בשבע מהדורה דיגיטלית

הצבע לא קובע

גם אחרי תואר ראשון ושני ותפקידים בכירים ברשות השידור, אנשים ברחוב עדיין מציעים לצגה מלקו עבודות ניקיון

עפרה לקס , א' בכסלו תשע"ז

"אעשה הכול כדי שהנכדים שלי לא יצטרכו לצאת להפגין". צגה מלקו
"אעשה הכול כדי שהנכדים שלי לא יצטרכו לצאת להפגין". צגה מלקו
צילום: מרים צחי

כששני הבנים של צגה מלקו, הבכור תלמיד עתודה והשני על סף גיוס, יצאו להשתתף בהפגנה הסוערת של בני העדה האתיופית בירושלים לפני שנה וחצי, לבה נפל.

"הרגשתי שנכשלתי. אני עליתי מאתיופיה, יש לי מבטא, לא הייתי עם האנשים כאן בגן ולא שרתי את שירי הילדים. כל השנים חשבתי שאני צריכה להיאבק, אבל אצל הילדים כבר יהיה בסדר".

מלקו, שעלתה לארץ במבצע משה והייתה ממארגני הפגנת תרומות הדם לפני 20 שנה, קיוותה שבדור הבנים הכול ייראה אחרת. עכשיו היא כבר חושבת על הנכדים שעוד לא נולדו. "אעשה הכול כדי שהם לא יצטרכו לצאת ולהפגין".

"בירושלים מבשלים בשבת?!"

לפני שבועיים, כשמלקו, עיתונאית, דוקטורנטית ומנהלת רשת א' בעבר, עמדה בתור לבית המרקחת, היא קיבלה הצעה אופיינית. "אישה שעמדה לידי שמעה שאני מדברת עם הרוקחת ואמרה לי: 'יש לך עברית טובה, אולי את רוצה לעבוד עם אמא שלי? היא צריכה עזרה בבית'". הרוקחות שמכירות את מלקו נאלמו דום, אבל היא החליטה לא לשתוק. היא שאלה את הגברת מדוע נראה לה שהיא מחפשת עבודה ומדוע היא מנחשת שהתחום שלה הוא עזרה לקשישים. "היא התחילה להתנצל ואני אמרתי לה: אני לא כועסת עלייך, אני מרחמת עלייך ויותר מזה, אני חושבת איך את מעבירה את המחשבות שלך הלאה לילדים שלך". היא נתנה לאישה את ספרה 'לא בבית ספרנו' שכתבה על דרכה הפתלתלה בישראל, עם הקדשה מיוחדת: "אני מקווה שהספר הזה יעיר ויעורר מחשבה".

מלקו נולדה לפני 48 שנה בגונדר שבצפון אתיופיה. "התמזל מזלי שנשלחתי לבית ספר". הלימודים התנהלו באנגלית והיא הצטיינה בהם וגם בספורט. כשהיא מדברת על האנטישמיות שממנה סבלו היהודים במדינתה, גופה מצטמרר. "למרות השנים שחלפו, אני מרגישה כאילו זה היה אתמול. קראו לנו 'פלאשה', זרים. הרוב התנצרו, ואלה ששמרו סבלו מרדיפות. כשהייתי ילדה, היו תופסים אותי וגוזרים לי את השיער כדי להכין תרופה נגד עין הרע. אם מישהו חלה, היו לוקחים את היהודים שיתפללו למען החולה כי טענו שהם אלה שגרמו לו להיות חולה. האמונה הייתה שביום היהודים הם בני אדם ובלילה הם הופכים להיות זאבים ויש להם זנב. קשה לתאר לך, אני לא אשכח את זה לעולם".

בבית הוריה העיר ירושלים הייתה מאוד נוכחת. "כל השנים אבי וחבריו דיברו עברית, ירושלים הייתה מעל לכול. כל הזמן דיברו על כך שמחר עולים אליה". בביתם הסתובבו פעילי עלייה ובשלב מסוים הגיעו ויצאו אנשים זרים ש"באו בלילה, דיברו בשקט, נשארו כמה ימים ויצאו". היו אלה העולים לישראל. יום אחד סיפר לה אביה על תוכנית לבני נוער שחוסכת את הדרך הארוכה. היוצאים היו אמורים לטוס לאדיס אבבה ומשם לירושלים. היא הצטרפה בשמחה. "כשנחתנו בבן גוריון אמרו לנו 'ברוכים הבאים לירושלים'. עלינו על מיניבוס ונסענו שעות, לפנות בוקר הגענו למרכז קליטה בטבריה". ההלם היה גדול. העולים ידעו על קיומם של אנשים לבנים, כאלה היו גם באתיופיה, אבל גויים. בעיקר מזרח-גרמנים עם צלב ענק על החזה. "גדלתי על זה שאין יהודים לבנים, אין יהודים עם עיניים כחולות. מקסימום תימנים, זהו. חיפשנו את הדבש והחלב ואת בית הכנסת הענק עם הזהב שדיברנו עליו. הגענו למסקנה שאנחנו באירופה, תחנת ביניים בדרך לירושלים".

השיא הגיע כמה ימים אחר כך, בשבת. "ראינו עולים קשישים מרומניה מבשלים בשבת, הולכים לכנרת בשבת. מה זה? זו ירושלים? לא יכול להיות". הכאב בקבוצה היה רב, והחמיר אחרי שהחלו להגיע השמועות על בני המשפחה שנפטרו בדרך. היו לא מעט התאבדויות בקבוצה. אחרי כל זה, הגיעה ההכרזה כי על בני ביתא ישראל לעשות גיור לחומרא. "פתאום, אחרי כל מה שעברנו, מתחילים להגיד עלינו שאנחנו ספק יהודים. באמת? הם עצמם לא יהודים, הרי הם לבנים, מה פתאום אני לא יהודייה?!".

היום ממרחק השנים את יכולה להבין את ההנחיה הזאת? אחרי מאתיים שנה ניסו ליצור כאן הלכה אחת, עם אחד.

"זו הייתה טעות גדולה. מי שרוצה לקלוט או ליצור בסיס משותף, צריך כבוד הדדי. אין פטרונות, אחד יותר מהשני. שמרנו על היהדות אלפי שנים בתנאים לא תנאים ואז מישהו שגר פה, לא מכיר ולא עבר את מה שאנחנו עברנו, אומר 'אתם תעברו גיור'? אי אפשר לכפות. ברגע שאת באה בגישה 'כדי שתהיי כמוני אני החלטתי שתעברי א, ב, ג, ד', זה לא בסדר. אם את באה ואומרת: 'בואי נדבר בצורה פתוחה, נבנה משהו משותף לעתיד שלנו' - זה משהו אחר. כאן החליטו בשבילנו הכול, ובעיקר את היהדות". לדבריה, כשהיא נישאה בשנת תשנ"ג, הרב היחיד שהסכים לחתן אותה ואת כל בני העדה היה הרב חיים דוד שלוש, רבה של נתניה, שגם החזיק אילן יוחסין של בני העדה לפי הקייסים. "היום אם היה קורה כזה דבר שרבנים לא מסכימים לחתן, הייתי מתחתנת דרך הקייסים שלנו וזהו, נגמר. יהיה רשום במשרד הפנים או לא, זה לא מעניין אותי".

מלקו מאשימה גם את אנשי הציונות הדתית, שרי החינוך למיניהם בעיקר, ששלחו את ילדי העדה לפנימיות שלמדו בהן ילדים מבתים קשים. "קהילה שלא ידעה מה זה סמים ואלכוהול נחשפה לזה בבית הספר. שלחו את הילדים לפנימיות הכי קשות, החליטו בשבילנו איפה נגור ושלחו אותנו לשכונות מצוקה. לא התייעצו ולא שאלו אותנו". אני מעירה שהיו תוכניות שונות לבנות באולפנות וגם בישיבות. היא מתווכחת ואחר כך מתרצה: "היו פתיתים פה ושם. אבל גם מי שהגיע למוסדות האלה, למשל מי שלמד בישיבות הסדר, לא ספרו אותו למניין". עם זאת, היא אומרת, הגישה של הציונות הדתית השתנתה מאז, "היום המגזר מחבק ומנסה לקדם וגם מתחתן עם בני העדה".

מכתב חריף ליוסי שריד

מלקו החלה לעסוק בתקשורת כבר בגיל 19, בעודה סטודנטית למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן. היא עבדה בניקיון כדי לממן את המחיה שלה. הוריה ישבו בכלא בשל פעילותם הציונית, ועלו ארצה במבצע שלמה. מלקו השתלבה בשידורי 'קול ישראל' באמהרית. "לישראל הגיעה אוכלוסייה אנאלפביתית. המרחק בין ישראל לאתיופיה הוא ארבע שעות שהן 4,000 שנה. הג'וינט זיהה את הנקודה ואמר: צריך לתת מידע לקהילה הזאת". רשות השידור הרימה את הכפפה והשידורים בשפה האמהרית החלו. בהתחלה רבע שעה ביום ואחר כך זה הלך והתרחב. "היינו מתרגמים ידיעות מרויטרס לאמהרית. בהתחלה עבדתי בחצי משרה, אחר כך במשרה מלאה ובהמשך ניהלתי את המחלקה". במשך כל השנים היא פעילה באגודת העיתונאים וחברת מועצת העיתונות.

בשנת תשנ"ו, כשהיא כבר נשואה ואם לילד, התקיימה ההפגנה ההמונית הראשונה של יהודי אתיופיה, לאחר שנתגלה כי תרומות דם שנלקחו מבני העדה הושלכו לפח מחשש להיותן נגועות במחלת האיידס. מלקו הוציאה את הרישיון להפגנה הזאת. המשטרה שציפתה למשמרת מחאה קטנה ושקטה, הופתעה לפגוש עשרת אלפים איש פגועים וזועמים שזרקו מקלות, אבנים וברזלים. הכעס על הדם היה הקש ששבר את גב הגמל. ההפגנה התקיימה חמש שנים אחרי מבצע שלמה, כאשר במקומות רבים העולים עדיין למדו בכיתות נפרדות מהתלמידים הישראלים בטענה כי אלו 'כיתות קלט', המגורים באתרי הקרוואנים התמשכו והסוף לא נראה באופק. המשטרה הגיבה בירי כדורי גומי, מים וגז מדמיע. התוצאות היו קשות לשני הצדדים ובמיוחד לחברה הישראלית. "אני לא רוצה שהדם שאני מקבל יהיה נגוע במחלות - אז תסביר את העניין", אומרת מלקו, "אבל לא מסבירים. מחליטים בשבילנו, כי אנחנו מטומטמים. ראו בנו אובייקט שמזיזים אותו ממקום למקום. לא יותר".

כמה שנים אחרי ההפגנה ההיא, עלה בנה של מלקו לכיתה א'. את עיניה צדה מודעה שפרסם בית הספר 'קשת' הסמוך למקום מגוריה, לפיה הרישום יחל בעוד שבועיים. כשהתקשרה לשמוע פרטים נוספים, אמרה לה המזכירה שאין מקום. כשמלקו הקשתה ואמרה שהרישום עוד לא החל, ענתה המזכירה שהם מקבלים כרגע רק אחים של ילדים שלומדים בבית הספר. "אמרתי לה: אני מבינה בתקשורת. בית הספר לא יפרסם באלפי שקלים כשיש לו תלמידים. זה לא נתן לי מנוחה. שר החינוך אז היה יוסי שריד ואני כתבתי לו את המכתב הכי חריף בעולם. כעבור יומיים קיבלתי טלפון מהמנהלת: 'בואו, יש מקום. הייתה אי הבנה, המזכירה אשמה'. אחרי שהיינו בפגישה בבית הספר, מי שהיה אז בעלי לא רצה שנשלח את הבן שלנו לשם, כי למה שילך למקום שמראש לא רוצים אותו? אמרתי לו: במדינה הזאת לא רוצים אותנו באף מקום, אז הפתרון הוא לברוח? לא. הפתרון הוא להישאר כאן ולהביא עוד אנשים".

הבן למד ב'קשת' והיא הייתה חברה בוועד ההורים ודאגה שייכנסו לשם ילדים נוספים בני העדה. אבל זה היה מבחינתה עוד צומת. "אז נפל לי אסימון. הבנתי שהבעיה היא לא התרבות, המנטליות והמבטא שלנו. כי הילדים שלי כבר גדלו כאן ואין להם את כל זה. הבעיה היא צבע העור שלנו, שלא יורד בכביסה ואנחנו גם לא רוצים להוריד אותו".

חלק מבני הדור השני של עולי אתיופיה עברו במידה מסוימת מה שבני גלויות אחרות עברו. הם שאפו להתרחק כמה שיותר מהמנטליות המשפחתית כדי להיטמע בסביבה החדשה. את חושבת שיש היום התקרבות מחודשת?

"אנחנו לא כמו כל העדות, צבע העור שלנו וזה שהיינו מנותקים אלפי שנים מהעדות האחרות עושה אותנו שונים. הדור הצעיר, אחרי שסיים ללמוד בישיבות שבהן לימדו אותו שהשחיטה של הבית לא בסדר, רצה להתקבל למוסדות גבוהים יותר ופתאום לא קיבלו אותו. ואם קיבלו, לא שילמו לו", היא רומזת לפרשת אפליית רבני העדה בתשלומי שכר מהמדינה. "הדחייה הזאת הביאה אותם חזרה לשורשים".

מלקו יודעת שגם לעולים מעדות אחרות לא היה קל להתאקלם בארץ. "זה שההורים לא יודעים לקרוא ולכתוב והילדים שלהם מתאקלמים לפניהם זה בסדר, אבל אני מדברת על ממסד. על ממסד שלא רוצה שאני אתחתן כדת משה או שמחליט לזרוק את הדם שלי, שמחליט באיזו שכונה נגור ולאן לשלוח את הילדים שלי. עד היום את שומעת את ההתמרמרות של עדות המזרח, של הילדים והנכדים שלהם אפילו שעברו הרבה שנים. כשפוגעים בהורים שלך ובמסורת שלך זה לא יעזוב אותך".

איך את מתרשמת היום מהאנשים ברחוב? איך היחס של הישראלים לבני העדה?

"מה זה ממסד? זה אנשים, זו החברה. הממסד משקף את המציאות. המשטרה לא אלימה, החברה אלימה, זה לא שבחרו אנשים אלימים ושמו אותם במשטרה. כשהגעתי לשיעור הראשון באוניברסיטת בר-אילן הפרופסור שאל אותי אם לא טעיתי במקום, כי אני, הרי, צריכה לנקות. תבואי איתי עכשיו לרחוב. לי יציעו עבודת ניקיון. לך לא".

"לאתיופים אין גנים עברייניים"

את צגה מלקו פגשתי לראשונה לפני שבועיים, בכנס העיתונאים באילת. היא השתתפה בפאנל שבו התארחה גם דוברת המשטרה ועסק בשיטור יתר כלפי העדה האתיופית. את הפאנל הנחה עיתונאי מרכזי מאוד בתקשורת הישראלית, שניסה לעשות זאת במלוא הפוליטיקלי קורקט שיכול היה לגייס, אבל לרגע לא נזהר ונפל לתוך אחת הסטיגמות היותר מקוממות שקיימות על העדה. "אתם מנומסים ומדברים בשקט", אמר למגיב בן העדה האתיופית שישב בקהל ושהוא לא הכיר, "הפעם עשה שלא כמנהגך ודבר בקול אל המיקרופון".

בהפסקה שוחחנו מלקו, המגיב, יוסי נגה, דובר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת אריאל, ואנוכי על תדמית בני העדה האתיופית בציבור ובתקשורת, ועל גישת המשטרה לבני העדה. למרות שמלקו ובניה מתגוררים בירושלים בשכונה שלא נחשבת מוחלשת, גם הם חוו את המושג 'שיטור יתר' על בשרם. "כשהבן הבכור שלי היה בן 15, הוא יצא לקנות פלאפל לא רחוק מהבית. בעודו הולך ניידת הגיעה ועצרה אותו. השוטרים אמרו 'תביא תעודת זהות'. הוא אמר 'אני קטין, שנה הבאה תהיה לי'. הם התווכחו איתו, והוא הסביר שהוא גבוה. הם שאלו אותו איפה הוא גר ומה הוא עושה, עשו עליו חיפוש ובמקרה היה לו כרטיס תלמיד. הם אמרו לו 'מה, אתה לומד בליד"ה? (התיכון שליד האוניברסיטה, הנחשב יוקרתי ע"ל) וואו, אתה צריך להיות גאון'. אחר כך עוד ניידת הגיעה, בסוף הם נתנו לו ללכת".

שיטור יתר זו תופעה קשה, אבל יש גם נתוני פשיעה ואלימות והשוטרים מנסים ליצור הרתעה על ידי סיורים וחיפושים.

"לאתיופים אין גנים עברייניים ואין משפחות פשע. הכניסו את האוכלוסייה למקומות שיש בהם פשיעה והפושעים משתמשים בהם פה ושם, אבל הם עדיין לא עבריינים גדולים. הקטינים האלה מגיעים לפשע בגלל הממסד והמצוקה. העבריינים הוותיקים משתמשים בהם. עשו לילדים האלה פרופיילינג והחליטו שהם עבריינים. נרביץ להם ונכניס אותם לכלא".

לפני שנה וחצי התקיימו הפגנות של בני העדה בירושלים ובתל אביב. גם הן החלו שקטות אך הסתיימו באלימות. מה שהוציא את האנשים, רובם בני הדור השני, חלקם הגדול צברים, לרחוב, הייתה תחושת שיטור היתר והגזענות. בעקבות ההפגנה הוקמה ועדת פלמור. אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, הובילה ועדה שבחנה באופן מעמיק את היחס לאוכלוסייה הזאת מהיבטים שונים. "התקשרתי לאמי ואמרתי לה תשמעי, אני חייבת להיות בוועדה. אני לא רוצה לראות שנכדיי יפגינו בעוד 20 שנה. אני רוצה למנוע את זה. ההפגנה של הילדים כאבה לי יותר מההפגנה על פרשת הדם. הדור שלנו רואה את עצמו קודם כול כיהודי. הדור השני, זה שנולד פה, רואה את עצמו קודם כול שחור".

הוועדה הציגה בפני המשטרה מסקנות, והמשטרה קיבלה 11 המלצות מתוך 14. יש בכך הכרה מסוימת באשמה. מה לדעתך יקרה עם המסקנות האלה?

"למשטרה יש את המנגנונים שלה, אבל הביצוע תלוי בעיקר בנו, בני העדה. אם אנחנו נלחץ ונבדוק ונעקוב, זה יקרה. אם נחכה - זה לעולם לא יקרה. אני לא בונה על אף אחד".

מלקו הובילה את הצוות שעסק בהנכחה ושינוי תודעה כלפי בני העדה בתרבות, חינוך, צבא ותקשורת. "אנחנו רוצים להיות שותפים, מגישים, תחקירנים וכו'. בפגישות שהיו לנו עם זכייניות ערוץ 2 ועם 'הוט' ו'יס' ראינו שיש להם רצון לשלב". הבעיה היא היעדר אנשים מהעדה בתחום. "הילדים גדלים במקומות שאין מתנ"ס, אין חוגי תיאטרון או קולנוע. אז אמרנו שמשרד התרבות והספורט יקצה תקציב למתנ"סים בשביל זה, ונתחיל מהיום". היא מתכוונת לעמוד על המשמר בנושא הזה. בתחום החינוך גילתה הוועדה ש‑30 שנה אחרי שהגיעו לכאן העולים הראשונים, עוד אין מנהלי בתי ספר מבני העדה, אין מספיק מורים שישמשו דוגמה לילדים, אין מספיק ספרי ילדים שעוסקים בילדים יוצאי אתיופיה, ואין בובות עם עור כהה. "ואיפה ההיסטוריה של יהדות אתיופיה? מדינת ישראל מתפארת במבצע משה ושלמה. בסדר, אבל מאיפה הביאו אותנו? לא היה כלום לפני המבצע? למה בחרו בנו?".

לאחרונה התמנה אל"מ ראשון מבני העדה, רופא צבאי.

"כן. הוא בחור מוכשר, אבל הוא הגיע לישראל כבר כסטודנט לרפואה. לא בית ספר בישראל הביא אותו לזה".

"כמה ישראלים משתתפים בסיגד?"

לפני שנים אחדות זכתה מלקו במכרז לניהול רשת א', הרשת האליטיסטית של קול ישראל. "מוטי שקלאר, שהיה אז מנכ"ל רשות השידור, שמח בזה מאוד". שקלאר אולי פרגן, אבל היו גם מצקצקים. "אלה שפרגנו לי כשהייתי שדרנית, שאלו 'איך נתנו לאתיופית את הרשת הזאת? היא הייתה בבית הספר? איפה היא למדה?'. היו מתקשרים למזכירה שלי ושואלים, והיא הייתה עונה בשקט שאני לא אשמע 'יש לה תואר ראשון ושני', היא הייתה צריכה להצדיק את זה".

מלקו התאמצה מאוד להוכיח את עצמה, שינתה לוחות משדרים, הקימה אתר, עבדה קשה, כשהיא משוכנעת שבתום שלוש שנות הקדנציה היא תקבל הארכה לשלוש שנים נוספות. אבל תקופת הניהול לא הוארכה.

מלקו חזרה לעבוד ברק"ע (רשת קליטת עלייה של קול ישראל), כשהעשייה ממשיכה לבעור בה. כעבור תקופה החליטה שהגיע הזמן לפוליטיקה. "אחד המפיקים בטלוויזיה כל הזמן שאל אותי: למה את לא בפוליטיקה? את מתאימה לזה. כשהתחילה מערכת הבחירות הוא אמר לי: תשלחי קורות חיים. כששאלתי לאן, הוא הציע לכחלון".

אחרי פגישה עם משה כחלון היא קיבלה תשובה חיובית שהיא חלק מהרשימה, ושובצה למקום השלישי והבטוח. אחרי שכבר החל המרוץ החליט השופט סלים ג'ובראן, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שיש בעיה חוקית במועמדותה, משהו שקשור בדרגה הניהולית שיש לה. "קיבלנו ייעוץ משפטי שטען שזו לא בעיה, אבל השופט בחר אחרת. אני חושבת שהוא טעה". עם כל הצער שלה על כך שהיא לא חלק מהמערכת הפוליטית, היא המשיכה לאתגר הבא. היום היא עושה דוקטורט באמצעות אוניברסיטה בחו"ל ופועלת למען המדינה בשליחויות לכנסים שונים. יש להניח שהיא לא אמרה את המילה האחרונה שלה בתחום הפוליטי.

איך מעולם לא התארגנה העדה ככוח פוליטי?

"אנחנו לא קהילה גדולה. כולל אלה שנשואים עם בני עדות אחרות, אנחנו 140 אלף".

מה דעתך בסוגיית הפלאשמורה?

"זו טעות של הממסד. הוא לא שיתף את המנהיגים הרוחניים של הקהילה. מי שיודע מי היה יהודי ומי לא הם זקני העדה. אבל במקום לשתף אותם, לוקחים אשכנזים פרופסורים ואת הקייסים נטרלו. זה יביא בכייה לדורות. יש אנשים שיודעים, למה לא לשאול? למה בפטרונות?".

כל פעם אומרים "סיימנו להעלות", ואז מביאים עוד אלפי אנשים.

"יש במדינת ישראל חוק השבות. תשתמשו בזה באופן שווה לכולם. שוב מחליטים בשבילנו, בלי לשתף אותנו. את יודעת כמה כסף מתגלגל פה? יש כאן אינטרס פוליטי וכלכלי. בלי להתייעץ עם הקייסים זה לא ייגמר". מלקו לא רוצה שיגיעו לכאן לא יהודים, כאלה שהתנצרו לפני דורות, "אבל יש היום כאלה ששואלים אותי למה אני מתנגדת לזה. יבואו עוד שחורים, הם אומרים, יהיה לנו כוח פוליטי".

באנשי 'ביתא ישראל' הושקעו תקציבים רבים. בהעלאתם לארץ, בדיור, חינוך, הוראה, במענקים ובפרויקטים מיוחדים. כמות הכספים שהמדינה הביאה משלה וגם גייסה מבחוץ היא עצומה. גם מלקו מסכימה עם הקביעה הזאת. אבל משהו בדרך השתבש. לדבריה, לא היה פיקוח וגופים רבים השתמשו בכספים האלה בשביל פרויקטים שלא צמחו או שלא צלחו. היום, שלושה עשורים אחרי מבצע משה, יש התעניינות גוברת והולכת בבני העדה, בתרבות שלה ובמתן מקום של כבוד לציונות המיוחדת שלה.

את מרגישה את הרוחות האחרות שנושבות בחברה הישראלית של "בואו נכיר את העדה"?

"כמה ישראלים משתתפים בחג הסיגד?" היא עונה בשאלה.

כולם מוזמנים?

"כן". ולמרות שבמעמד חג הסיגד בארמון הנציב לא תראו הרבה "פרנג'ים" ישראלים או זרים באמהרית, מלקו כן אופטימית. לא רק בגלל יחידים שהיא רואה שכן מתאמצים, רוצים ותורמים, אלא בגלל שיש תהליך גדול שמתרחש היום בחברה הישראלית. "דברים קורים, לא בקצב שאני רוצה, אבל זה קורה". התקווה לדעתה נמצאת, איך לא, בחינוך. "אם לא נתחיל משם, הכול לא אמיתי. חינוך והשכלה לבני העדה ושינוי בחינוך לחברה הישראלית. אני רוצה שצבע העור שלנו יהפוך למובן מאליו".

ofralax@gmail.com