חכמינו זיכרונם לברכה השתדלו ביותר למען רכישת אדמות בארץ ישראל מידיים נוכריות, ואמרו בכמה מקומות בגמרא שהקונה קרקע מן הנוכרי בארץ ישראל, מותר לכתוב עליו שטר אפילו בשבת.

על תמיהת הגמרא איך יעלה על הדעת, משיבים שהכוונה לעשות זאת על ידי נוכרי. ושואלת הגמרא, והלוא אמירה לנוכרי לעשות מלאכה אף היא אסורה מדין חכמים. והגמרא משיבה: "משום יישוב ארץ ישראל לא גזור רבנן". ובאים התוספות ומעירים: "אבל משום מצווה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא".

יש דעה האומרת שכתיבה בכתב לועזי אינה אסורה מן התורה, אך המשנה ברורה מדגיש שזו דעת מיעוט, ודעת הרוב היא שהדבר אסור מן התורה, ואף על פי כן הותר כאן "משום יישוב ארץ ישראל". זו הקלה יוצאת דופן. אין מדובר במצווה שהיא חובת הגוף של אדם זה. ייתכן שלקונה זה כבר יש כמה וכמה קרקעות בארץ, ובכל זאת הוא רשאי לקנות בשבת בדרך זו.

וכך גם הרא"ש: "הלוקח בית בארץ ישראל כותבין עליו אונו (שטר מכר) ואפילו בשבת. ואפילו בשבת ס"ד? לא צריכא אלא לומר לנכרי לכתוב עליו אונו. אף על גב דאמירה לנכרי שבות הוא. משום יישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן. ודווקא משום מצוות יישוב ארץ ישראל אבל לצורך מצווה אחרת לא שריא אמירה לנכרי. ואפילו לצורך מילה שדוחה שבת".

ומוסיף הריטב"א: "שמע מינה [ד]לא דחי אמירה לגוי במלאכת תורה אפילו במקום מצווה... ומה שאמרו (ב"ק פ' ב') בלוקח קרקע בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפילו בשבת על ידי גוי אף על פי [ש]הכתיבה מלאכה - שאני יישוב ארץ ישראל שאינה מצוה לשעתה אלא קיימת לעולם והיא תועלת לכל ישראל שלא תשתקע ארץ קדושה ביד ערלים, וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות".

לעומת זאת, שופר שעשאו נוכרי, כשר לתקוע בו. אך אם הגעתי בראש השנה למקום שאין בו שופר, איני רשאי לבקש מן הגוי לעשות לי שופר בחג. גם אם בכך לא אקיים מצוות שופר באותה שנה! וכאן מדובר ב"חובת הגוף". כמו כן, סוכה שעשאה נוכרי, אפשר לצאת בה ידי חובת המצווה. אך אם הגעתי בסוכות למקום שאין בו סוכה – איני רשאי לומר לנוכרי לבנות לי סוכה, או לכרות ענפים ולהניח סכך, גם אם לא אקיים מצוות סוכה באותה שנה!

מידת סדום

כשקמה תנועת גוש אמונים והחלה בניסיונות ההתנחלות, היא התמקדה במקומות מסוימים מאוד. תחנת הרכבת בסבסטיה שבעקבותיה קמה קדומים, משטרת מסחה, כיום אלקנה, משטרת נבי צאלח, כיום נווה צוף. מדוע דווקא במקומות אלו? מפני שהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל הורה שאין לגזול שום אדמה פרטית. כך ניסח: "אין לנו עסק עם שום אחמד או מוסטפה פרטי". שמונה פעמים התנחלו בתחנת הרכבת בסבסטיה, משום שזו הייתה בבירור קרקע ממשלתית.

הדברים נעשו קלים יותר אחר שהגב' פליאה אלבק עליה השלום, בהיותה בכירה בפרקליטות המדינה, חקרה ומצאה אילו אדמות הן אדמות מדינה, ובהן החלה ההתנחלות. מלבד זאת נקנו אדמות. אנו יודעים היטב שגזל הגוי אף הוא גזל, ולא היינו פוגעים באדמה פרטית של איזה אדם.

מאידך, מכיוון שיש ערך כה רב לקניית קרקע מן הגוי בארץ ישראל, וקיים איסור "לא תחונם" על מכירת קרקע לנוכרים בארץ, אי אפשר למסור קרקע לגויים אלא כשבעלותם מוכחת בעליל, ולא רק על סמך טענות שלא בוררו כל צורכן.

עולה גם שאלת התוקף של מסירת קרקע על ידי שלטון שאיש כמעט לא הכיר בחוקיותו. הכיבוש הירדני בארץ ישראל נעשה בניגוד להחלטת האומות המאוחדות, ורק שתי מדינות הכירו בו. על כן מה תוקף מסירת הקרקע על ידי מלך ירדן?

ויותר מכך. המדינה היא שהעלתה את יושבי עמונה למקומם, בטעות מבחינתה. כמדינה היא רשאית עתה להפקיע את הקרקע ולפצות את הטוענים לבעלות אחר שתוכח. אלה שאינם מכירים בתוקפה של מדינת ישראל כ"דינא דמלכותא", אינם רשאים לדעת עצמם לנסוע במרבית כבישי הארץ, מפני שיש שם חלקות שהופקעו בניגוד לרצון בעליהן.

מלבד זאת מקובלנו ש"כופין על מידת סדום". סירובם של הטוענים לקרקע לקבל פיצוי ועמידתם על כך שהבתים ייהרסו, היא מידת סדום. הם גורמים סבל לאחר, בלי כל תועלת לעצמם. בית המשפט התומך בהם לא שם לב כנראה את מה הוא משרת. תיקון הדבר בכל דרך משפטית יהיה הדבר הצודק. אנו בהחלט אחראים למניעת התנהגות מרושעת של כל מי שנתון למרותנו, וזה כולל גם את הערבים.

חברי הכנסת הדתיים לסיעותיהם, ובוודאי שגם החרדים, חייבים להיות הראשונים לעמוד על כך. הם קמו עכשיו להגן על הצפירה של כניסת השבת, וקל וחומר שעליהם להגן על מתיישבי ארץ ישראל.