נתחיל מהסוף: את חוות הדעת ששיגר אמש (שני) עוזר היועמ"ש, עו"ד גיל לימון, לכל הגורמים המטפלים בסוגיית עמונה אין לכנות "מתווה נכסי נפקדים" כי אם "המתווה לחיסול חוק ההסדרה - חלק א" או "המתווה לפינוי עמונה בשלבים".
למעשה כוללת חוות הדעת שתי סתירות לוגיות פנימיות, שמעידות על כך שמטרתה הסופית היא אחת ויחידה, בלימת חקיקת חוק ההסדרה.
תרשו לי לעמוד בקצרה על שתי הסתירות. הראשונה נוגעת למתווה פתרון נכסי נפקדים. מחוות הדעת לא ברור מה עמדת היועמ"ש בסוגייה. מצד אחד הוא קובע שניתן לעשות בנכסי נפקדים רק שימוש קצר טווח (8 חודשים ויומיים מהיום או 7 חודשים וכמה ימים מהמועד האחרון שקצבו שופטי בג"ץ להרס עמונה), מצד שני הוא כביכול מותיר פתח להסדרה רחבה יותר וקבועה יותר על נכסי נפקדים באזור עמונה.
אם ניתן תיאורטית לבצע הסדרה רחבה יותר על נכסי נפקדים באזור עמונה, מדוע הוחלט להגביל ברגע זה את הקצאת השטח לשמונה חודשים בלבד? הרושם הברור הוא שפתרון נכסי נפקדים לא מקובל על היועמ"ש. אז למה הוא מוכן להקצות את השטח ל-8 חודשים (תוך העלאה מהאוב של חוות דעת ישנה שהרלוונטיות שלה לעניין הנוכחי היא שאלה בפני עצמה) לפי עקרונות שגם הוא לא מקבל אותם? התשובה ברורה: כדי לשחרר את פקק הלחץ סביב עמונה ולקנות זמן שבו הוא יוכל "להרוג" את חוק ההסדרה.
למעשה, רוח חוות הדעת מלמדת ש"הצורך הדחוף" שבגינו מוכן מנדלבליט להקצות את השטח למגורי תושבי עמונה לשמונה חודשים איננו הצורך למצוא פתרון לסוגיית עמונה אלא הצורך להרוג את חוק ההסדרה.
ועכשיו נעבור לסתירה הלוגית השניה. חוות הדעת מסתיימת ב"איום" הבא. אם חקיקת חוק ההסדרה תושלם לא ניתן יהיה להשתמש במתווה. הסיבה היא שסעיף עמונה בחוק ההסדרה קובע שפסקי דין כדוגמת פסק דין עמונה שניתנו לפני החקיקה "יותלו" עם חקיקת החוק, ואם פסק הדין לא בתוקף, ממילא אין "צורך דחוף" שמחייב את הקצאת השטח לתושבי עמונה.
עכשיו, ברשותכם, אני מנסה להבין את ה"איום" הזה, אשר באופן מובהק הוצג כאיום. אם לטענת היועץ המשפטי לממשלה חוק ההסדרה הוא חוקתי והתליית פסק הדין נעשית כדין, הרי שאין בביטול המתווה שום איום. זה הרי מה שרוצים אנשי עמונה יותר מכל, להישאר בבתים שלהם על פי חוק - חוק ההסדרה. מנגד, אם היועץ המשפטי סבור שמדובר בחוק לא חוקתי שדינו להתבטל, הרי שאין שום סיבה לחשוב שהצורך הדחוף לא קיים. הוא קיים לכאורה בדיוק כפי שהיה ערב חקיקת החוק.
לצורך העניין מה שעשה כאן מנדלבליט הוא בסך הכל "הנחת אקדח על השולחן" מטאפורית, בניסיון לסכל את חוק ההסדרה. אלא שמתברר שמה שאסור לשרת המשפטים לעשות בכל הנוגע למינוי שופטים למנדלבליט מותר כשמדובר בפינוי עמונה.
ועוד רמז קטנטן לסיום: אל תצפו לגדולות ונצורות בכל הנוגע להצגת הפתרון הקפריסאי שאמורה להיות עד כמה שאני מבין בהמשך היום או מחר.
זכרו את המבחן שהצגנו כאן לרצינות המתווה הקפריסאי לפני תשעה ימים בדיוק. כשהוא יוצג תצטרכו לשאול את עצמכם שתי שאלות:
השאלה הראשונה היא האם הוצג מודל ברור עם פרמטרים שאפשר להבין בשפה פשוטה, או שמה שהוצג הוא מן מסגרת כללית עם הרבה ססמאות ומעט תוכן.
השאלה השניה היא האם למודל שהוצג צורפה התחייבות של היועץ המשפטי לממשלה ליישם אותו, או שהוא הוצג כאיזו מין משאלת לב בלתי מחייבת, מודל שבהגיע הזמן כאשר יבשיל הוא יובא לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה, שיחליט אז האם לאשר אותו.
אם המענה על שתי השאלות יהיה באופציה הראשונה, מודל מחייב וברור עם התחייבות של היועמ"ש לאמץ אותו, אז תדעו שטעיתי ולא מדובר בספין. אם המענה יהיה באופציה השניה, אוסף ססמאות ללא כל התחייבות של ממש, אזי למרבה הצער תהיה המסקנה שאני צודק וכל המתווה איננו אלא חלק מהספין להריגת חוק ההסדרה.