינו".