בשמחת תורה הוזמנתי להתארח בכפר עציון. קיבוץ מרשים, שחבריו ותושביו הם מלח הארץ השותפים למשימות ציוניות עתירות אתגרים ושנים. בליל שמחת תורה שוחחתי עם חברי הקיבוץ על התרומה של החיבור בין דת ומדינה בישראל לעתידו של העם היהודי.
הבאתי דוגמאות מתחומים שונים שבהם הכוחניות הפוליטית בנושאי דת ומדינה פוגעת אנושות בעתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעתידו של העם היהודי בארץ ובתפוצות.
בבוקר זכיתי לחגוג עם כמאה חניכי ובוגרי קורס נתיב. חלקם הספיקו להינשא והגיעו לשם עם בני ובנות זוגם וילדיהם. מספר משתתפים ניגשו אלי בעיניים דומעות תוך שהם מודים לי על השינוי שעשו בחייהם לאחר שהתגיירו במסגרת צה"ל. או במילותיה של אחת מהם, קצינה משוחררת: "חיפשתי את ההזדמנות לזעוק לך תודה".
אני מודה שדמעתי גם אני. נזכרתי אז בדברים שאמר לי הרב דרוקמן מספר פעמים, שלא משנה כמה חילוקי דעות יהיו בינינו באשר לפעילותי בכנסת - עולם הבא מובטח לי ולו רק בגלל הקמת "נתיב".
נפרדתי מהם בתחושת זכות גדולה המשולבת בתסכול כיצד מדינת ישראל וממשלת ישראל הנוכחית אינה מבינה את גודל האתגר, את חשיבותו ומה ניתן לעשות כדי שגם הממשלה תתרגש.
ואז פגשתי אישיות מוערכת בעיניי ומכובדת בציונות הדתית תוך שהוא מסתכל עלי ושואל: "מה יהיה בעמונה?".
ואני, שראשי במקום אחר, מטיח בו: "השתגעת? למה לא שאלת אותי מה יהיה על אתגר הגיור, ומה יהיה עם ההתבוללות, על האחוזים הגדלים מקרב הישראלים שלא רוצים להתחתן ברבנות? על מילוני היהודים שמדינת ישראל מרחיקה אותם מהיהדות? רק עמונה יש לכם בראש? והוא לתומו משיב לי: "יש לנו השבוע כינוס של ההנהלה הארצית של בני עקיבא בנושא עמונה. מדובר בבוגרים שלנו".
הסתכלתי עליו ונעצבתי. זה העיסוק של תנועת הנוער שבה גדלתי? רק בעמונה יש לה בוגרים? נכון, חבר'ה טובים קבעו את ביתם בעמונה. אבל האם אכן באמת זה האתגר הקיומי הכי גדול שנמצא בפני מדינת ישראל? האם זהו האתגר החברתי או היהודי הכי גדול?
למדינה ישנם אתגרים רבים וכדאי שהמתיישבים הנהדרים בעמונה וביהודה ושומרון יזכרו שאמנם עמונה היא מקום חשוב עם אנשים טובים אבל לא על זה תקום או תיפול מדינת ישראל.