הבימאית רמה בורשטיין מקבלת את פרס אופיר על סרטה הקודם, "למלא את החלל"
הבימאית רמה בורשטיין מקבלת את פרס אופיר על סרטה הקודם, "למלא את החלל"צילום: Avishag Shaar-Yashuv/Flash90

"אתם חייבים ללכת לסרט הזה", "רוצו מהר לראות", "סרט מדהים, חובה", היו רק חלק מהדברים שזוגתי ואנוכי שמענו בשבוע האחרון על סרטה החדש של הבמאית רמה בורשטיין, "לעבור את הקיר".

כמובן שאם חייבים אז חייבים, ולכן שמנו את פעמינו לבית הקולנוע, רכשנו זוג כרטיסים במיטב הכסף, דלי פופקורן ושני בקבוקי שתייה בתעריף מלון המלך דוד בעונת השיא, ותפסנו את מקומותינו באולם.

לאחר סדרה ארוכה של פרסומות וקדימונים (לא יודע למה, אבל התחושה שלי היא שזה הולך ומתארך, הפעם תיזמנו 23 דקות ממועד תחילת הסרט הנקוב ועד לתחילתו בפועל) לסרטים ישראלים וזרים, התחילה סוף סוף החגיגה לשמה התכנסנו, הסרט עטור השבחים "לעבור את הקיר".

אם עוד לא ראיתם את הסרט, ואתם כבר בטוחים שאתם רוצים לראות אותו, שימו לב! בשורות הבאות אתם עלולים לקרוא כמה פרטים מהעלילה (ספויילע"ר בלע"ז), אולם אלו רק אותם פרטים שניתן ללמוד מהקדימונים (טריילע"ר בלע"ז) שפורסמו לסרט באינטרנט. אם אתם מעדיפים לא לדעת גם את זה, אתם מוזמנים כמובן לעצור כאן.

כבר מהקדימון ניתן להבין את השלד המרכזי של העלילה. מדובר בבחורה חרדית, רווקה, שנואשה מהחיפושים הרגילים אחרי חתן, והיא בוחרת לשנות את האסטרטגיה מהקצה לקצה.

במקום ללכת בדרך המקובלת של מציאת בן זוג ואחריה ארגון החתונה, גיבורת הסרט מחליטה להפוך את הסרט. היא מארגנת את חתונתה לפרטי פרטים, קובעת תאריך, סוגרת כל מה שצריך, וקובעת "קטן על ה' להמציא לי חתן".

הקונספט העקרוני הוא כמובן לא מאוד מקורי. כמה שירים עבריים שאני מכיר עושים שימוש מסויים ברעיון הזה, ביניהם למשל שירה המפורסם של איה כורם "יונתן שפירא", ובו השורה החביבה "דרוש חתן, שמלה כבר יש". ואם אני שמעתי אותו תוך כדי כתיבה, אולי גם אתם תרצו לשמוע:

נחזור לסרט. הרעיון הבסיסי של העלילה הוא כאמור חביב, אף אם לא מקורי. בלי לדעת אני מהמר שכבר נעשתה על בסיסו איזו קומדיה רומנטית בעשרות השנים האחרונות, בטח בהוליווד. העניין הוא כמובן בביצוע, ושם למרבה הצער העסק לא מרשים.

הז'אנר הוא כאמור קומדיה רומנטית, אלא שהסרט, נאמר זאת בעדינות, לא מספק את הסחורה. התסריט אנמי, יש בסרט מעט מדי רגעים מצחיקים ומעט מדי רגעים מרגשים. גם הרגעים הטובים שלו לא עשויים היטב ולא מהודקים מספיק. הקונספט הבסיסי של העלילה מספק פוטנציאל קומי מטורף, אבל הפוטנציאל ממש לא ממומש. הרגעים המצחיקים מעטים מדי, לא חדים ולא מספיק מצחיקים.

גם החלק הרומנטי בסרט צולע. ההתקדמות של העלילה נעשית בציר לא ממש ברור, עם עלילות משנה לא מספיק אמינות, ועם הרבה מדי חורים בתסריט. השיא מגיע בשיא הסרט, שהוא סצינה ארוכה מאוד שסופה כבר ברור לכל צופה, ולמרות זאת היא נמשכת ונמשכת ללא תכלית של ממש.

מה שמציל את הסרט בכל זאת הוא המשחק של השחקנית הראשית, נועה קולר, משחק מדהים שהוא נקודת האור העיקרית בתוך הסרט הזה. המשחק מעניק לדמות העיקרית של הסרט את האמינות שהתסריט לא מספיק נותן לה, ועל כך מגיעות לקולר כל התשבחות.

מסקנה: ממש לא חייבים לרוץ. אם בכל זאת הלכתם, הצטיידו בהרבה פופקורן.