נאלץ להודות שלגינויים האמריקניים אין השפעה ממשית על ישראל. הדובר מארק טונר
נאלץ להודות שלגינויים האמריקניים אין השפעה ממשית על ישראל. הדובר מארק טונרצילום: דוברות מחלקת המדינה

אף אחד לא יודה בכך, אבל הגינוי יוצא הדופן בחריפותו שספגה ישראל מארצות הברית על תכנון הבנייה ביישוב שבות רחל בשביל תושבי עמונה, היה בלתי צפוי.

לאמריקנים יש דפוס. המנהיגים לעולם ידברו בדיפלומטיות והדוברים הם אלה שיישלחו להיות החריפים יותר. אבל ההודעה הארוכה מאוד, שהזכירה באיום מרומז את הסכם הסיוע ובקטנה לנתניהו גם את שמעון פרס ז"ל, הייתה באמת יוצאת דופן.

ראשית, באורכה. לשם ההשוואה, שעות ארוכות אחרי הפיגוע שהיה בירושלים ביום ראשון, הוציא אותו דובר בדיוק, מארק טונר, ארבע שורות של תגובה רפה. כדי לגנות בנייה שעוד לא ממש נולדה, הוא השתמש בעמוד שלם.

בפיגוע דובר על "דאגה מאלימות והתקפות על חיי אדם". שום מילה על טרור. בהודעה בנוגע לבנייה דובר על "נזק כבד לפתרון שתי המדינות, חיבור מכוון של שורת מאחזים באופן שימנע הקמת מדינה פלשתינית", וכן האמריקנים הזכירו לראשונה שהם "מוטרדים במיוחד לנוכח הסכם הסיוע הצבאי חסר התקדים שנחתם באחרונה".

רגע, כמעט שכחנו. האמריקנים גם "מאוכזבים מאוד, משום שבעוד ישראל והעולם ביכו את פטירתו של הנשיא המנוח שמעון פרס, קודמו תוכניות שיפגעו בפתרון שתי המדינות שבו תמך פרס בלהט".

בירושלים קיבלו את ההודעה ושקלו מה לעשות. לזכותו של ראש הממשלה יש לומר שסביבתו לקחה נשימה עמוקה והדחף להגיב באופן מיידי ירד מהר מאוד מסדר היום. זה לקח קצת יותר משעה, והאמריקנים קיבלו תגובה בדיוק באותו דרג. זה הרי לא נשיא מול ראש הממשלה. מי שהוציא את ההודעה הייתה מחלקת המדינה האמריקנית? אז המקבילה הישראלית - משרד החוץ, תענה.

המענה היה חד וברור, בלי להשיב לאמריקנים באותו מטבע ועם עמידה ברורה על העקרונות שלפיהם מדובר בקרקעות של המדינה, ביישוב קיים ושיש דברים בוערים יותר שמפריעים לחזרה לשולחן המשא ומתן.

התגובה הייתה מוצלחת במיוחד כי היא הביכה את מחלקת המדינה. כתבי הבית הלבן הקשו על הדובר טונר ותהו למה טרח לפרסם גינוי שכזה אם הוא יודע שישראל לא תתרשם ממנו יתר על המידה. הם לא ויתרו לו עד שהודה שלגינויים מסוג זה אין השפעה ממשית על ירושלים ואמר: "לא היינו מעירים סתם. יש לנו תקווה שהדברים יחלחלו". הוא נשאל האם ארצות הברית תעשה משהו בפועל והשיב בשלילה.

אגב, התגובה הדיפלומטית של המערכת המדינית לא מעידה על מה שהתחולל מאחורי הקלעים. גורם מדיני שהיה מעורב בתגובה להחלטה אמר לי: "לצערי אנחנו מורגלים בגינויים ותמיד, על כל צעד התיישבותי, יש תגובה אמריקנית או אירופית". לדבריו, "האמריקנים רמזו בעניין של פרס רמיזות שממש לא תאמו את המציאות והם יודעים זאת".

על מה מדבר הגורם? ובכן זהו הסיפור שמאחורי האירוע. האמריקנים דרשו, בצמוד לחתימה על הסכם הסיוע, שישראל לא תביך אותם באיזו החלטת בנייה ביו"ש או במזרח ירושלים בתקופה שלאחר החתימה. סוכם על שבועיים. בלי כל כוונת מכוון, יצא שהדיון בוועדת התכנון העליונה ביו"ש בנושא שבות רחל התקיים יום לאחר שנגמרו השבועיים הללו ולאחר שהנשיא פרס נפטר. האמריקנים שיחקו על כך שההחלטה בוועדה התקבלה כשהנשיא אובמה היה בדרך לישראל. עובדתית זה לא היה נכון, אבל הרי העובדות לא משנות סיפור טוב.

"האמריקנים ידברו, ישראל תקבע"

ההתעניינות האמריקנית יוצאת הדופן בהחלטה, מלמדת משהו על מנגנון השנאה העצמית של חלק מארגוני השמאל. דיוני ועדת התכנון העליונה מתקיימים בשקיפות מלאה. הסבירות שגורם אמריקני כזה או אחר ידע על ההחלטה בזמן אמת, אלמלא אותם ארגונים שדואגים להעביר את המידע, היא אפסית.

לכן גם התגובה הגיעה ממקום בלתי צפוי, ולחלק מכלי התקשורת לקח זמן לחבר את קצות החוט. היה עיכוב בין האישור שניתן ביום רביעי לפני שבועיים ובין התגובה שניתנה שבוע מאוחר יותר. העיכוב הוא זמן הדיווח. ראוי לציין שבניגוד לטענות של כמה מכלי התקשורת, הממשלה טרם אישרה את אותן 98 יחידות דיור מדוברות – שהתנפחו בהודעה האמריקנית ל"לפחות 300".

למעשה, האמריקנים הגיבו להחלטת ועדה בטרם הגיע הנושא לשולחן הממשלה. חשוב לציין עם זאת שאם זה יהיה הפתרון שיושג בסופו של דבר, אין ספק שהממשלה תאשר אותו.

השר צחי הנגבי, מקורבו של נתניהו, ממאן להתרגש מהעניין. "הביקורת על מפעל ההתיישבות היא בת 50 שנים כמעט, כמו השנים שחלפו מאז 1967. בעשר השנים הראשונות, עד 77', הביקורת הזאת הופנתה לממשלות השמאל שבנו באריאל, בגוש עציון, בבקעת הירדן ובמעלה אדומים. לאחר מכן הביקורת הופנתה אל הממשלות שבאו אחר כך. אין לביקורת הזאת מקום של ממש", אומר הנגבי.

לדבריו, "אנחנו טוענים מזה עשרות בשנים שחבל לבזבז זמן על ויכוחים בעניין יישוב כזה או אחר. צריך לשבת עם הפלשתינים לשולחן המשא ומתן, לשים על השולחן את כלל הנושאים שכואבים להם ולנו ולהגיע לקץ הסכסוך".

גם בסביבת ראש הממשלה אומרים השבוע בצורה העדינה ביותר: "האמריקנים יכולים לחוות דעה, אבל רק ממשלת ישראל תקבע את המתרחש בגבולותיה".

עולה על עגלת החנינה

קשה קצת להבין מה הניע את השר נפתלי בנט השבוע להכרזה הבלתי מתפשרת שיש להעניק מראש חנינה לחייל אלאור אזריה. המשפט עדיין מתנהל, לא הייתה הכרעת דין, וגם כך ההתערבות הפוליטית היא שהביאה את הסיפור לעוצמות ולכיוונים שונים לגמרי מהתגובה הראויה לאירוע מסוג זה.

בנט ממשיך להתעקש. "חיילי צה"ל ומפקדיו צריכים לדעת שאם הם בשטח, לא נחרוץ את דינם לפני חקירה ומשפט – וזה בדיוק מה שנעשה לאלאור אזריה. לכן הוא צריך לקבל חנינה". את שאלת העיתוי הוא משום מה משאיר בצד.

הבעיה של בנט כפולה. ראשית, אם תשאלו שרים אחרים בממשלה, הרבה מאוד מהם יתמכו בעניין החנינה. אבל לדעת כולם, כולל שרים ממפלגתו של בנט עצמו, המהלך צריך להתחיל להתגלגל רק לאחר שיינתן גזר הדין, בסיומו של המשפט. שנית, בליכוד מנסים, והפעם בצדק, לצייר את השר כטרמפיסט או גרוע מכך - כמי שמאחר ומציע הצעה דומה לזו של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שמקורה אי שם בשלהי אפריל. ביטן אגב, בסגנונו הייחודי, ניצל כל דקה תקשורתית שקיבל השבוע כדי לספר לכולם שהוא היה הראשון.

עם זאת, ראוי לציין שעניין החנינה מתחיל לתפוס תאוצה בדעת הקהל, ואולי זה היה הזרז של בנט לעלות על העגלה. ההסכמה היא לא רק מימין, אלא גם בחלקים מהשמאל. כך אורי אבנרי, שאינו חשוד באהדת הימין, קרא במאמר שפרסם ב'הארץ' להעניק חנינה לאזריה. לא מדובר בחזרה בתשובה לרגל הימים הנוראים. הוא מבהיר שמעשיו של אזריה הם "פשע מלחמה", לא פחות. עם זאת, הוא טען כי "אבסורד להטיל את האשמה על כתפיו הצרות של חייל אחד שהושפע מהאווירה הכללית". לטענתו, אזריה צריך להודות, לקבל עונש כבד למען יראו וייראו, ולקבל חנינה מיידית.

אחרי כל זאת, ראוי לציין כי השר הממליץ בענייני החנינה, כשמדובר במשפט צבאי, הוא שר הביטחון. הפרקליטות הצבאית שתובעת את אזריה תצטרך להכין לו, אם תוגש בקשת חנינה, תיק מסכם בפרשה שיועבר לעיונו של השר והוא יצטרך להעביר המלצה לנשיא.

מצד אחד, ליברמן היה מאוד ברור בעמדתו כלפי אזריה, ואפילו השתתף בהפגנתיות בדיון הראשון במשפטו כדי להביע תמיכה. גם כשר ביטחון הצהיר: "נעמוד לצד אזריה, גם אם הוא טעה".

אולם כשפנינו השבוע ללשכתו של השר ליברמן ושאלנו מה עמדתו בנושא החנינה, לא קיבלנו תשובה. ללמדכם שגם התומך הכי גדול עושה את החישובים הציבוריים שלו, בפרשה שהפרק האחרון שלה טרם נכתב.

חרם עם רווחים

‎ליברמן, שהתעלם השבוע מסוגיית אזריה, היה קולני מאוד בסוגיה שונה לגמרי. הוא העביר בקשה ליו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, לקבל החלטה רשמית של הנהלת הקואליציה להחרים את נאומי חברי הכנסת של הרשימה המשותפת בתגובה להתנהלותם כלפי הלוויית הנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל ודברים קשים שאמרו עליו.

יוזמתו של שר הביטחון לא הגיחה לאוויר העולם סתם כך. מדובר במהלך שנתמך על ידי ראש הממשלה נתניהו ויועלה לדיון בחודש הבא, כשייפתח מושב החורף של הכנסת. ראשי מפלגות הקואליציה כבר שמעו את הצעתו של ליברמן בדיון השבועי שלהם, ולא נשמעה התנגדות משמעותית לכך.

ליברמן לא מסתפק רק בקואליציה. ח"כ עודד פורר ממפלגתו התבקש לפנות ליש עתיד ולמחנה הציוני ולבקש מהן להצטרף גם כן לחרם המדובר.

המהלך, כמובן, גרר תגובות של הח"כים הערבים. ח"כ אחמד טיבי ליהטט בתגובתו הבאה: "קשקשן הביטחון ממשיך לעסוק בדיבורים ובספינים. מוכן להעריך שהמנוח מתהפך בקברו בשעה שהבריון השכונתי מגלם את תפקיד הדורמן בהלווייתו. ליברמן אישית אחראי למותם של הרבה חפים מפשע משני הצדדים, שהוא אפילו לא טרח לבוא ללוויות שלהם".

האמת, קשה להחליט מי נהנה יותר מהסיפור הזה. ליברמן וישראל ביתנו או טיבי והרשימה המשותפת. אין ספק שגודלה של הרשימה המשותפת בכנסת הושפע באופן ישיר מהעלאת אחוז החסימה בעידודו של ליברמן, שהיה מוכן להעלות אותו עוד. מצד שני, אין ספק שליברמן נבנה פוליטית מההיתקלויות שלו עם הח"כים הערבים, שמנסים לצייר אותו כיותר ויותר קיצוני, כשברור להם שזה בדיוק מה שהבוחרים שלו רוצים. הסקרים, אגב, מראים זאת בבירור.

לא סתם ליברמן טרח להציע את היוזמה הזאת בתקופה של חגים, כשכל כותרת שהיא קצת מעניינת תופסת מקום של כבוד בחדשות. לא סתם טיבי רץ להגיב, כמו גם איימן עודה ואחרים. כל אחד רצה לגזור את הקופון הפוליטי שלו.

סליחה, זו פוליטיקה

השורות הללו מתפרסמות אמנם אחרי יום הכיפורים, אבל לעולם לא מאוחר לבקש סליחה. טרם הולדת הטור הזה בראש השנה הנוכחי, כתבתי לא מעט דברים בנושאים פוליטיים, מדיניים וגם אחרים לגמרי, לעתים קרובות בעניינים שאינם בקונצנזוס ועלולים לפגוע בצד כזה או אחר – גם בתיאור עובדות ברורות שנבדקו שוב ושוב.

לדידי, זו לא בושה ואפילו צעד מתבקש לבקש סליחה ממי שנפגעו בדרך, במישרין או בעקיפין מכתבה כזו או אחרת. לצערי, בשנה זו היה מקרה אחד של פגיעה שאותו חוויתי בצורה משמעותית ולקח זמן רב לפייס את הנפגע. ממנו ומאחרים, אם היו כאלה, אני מנצל את ההזדמנות לבקש מחילה.

אישית, אני מאמין מאוד בלסלוח, ואני מניח שהסובבים אותי יעידו על כך. המערכת שאותה אני מסקר חיה על הסליחה הזאת. כך התאחדו השנה שוב נתניהו וליברמן אחרי הניתוח להארכת הפתיל אצל שר הביטחון. כך פתאום יכולים, לפחות באופן עקרוני, אהוד ברק וגבי אשכנזי להפוך לשותפים פוליטיים, וכך גם הרצוג מנסה בכל כוחו להגיע לממשלת נתניהו.