השיחה עם שמעון מרסר-ווד (34), שהתפרשה על פני יומיים לסירוגין, יכולה הייתה להימשך עוד שעות ארוכות אלמלא מגבלות הזמן.
לא בכל יום יוצא לפגוש דיפלומט ישראלי, שמשמש כיום בתפקיד היוקרתי של דובר הקונסוליה הישראלית בניו-יורק, ששורשיו מגיעים עד גאנה ונטועים עמוק בדיפלומטיה הבינלאומית.
מהשגרירות לחיק היהדות
סיפורו הבלתי שגרתי של מרסר-ווד מתחיל בגאנה, בשנות השישים של המאה הקודמת. ג'יימס מרסר, דודו של אביו, ששימש ב‑1965 כשגריר גאנה בסין, קיבל שיבוץ מחדש וזכה בתפקיד השגריר הגנאי בישראל. באותה תקופה ישראל נחשבה שחקנית משמעותית באפריקה והיה מדובר בקידום של ממש. הדוד ג'יימס התקשר לאחיינו פיליפ וסיפר לו על המינוי. האחיין הגיב בשלוש מילים: "אני בא איתך".
מה הניע את אביך לעזוב את מולדתו וללכת אחרי הדוד לישראל?
"שני דברים: קודם כול, הוא היה מאוד קשור לדוד. מעבר לזה הוא גדל בבית דתי-נוצרי, אביו של אבי היה כומר, והמחשבה על ארץ הקודש הייתה מאוד מרגשת בשבילו".
השניים נחתו בארץ. פיליפ עבד בשגרירות ובמקביל למד רפואה. הוא גם גילה עניין רב בדת היהודית. "באופן פרדוקסלי", מספר מרסר-ווד, "אחד הדברים שדחפו אותו להתעניין ביהדות היה הרקע הנוצרי שלו. הוא ידע שישו היה יהודי ורצה להבין את המקורות, וכך הגיע ללמוד על היהדות".
בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, קיבלה שגרירות גאנה צו פינוי. הדוד ג'יימס חויב לחזור לארצו. פיליפ מחליט להתנתק מהשגרירות, מה שגרם גם להפסקת לימודיו, ולהישאר בישראל. "הוא הרגיש קרוב לחברה הישראלית ולא רצה לנטוש אותה בתקופה שנראתה מאוד חשוכה ואפלה", מסביר הבן. "מלחמת ששת הימים הסתיימה אחרת ממה שכולם ציפו, ובנקודה מסוימת אבי מחליט שהוא קושר את גורלו עם המקום הזה ועם האנשים האלה. הוא התגייר בשנת 1969 ומאז הוא כאן. בהמשך הוא התחתן עם אמי, ילידת רומניה שעלתה לארץ".
נראה שהדיפלומטיה זורמת בעורקים המשפחתיים, למרות שאביך לא עסק בכך.
"המשפחה שלנו מאוד קשורה לדיפלומטיה. יש לנו תמונה של סבא רבא, שבשנות ה‑20 של המאה הקודמת יצא בראש משלחת ללונדון מטעם מה שהיה אז מושבת חוף הזהב, כדי להתנגד לכל מיני חוקים שהבריטים העבירו. את דודו של אבי לצערי לא יצא לי להכיר, אבל שמעתי עליו המון סיפורים לאורך השנים. הכרתי את אחיו התאום שהיה שגריר גאנה בלונדון".
ואיפה העניין הדיפלומטי תופס אותך? זו משאלת לב שלך כבר מגיל צעיר?
"נולדתי כילד יהודי-דתי לכל דבר, אבל במקביל שמעתי סיפורים על גאנה ועל הדוד השגריר ההוא והדוד השגריר הזה. זה משהו שהיה ברקע כשגדלתי. היה לי תמיד עניין בשפות – אמא שלי דוברת שבע שפות. מגיל צעיר חלמתי להיות דיפלומט, ומאז שהתחלתי לחשוב על זה ברצינות זה משהו שמשך אותי".
הקורס הכי טוב בלונדון
מרסר-ווד סיים את שירותו הצבאי כשהוא מכוון את עצמו למישור הדיפלומטי. את הלימודים האקדמיים שלו הוא מחליט לעשות בחו"ל. "את התואר הראשון שלי עשיתי באוניברסיטת לונדון. פגשתי שם אנשים מכל קצוות תבל. זו אולי ההכשרה החשובה ביותר בקריירה דיפלומטית – לפגוש אנשים ממקומות שונים. החיים החברתיים שם היו הכשרה הרבה יותר טובה מהקורסים. זו אוניברסיטה שיש בה 30 אחוז סטודנטים בריטיים וכל היתר מכל עם אחר שקיים תחת השמש. להכיר אנשים מכל קצוות תבל, לדבר איתם, להתחבר אליהם וללמוד על ההבדלים התרבותיים – מה שונה ומה דומה, זו הכשרה שאין לה תחליף".
נתקלת שם בגילויי אנטישמיות? הכירו אז את ה‑BDS שעליו אנחנו שומעים כיום?
"היה באוניברסיטה קומץ קטן של פעילים אנטי ישראליים. הייתה להם פינה שבה היו מפגינים וצועקים דברים נוראיים על ישראל. 97 אחוזים מהסטודנטים פשוט התעלמו מהם והמשיכו בחייהם. דווקא בסגל המרצים היה טיפוס מאוד בעייתי שקידם את הנושא של BDS ועשה נפשות לשנאת ישראל".
"חשוב לציין שה‑BDS היה אז, בשנת 2005, בשלביו הראשוניים ביותר. עבדתי באותה תקופה כעוזר דובר בשגרירות ישראל בלונדון, עוד לפני שהתחלתי את דרכי במשרד החוץ. היה בשגרירות הפלשתינית טיפוס בשם חוסאם זומלוט, שמשמש היום כאחד מדוברי הפת"ח, והיינו מין צוות בידור כזה. תמיד היו מזמינים את שנינו להתווכח בכל מיני פורומים. נוצר בינינו קשר מוזר, לא של ידידות אלא של קולגיאליות. אני זוכר שאחרי איזשהו אירוע שעמדנו ודיברנו, מישהו בא והתחיל לדבר על הדבר החדש הזה שנקרא BDS. אז זומלוט אמר לו: בוא נדבר על זה בהזדמנות ולא כשמישהו ישראלי עומד לידנו".
שמעון סיים את לימודיו וחזר לארץ. במשך תקופה הוא עסק בייעוץ עסקי לסקטור הפרטי ואז הצטרף לקורס הצוערים של משרד החוץ שנפתח בשנת 2008.
"היום שבו הודיעו לי שהתקבלתי לקורס היה אחד הימים היותר משמעותיים מבחינתי, כי הבנתי שנפתח בפניי השער אל הדבר שהתכווננתי אליו כל החיים, ויש לי הזדמנות לעשות את הדבר שרציתי לעשות".
איך מסתדר בחור דתי בקורס הצוערים היוקרתי?
"בקורס שלי היינו ארבעה דתיים מתוך כ‑30, חמישה אם סופרים בחור דתי-נוצרי", אומר מרסר-ווד בחיוך ומוסיף: "המשרד יודע להכיל את זה, בעיקר אם אתה יודע לפעול בחוכמה. הניסיון שלי הוא שאם אתה בא בגישה קואופרטיבית ואתה משדר מאוד חזק שהאינטרס שלך הוא לתרום מקסימום ולעשות מקסימום – אני חושב שתמצא שהמערכת תבוא לקראתך".
איך זה מתבטא בשטח?
"יש בחברה החילונית לפעמים, כך על פי התרשמותי, תפיסה של דתיים בתור אלה שמגיעים מאוחר לאימון בטירונות כי נתנו להם זמן תפילה. יש מין חשדנות כזו שאתה הולך להשתמש בהיותך דתי כדי לעשות פחות או לקבל יותר. ברגע שאתה מבהיר מעל לכל ספק שאין לך כוונה לעשות פחות מכל אחד אחר, ולהפך - אתה רוצה לעשות את המקסימום, אז אני מוצא שבגדול יש התחשבות.
"למשל, אחת מגולות הכותרת בקורס נקראת סבב חו"ל - שולחים אותך לנציגויות שונות בעולם. שלחו אותי ונציגה דתייה נוספת לשגרירות ישראל בוויטנאם, שם שירת זוג דתי. באופן חריג המשרד השתתף בהוצאות של בניית מקווה בשגרירות בשבילם. להגיד שזה היה אידיליה של התחשבות? לא. היו מי שלא אהבו את זה, אבל הם ידעו להתנהל בצורה נכונה ונעימה וקיבלו את תמיכת המשרד. לא אצל כולם הכול חלק, אבל זו ראיה לכך שאפשר למצוא התחשבות".
מה אתה יכול לספר על קורס הצוערים, שקוסם להרבה מאוד ישראלים?
"הדבר המדהים בקורס הוא החשיפה למדינת ישראל על כל הפנים שלה. חברה, כלכלה, תרבות, ביטחון, מודיעין, מדע, עסקים וכל תחום משמעותי אחר. אתה מקבל נגיעה בכל דבר ולמי שמאוד מאוד אוהב את המדינה שלו – זה דבר נפלא. זה כמו להיות עם מישהו שאתה אוהב ולהכיר את כל המשפחה שלו. הלוואי שכל אזרח היה יכול לעשות את קורס הצוערים – כי הוא באמת מלמד להכיר את הארץ שאנחנו חיים בה. באופן אירוני, חושבים שבקורס צוערים לומדים על העולם ובעצם זה בדיוק הפוך – לומדים על המדינה שאותה אתה הולך לייצג. את המקום שאליו תגיע, כבר תבין".
ביקור בית בגאנה
אחרי הקורס הוצב מרסר-ווד באגף אפריקה כדסקאי. במשך שנה שימש בתפקיד הזה, ואחת מגולות הכותרת מבחינתו הייתה החזרה למולדתו של אביו. "נשלחתי להכין את ביקורו של שר החוץ דאז, אביגדור ליברמן, בניגריה בשנת 2009. השליחות הקצרה הזאת אפשרה לי לבקר בגאנה בפעם הראשונה", הוא מספר.
"הבנתי שיש סיכוי שליברמן יגיע לאזור, אז הוצאתי ויזה לגאנה. ואז מצאתי את עצמי יושב באבוג'ה, בירת ניגריה, בגמר הביקור ואומר לעצמי 'יש לך ויזה לגאנה – אתה במרחק שעה טיסה משם, נגמרו התירוצים. תעלה על מטוס ולך לבקר את ארץ הולדתו של אביך'. אז אכן עליתי על מטוס והגעתי לגאנה. ביקרתי את הדודה שלי, אחותו הקטנה של אבי, והיא לקחה אותי לבקר בכל הבתים של הדודים ושל יתר בני המשפחה".
משם המשיך מרסר-ווד לתחנה הבינלאומית הראשונה שלו – הודו. "זה נחת עליי כרעם ביום בהיר, כי בניגוד להרבה ישראלים, לא ראיתי שום קשר ביני לבין המדינה הזאת. ראיתי את עצמי מתקדם למקום אחר לגמרי במשרד. רציתי, בזכות ידיעותיי, לשרת במדינה ערבית או בהמשך הדרך באירופה. הודו ממש לא הייתה בתודעה שלי".
התאכזבת?
"לא. זה היופי בעבודה. זה אילץ אותי להרחיב אופקים ונגלה בפניי עולם עשיר ומופלא שיישאר חלק ממני תמיד ואני מכיר תודה על כך שהתפקיד הזה נפל בחלקי".
הוא שימש כיועץ מדיני בשגרירות הישראלית בהודו והיה אחראי על הקשר בין מדינת ישראל למערכת הפוליטית בהודו. "זה דורש להבין מה קורה בפוליטיקה ההודית ולבנות קשרים עם גורמי מפתח בתוך המערכת שם. הרעיון הוא לגייס תמיכה בישראל בקרב הפוליטיקאים ההודים", מספר מרסר-ווד.
יהיו שיאמרו שדברים שזרעת בתור יועץ מדיני, קצרה ישראל כעבור שנים בהידוק היחסים עם הודו.
"לקחת קרדיט על הממשלה המאוד פרו-ישראלית ששולטת היום בהודו - אני כנראה לא יכול. אבל אני כן יכול לקחת קרדיט על כמה פוליטיקאים שאני הישראלי הראשון שהם פגשו ועד היום הם מנהלים קשר עם ישראל. אני לא רוצה לצאת יותר מדי רגשן, אבל מדינת ישראל זה דבר שמאוד מאוד קרוב ללבי. לחשוב שאני יכול לעצב את התפיסה של מדינת ישראל בקרב מקבלי החלטות הודים, שבעצם אני הראשון שפוגש אותם, ולבנות איתם מערכת יחסים – מבחינתי זו מהות העניין בדיפלומטיה".
דווקא שם העניין הדתי היה הרבה יותר קל.
"לשמחתי הייתי מאוד קרוב לבית חב"ד בדרום דלהי ולשליח שניאור קופצ'יק. ממש הרגשתי שאנחנו שותפים לדרך והוא גם חבר אישי קרוב. מעבר לזה, בגלל שבהודו החברה מאוד דתית, ברגע שאתה בא ואומר 'אני לא יכול לעשות משהו בגלל סיבות דתיות', הם מכבדים את זה בלי שום הסתייגות, בניגוד למה שקורה במקומות מסוימים באירופה ואפילו בארצות הברית".
בין יחסים דיפלומטיים למזג האוויר
בתום התפקיד בהודו שב שמעון לישראל, וכהמשך לשירותו שם עבד בדסק דרום אסיה. ואז הגיע המכרז לתפקיד הנוכחי. "לפני כשנתיים הגשתי מועמדות לתפקיד דובר הקונסוליה הישראלית בניו-יורק. עברתי ועדה וקיבלתי את התפקיד. זה היה שינוי של 180 מעלות. מדובר בסוג אחר של עבודה, זירה אחרת, סוג אחר של שיקולים. זה היה, מבחינת התוכן, כמו לעבור לקריירה אחרת לגמרי".
והגעת בתקופה סוערת במיוחד.
"אין ספק שבאתי בתקופה לא פשוטה. הגעתי לניו-יורק כמה שבועות אחרי הנאום של ראש הממשלה בקונגרס, שהיה מאוד חשוב אבל גם מאוד שנוי במחלוקת בקרב המחנה הדמוקרטי. האתגר הראשון היה להעביר את המסר שההגעה של ראש הממשלה לנאום בקונגרס וההתבטאות שלו בנוגע לגרעין האיראני אינה באה מניסיון להתערב בפוליטיקה האמריקנית, אלא להבהיר שיש כאן נושא שמבחינתנו הוא קיומי וזה לא משנה לנו איזה צד תומך בו. חשוב לנו להשמיע את דעתנו.
"הסברנו להם שהדבר הטבעי הוא שכל מקום מסתכל על הצד שלו, ובגלל שהפוליטיקה האמריקנית הופכת יותר ויותר מקוטבת, האמריקנים לא רואים את סוגיית איראן הגרעינית כמשהו ביטחוני או אסטרטגי, אלא כעניין שבין דמוקרטים ורפובליקנים. לכן היה קשה להעביר את המסר וזה היה אתגר ראשוני כבד משקל".
אתה שותף לפסימיות שנשמעת מפי חלק מהגורמים בישראל באשר ליחסי ישראל וארצות הברית?
"חשוב לציין שמבחינה היסטורית מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית ידעה רגעים הרבה יותר קשים. זה כמו עם מזג האוויר, שאנשים אוהבים לומר 'הקיץ הזה הוא הכי חם שהיה'. אז כמו במזג האוויר, גם ביחסים הדיפלומטיים זה לא כך. במלחמת לבנון הראשונה היה את קספר ויינברגר שרצה לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. אחרי תקיפת הכור בעיראק היו נזיפות קשות ביותר. כשמסתכלים בפרספקטיבה ארוכת טווח – מצבנו טוב והכול בסדר. אין לנו מה להתלונן על התקופה הנוכחית".
מה ההבדל בין תפקידכם בקונסוליה בניו-יורק ובין תפקיד השגרירות בוושינגטון?
"השגרירות שיושבת בעיר הבירה עיקר עיסוקה הוא הממשל, בעוד הקונסוליה עיקר עיסוקה בגופים שאינם קשורים לממשל. עבודתה של השגרירות הישראלית בוושינגטון היא מול הבית הלבן, הקונגרס, הסוכנויות הממשלתיות, בעוד הקונסוליה הכללית בניו-יורק מתעסקת בתקשורת האמריקנית, בתרבות, בעולם העסקי, באקדמיה, בחברה האזרחית וכמובן בקהילה היהודית, שזה אולי הדבר הכי חשוב שאנחנו מתעסקים איתו. אם בוושינגטון מתעסקים עם הממשל האמריקני, אנחנו עוסקים בעם האמריקני".
לפני חודשים אחדים ביקרתי בניו-יורק, שם פגשתי לראשונה את שמעון. רק מתיאור לוח הזמנים שלו ברור שידיהם של עובדי הקונסוליה מלאות עבודה. הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק הוא אחד המוצרים בעלי הביקוש הכי גבוה שקיימים בעיר הזאת. אין ארגון, עמותה, חברה או מפלגה שלא רוצים אותו לאירוע. זאת בגלל הקשר המיוחד שיש לישראל עם ניו-יורק וארצות הברית. "חשוב להעליב כמה שפחות את המזמינים ולצמצם כמה שיותר את חוסר ההיענות להזמנות, זה תפקיד מתיש", מסביר מרסר-ווד.
לאחרונה התחלף הקונסול הכללי בניו-יורק. עידו אהרוני, שהיה גורם משפיע מאוד בעיר, סיים את כהונתו והחליף אותו דני דיין. מרסר-ווד אומר שהעבודה עם שניהם טובה מאוד, חרף העובדה שהם אנשים שונים לגמרי. "זכיתי לשרת תחת ראשי נציגויות נהדרים. יש הבדל גדול בגישה בין מישהו שבא מרקע פקידותי מתוך המערכת למישהו שבא מהתחום הפוליטי והשירות הציבורי. התפקיד הוא אותו תפקיד, אבל ברגע שאתה בא עם המינוי של ראש הממשלה ושחית בעולם הפוליטי – יש לך יותר כוח לדבר על נושאים מסוימים שפקיד לא ידבר עליהם".
מעניין לציין כי כיום, השגריר בוושינגטון רון דרמר, הקונסול בניו-יורק דני דיין והקונסול בלוס אנג'לס סם גרונדוורג, שלושתם הם מה שמגדיר שמעון "באים מהעולם הפוליטי", ולא מדרג הפקידות של משרד החוץ.
"הקשר עם יהדות ארצות הברית – לא מובן מאליו"
בשנים האחרונות נראה כי קיים ניתוק הולך וגובר בין הדור הצעיר של יהדות ארצות הברית לישראל. מרסר-ווד מעריך כי התופעה קיימת, אבל המינון שלה נמוך מההערכות של רואי השחורות. "אני חושב שאחד הערכים הכי חשובים שיש לעם היהודי זו האחדות שלו, הקשר בין היהודים בישראל ליהודי העולם – שרובם גרים בארצות הברית. זה דבר שאסור לקחת כמובן מאליו. יש דיבור מאוד עקבי על התרחקות בין הדור הצעיר של יהדות ארצות הברית למדינת ישראל וזה צריך להדאיג את כולם. אני מהמקלים בהערכה שלי. אני חושב שהרבה ממי שטוענים שהם מאוכזבים והתרחקו ממדינת ישראל, הם אנשים שאף פעם לא התעניינו או לא הייתה להם אהדה רבה מדי לישראל, אבל זה עדיין מדאיג".
נסה לאפיין את הבעיות המרכזיות ביחס בין ישראל ויהודי ארצות הברית.
"לתוך הסל של יחסי ישראל ויהדות ארצות הברית נכנסים כמה אשכולות. אשכול אחד הוא של פלורליזם דתי. רוב היהודים בארצות הברית מזדהים עם אחד הזרמים שהמעמד שלהם במדינת ישראל יותר חלש – רפורמים וקונסרבטיבים. זו בעיה כשהם רואים שלרב שלהם – מי שמייצג את היהדות מבחינתם – אין מעמד רשמי במדינת היהודים. זה נושא מאוד מורכב ואני מנסה להסביר להם את המורכבות שלו בארץ".
"אשכול אחר של בעיות נוגע לחילוקי דעות פוליטיים", ממשיך שמעון, "אם כי אני סבור שהקשר לא צריך להתבסס על תמימות דעים פוליטית. יש לי חברים שהיגרו מהודו לארצות הברית והקשר שלהם להודו לא תלוי במידה שבה הם מסכימים עם מפלגת השלטון שם. לדעתי, קרתה איזושהי תקלה שבגללה יש תפיסה שהקשר לישראל הוא פונקציה פוליטית והאתגר שלנו הוא להפריך זאת. לומר להם 'אנחנו כמובן מאוד נשמח אם תחיו בהסכמה עם מדיניותה של ישראל', וזה דבר שאני מופקד על קידומו, אבל בנוסף לכך צריך להבהיר שגם אם לא הצלחתי לשכנע בכך, זה לא אומר שצריך להתרחק מהמדינה היהודית – בהיותך יהודי. זה אתגר גדול מאוד".
הקשר הזה כולו תלוי במה שנעשה כאן?
"לא, הרבה מזה לא קרה באשמתנו. הדור הצעיר של יהודי ארצות הברית מתעניין פחות בלהיות יהודי. יש יותר נישואי תערובת, פחות השתתפות בטקסים יהודיים. יש מגמה של התרחקות מהיהדות וממילא מהמדינה היהודית. זה תלוי בדברים שלא קשורים אלינו. יש תפיסה שהיהדות היא משהו שבטי ולא אוניברסלי ולכן היא לא באופנה. זה גדול מאיתנו. אבל בשביל אלה שעדיין מעוניינים בקשר עם העם היהודי – אני חושב שהקשר למדינת ישראל צריך להיות במרכז ההוויה שלהם".
לקראת סיום שיחתנו אני מגלה שמכל המשפחה הגרעינית שלו (שכן כמה קרובי משפחה בגאנה עדיין פעילים בשירות החוץ של המדינה), רק שמעון פנה לצד הדיפלומטי. הוריו, פיליפ ומרגלית, הלכו לכיוונים אחרים, ואחיותיו עוסקות בתחום האופנה והתכשיטנות.
אבל נראה שהחיידק הפוליטי עדיין נטוע עמוק במשפחה. שמעון, שביקר בארץ בתקופת החגים, מספר כי הוא לא חושב שאביו הצטער על החלטתו לעזוב את התחום הפוליטי, אבל נראה שהוא גם לא זר למישור הזה. "כשאבי בא לבקר אותי בזמן שירותי בדלהי, לקחתי אותו למסיבת קוקטייל אצל השגריר האיטלקי והוא היה נראה ממש כמו דג במים. הוא ממש חזר לאיזו גרסא דינקותא והיה נראה שהוא מאוד נהנה".
שמעון מרסר-ווד כבר נמצא בחזרה בניו-יורק, לפחות לשנתיים וחצי הקרובות עד לסיום תפקידו. אין ספק שהוא דבק בשליחותו הדיפלומטית בצורה מעוררת כבוד, אבל ברור גם שהוא אוהב להיות בבית, בשכונת קטמון בירושלים, בארץ ישראל.