לתת כבוד למערכת המשפטית. אלאור אזריה בבית המשפט
לתת כבוד למערכת המשפטית. אלאור אזריה בבית המשפטצילום: פלאש 90

1

תנו לאלאור לנצח

נתחיל מהשורה התחתונה: הרעיון שהעלה שר החינוך נפתלי בנט, לסיים את פרשת החייל אלאור אזריה בחנינה, הוא נכון.

זה לא רעיון מקורי שלו, ממש לא, אבל הוא בכל זאת נכון. בנט כאמור צודק, אבל רק בשורה התחתונה. בכל היתר הוא למרבה הצער טועה.

הבעיה הראשונה: העיתוי. נכון, בעיית העיתוי היא בדרך כלל קלישאה שמאלנית, כי הרי כידוע לעולם אין זמן מתאים לבנייה בירושלים. אבל בנוגע לחנינה, הקלישאה הזאת ממש לא תופסת. לחנינה יש עיתוי מתאים ועיתוי שאיננו מתאים. העיתוי המתאים: אחרי פסק הדין החלוט. לפני כן זה לא מתאים, ממש לא מתאים. נכון, בנט לא הציע, בניגוד לאחרים, חנינה לפני סוף המשפט. אבל שר, בניגוד לעיתונאי או טוקבקיסט, לא ראוי גם שיעסוק בזה פומבית לפני סוף המשפט, ובמידת הצורך הערעור. שר בממשלה צריך לתת למערכת המשפט את הכבוד המינימלי.

הבעיה השנייה: הנימוקים. בנט צודק שכנראה שלאזריה מגיעה חנינה, אבל הנימוקים שלו שגויים. בנט הציג טענות על טיב ההליך המשפטי שנערך לאזריה (והוא מבין בזה משהו, שהרי הוא משפטן), כמו זיהום ההליך והשפעה לא הוגנת על עדים. העניין הוא שחנינה לא מיועדת לתקן פגמים משפטיים. לכך יש מקום בבית המשפט. חנינה היא אקט של רחמים, של התחשבות בנסיבות לא משפטיות, של ראיית תמונה רחבה יותר.

הבעיה השלישית: אלאור אזריה. חשוב לזכור, אזריה טרם הורשע. העלאת הצעות כמו זו של בנט היא מכה מורלית לאזריה עצמו, למשפחתו, לסנגורים שמשתדלים לעשות כמיטב יכולתם ולכל המעורבים האחרים. המשפט לא נגמר עד שהוא לא נגמר. תנו לאלאור קודם כול הזדמנות להוכיח את חפותו. זמן לדיונים בחנינה יהיה אחר כך.

2

התרגיל של ליברמן

נפל דבר בישראל, או שמא בכנסת ישראל, או בעצם בקואליציה בכנסת ישראל.

סיעות הקואליציה החליטו, על פי דרישת שר הביטחון ליברמן ובהסכמת ראש הממשלה נתניהו, להחרים את חברי הרשימה המשותפת, או בקיצור – הח"כים הערבים. המשמעות: חברי הקואליציה לא יישבו במליאה כשהח"כים הערבים ינאמו, לא יחתמו איתם על הצעות חוק ועוד. הח"כ האחרון שהוחרם בצורה כזו היה הרב מאיר כהנא. אלא שהרב כהנא הוחרם על ידי 119 ח"כים, לא על ידי 65.

ומה פשעם של חברי הרשימה המשותפת? מדוע דווקא עכשיו? מתברר שלדעתו של שר הביטחון ליברמן הקו האדום שחצו הח"כים הערבים היה החרמת הלוויית הנשיא לשעבר פרס. מתברר שסירוב לגנות רצח חיילים יהודים (תזכרו מה ענו חברי הרשימה המשותפת לכל שאלה בנושא הזה) אינו עילה להחרמה, אבל החרמת הלוויה – כן. מצד שני, שמעון פרס הרי הפך להיות מאז אשפוזו חלק מקודשי האומה הישראלית. במצב כזה ברור למה החרמת הלווייתו היא סיבה לסנקציות חריפות.

ומצד שלישי, אם נזנח לרגע את הרוח הצינית, יש כאן מהלך פוליטי מתוחכם. שר הביטחון הודיע כבר שיבקש באמצעות ח"כ עודד פורר מיש עתיד והמחנה הציוני להצטרף לחרם. הבקשה הזאת מכניסה את שתי המפלגות הללו לפינה מאוד לא נוחה. סירוב לבקשה יצבע אותן כ"אוהבות ערבים", תדמית שממנה מנסים גם לפיד וגם הרצוג להתרחק כמו מאש. מאידך, היענות לה תציג את שתי המפלגות הללו כגרורות של הקואליציה, ובמפלגת העבודה עלולה גם להצית מחדש סכסוכים פנימיים. כך שאולי הח"כים הערבים הם בכלל לא המטרה, ובמשחק הציני הזה הם בעצם רק האמצעי.

3

זילבר נגד החטיבה

אבן שזרקה דינה זילבר אחת לבאר, אפילו 120 חכמים (כלומר הכנסת) לא יוכלו, כך מסתבר, לשלוף בשלמותה.

ממשלת ישראל הצביעה ביום ראשון השבוע ואישרה פה אחד "הצעת מחליטים" שנועדה להסדיר את היחסים בין המדינה לחטיבה להתיישבות. "הצעת מחליטים" הוא הכינוי להצעות ההחלטה של הממשלה, וזאת בגלל שכל החלטות הממשלה נפתחות במילה המקורית "מחליטים". ההצעה שאושרה אמורה להחזיר את החטיבה לחיים לאחר שנתיים של השבתה מאונס, כמובן בזכותה של דינה זילבר.

הסיפור מתחיל לפני כשנתיים, אז החליטה דינה זילבר שפעולת החטיבה איננה חוקית. למה? האמת שלא ממש ברור. בעקבות ההחלטה יובשה החטיבה ולמעשה נמנע ממנה לבצע את תפקידיה בשליחות הממשלה.

עם בחירת הכנסת ה‑20 החליט ח"כ בצלאל סמוטריץ' לקחת את הנושא לידיו. לתומו חשב סמוטריץ' שאם הבעיה היא שפעילות החטיבה אינה חוקית, הפתרון הוא לחוקק חוק. אם ייקבע בחוק שהפעילות של החטיבה חוקית, יבוא לציון גואל. תהליך החקיקה לא היה פשוט, זילבר וחבריה במנגנון הייעוץ המשפטי לממשלה זעמו על הניסיון לעקוף אותם בחקיקה, אבל בסוף החוק אושר. אלא שאז התברר שהפרשנות שמעניקה זילבר לחוק היא כזו שלפיה בעצם המצב נותר כשהיה לפני חקיקת החוק. כלומר אי אפשר להפעיל את החטיבה כזרוע ביצועית אקטיבית של הממשלה. נשמע מוזר? לדינה זילבר זה דווקא לא היה נשמע מוזר.

זילבר החליטה פשוט לסרס את החוק, באמצעות השפעה על ניסוח החלטת הממשלה שמסמיכה על פי החוק את החטיבה לעסוק בנושאים שנמסרו לאחריותה. תחילה נעשה ניסיון לסרס את החטיבה לחלוטין. לצמצם מאוד את תחומי פעילותה, להגדיר אותה כגוף חיצוני מתוקצב, ולמעשה להתנהל כאילו מעולם לא עבר חוק. התעוזה של זילבר הייתה כה גדולה, עד שהיא ביקשה שבהחלטת הממשלה ייקבע שהממשלה תפעל לשנות את החוק כך שיתאים לנוסח החלטת הממשלה המקצצת את כנפיה של החטיבה. הניסיון הזה נבלם, בסיועו של היועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט, אשר הבהיר לאנשיו כי אי אפשר להתעלם מהעובדה שנחקק חוק. מנדלבליט אישר כי תחומי העשייה של החטיבה יהיו רחבים, כפי שנקבע בחוק, וכן נענה לדרישה להוצאת הסעיף השערורייתי בנוגע לשינוי החוק מתוך ההחלטה.

עם זאת, בתחום אחד נחלה זילבר ניצחון מזהיר: החטיבה אמנם תחזור לפעולה אך ממש לא במתכונת שהייתה לפני נטרולה. למעשה, החטיבה תחדל לפעול בצורה עצמאית ותהיה כפופה באופן מלא לדרג המקצועי במשרד החקלאות. הצעת המחליטים מצמידה לחטיבה בייביסיטר בדמות יועץ משפטי מטעם משרד החקלאות, שכפוף בסופו של דבר ליועץ המשפטי לממשלה, ומכניסה את חשבות משרד החקלאות עמוק לתוך קרביה של החטיבה. המשמעות היא שהחטיבה תחזור לחיים, אבל לחיים אחרים מאוד מאלו שהיו לה בעבר. נכון, אמנם פיקוח ושקיפות הם תמיד חיוביים, וכבר בחוק של ח"כ סמוטריץ' הוחלו על החטיבה עקרונות של שקיפות ובקרה, אולם היכולת שהייתה פעם להסתייע בחטיבה לצורך נושאים שהשתיקה יפה להם, כנראה שלא תשוב.

ואם חשבתם שמסלול התלאות נגמר, ומיד למחרת שמחת תורה החטיבה נכנסת לפעילות מלאה, אז לא. נכונה לחטיבה עוד משוכה בדמות ההסכם שצריך להיחתם בינה ובין הממשלה על פי הצעת הממשלה. גורמים בממשלה ובחטיבה העריכו אמנם בשיחה עם 'בשבע' שהתהליך לא יימשך זמן רב, אבל אנחנו מעדיפים לדווח על הצלחות כאשר הן מתממשות, לא קודם לכן. בכל מקרה, זה המקום והזמן לברך את אנשי החטיבה, את היו"ר גאל גרינוולד והמזכ"ל צביקי בר חי, ולאחל להם שגם בתוך המסגרת החדשה יצליחו לפעול רבות וטובות למען ההתיישבות ועם ישראל כולו.

================================================================================================

הפינה הכלכלית

בונים על בועה

אחד הסימנים המעידים יותר מכול על היווצרותה של בועה הוא ביטחון מופרז.

הקלישאה של פרשני שוק ההון קובעת שהסימן הטוב ביותר לבועה בבורסה הוא כשעקרות בית מתעניינות ברכישת מניות. נניח לרגע בצד את הניחוח השוביניסטי של הקלישאה וננתח אותה. מה מביא אדם, גבר או אישה, שרחוק מאוד משוק ההון, לשקול כניסה להשקעה בבורסה? התשובה הפשוטה היא אובדן תחושת הסיכון. כאשר הגאות בשוק היא עקבית, לאורך זמן, נוצרת תחושה שמדובר בהשקעה בטוחה. נכון, תנודות תמיד ישנן, אבל כאשר על כל יום של ירידה יש עשרה ימי עליות, המשקיע ההדיוט אומר לעצמו "למה שאני לא איהנה קצת גם כן?".

האמת היא שלזמן קצר זה גם עובד. כלומר, הגאות של השווקים היא תהליך שבמידת מה מזין את עצמו. השוק במצב של גאות, אנשים מקבלים חשק ונכנסים, הביקושים גדלים והשוק ממשיך לעלות. גם מי שכבר רשם רווח נאה לא ממהר למכור ולממש את הרווחים שלו, בגלל שחבל לו להפסיד את רווחי מחר ומחרתיים.

אבל, למרות שגאות נוהגת להזין את עצמה, בשלב מסוים זה כבר לא עובד יותר. ברגע שנוצר פער בלתי אפשרי בין המחיר של נכס מסוים, נניח מניות בבורסה, ובין הערך שאותו נכס מסוגל לייצר למחזיק בו, השוק כולו נכנס לאזור המסוכן. השלב הזה, שבו מה שמזין את עליות המחירים הוא הגאות עצמה ולא נתונים כלכליים אמיתיים, מיוצג על ידי קלישאת עקרות הבית.

בשלב הזה מספיקה דקירה קטנה כדי לפוצץ את הבלון כולו. משהו קטן שיקרה, לפעמים שמועה, לפעמים החלטה שאחד השחקנים בשוק מקבל, וכל כיוון התנועה של השוק מתהפך. ושוב, מכיוון שיש בשלב הזה כבר הרבה משתתפים שהסיבה שהם שם היא רק תחושת הביטחון, הרי שברגע שהתחושה הזאת מתערערת הם ממהרים לברוח והמפולת ממילא מחריפה עוד יותר.

ולמה בעצם סיפרתי לכם את כל סיפורי הסבתא האלו? בגלל שוק הנדל"ן. התחושה של כל מי שצריך היום לקבל החלטות בענייני נדל"ן היא שהשוק הזה יעלה לנצח. כל הסימנים בשטח נותנים את התחושה שזה באמת המצב. אלא שעצם התחושה שמדובר בשוק שעתיד לעלות לעד, מעידה על כך שצריך להתחיל להיזהר. אחד הדברים שדחפו את השוק האמריקני למשבר הסאב-פריים היה התחושה שמחירי הדירות ימשיכו לעלות לעד. נכון, המצב בישראל שונה בפרמטרים רבים, אבל לא בפרמטר היסודי. כאשר שוק נמצא במצב של בועה מספיקה דקירה קטנה בשביל לפוצץ אותו.

לתגובות: [email protected]