מקנא. עוזי ברעם
מקנא. עוזי ברעםצילום: משה שי. פלאש 90

במאמר שפרסם לסיכום התרשמותו משבעת ימי האבל על אחותו, דרורה ברעם ז"ל, שבעה ימים בהם שהה עם מנחמים רבים מבני הציונות הדתית, שבאו לנחם על פטירתה של חברתם תושבת הישוב בית אל, תיאר השר לשעבר עוזי ברעם את תחושותיו הכוללות, כך נראה, עצב לצד קנאה בציבור המתנחלים.

"יותר מכל התרשמתי מהשלווה שהם עוטים. לא שלוות ניצחון, אלא שלווה של אמונה בדרך. הנשים הן מופת לעזרה הדדית ולנתינה. חלקן אינן מגלות כל עניין בפוליטיקה, אבל השלווה בעיניהן אומרת שמצאו את דרכן", כותב ברעם ובהמשך דבריו מציין את מקור דאגתו: "כשראיתי אותם מקרוב והסתכלתי בכוחם האנושי והחברתי, לא יכולתי שלא לחוש שאם נמשיך כך לא נעמוד במערכה מולם".

דבריו של עוזי ברעם שפורסמו ב'הארץ' מביעים קנאה והתפעלות לצד ביטויים מעט קשים לעיכול עבור הציבור שאודותיו הוא כותב, ציבור המתנחלים: "התנועה המסוכנת", "קנאים חשוכים", "דרך תעתועים", תנועה המובילה ל"מדינת אפרטהייד" ועוד "מחמאות" אופייניות המוטחות מזה עשרות שנים בתנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון ובמוביליה.

אפשר להיעלב ואפשר אולי לכעוס על ברעם המעדיף הכפשות על פני ויכוח ענייני, אבל נראה לי שזה מיותר. כדאי, אני סבור, למחוק את הגידופים וההוקעות (המובנות מעצם היות הכותב נציג המחנה הפוליטי שמנגד), ולהתמקד בשורות אחרות מדבריו.

במשך עשרות שנים הטיחו בימין בכלל ובמתנחלים בפרט את שאלתו האלמותית של שמעון פרס המנוח 'מה האלטרנטיבה?' וכל האריות וכל הנמרים עמדו מזעפם ופעמים רבות לא מצאו תשובה. במאמרו של ברעם לראשונה מופנית השאלה הזו לכיוון הנכון, שמאלה. לראשונה ברור לכותב המגיע ממחנה השמאל (הקיצוני?) שהמציאות נקבעת ומתקדמת במתווה שבונה לה הימין בישראל, בעוד לשמאל אין אלטנרטיבה של ממש, חזונו נותר עקר ומשמים, אינו מושך אליו את הדור הצעיר, אינו מצליח לייצר כאן דבר של ממש.

קיראו נא מחדש את דבריו, ובעיקר קיראו את השורות שבין השורות:

"לא באתי לפאר את המתנחלים או לומר שאנו, המתנגדים לעמדתם, טועים בראייתנו. אבל ככל שישבתי בבית האבלים, כך עלתה קנאתי להכעיס. מישהו באמת חושב שאפשר לעצור את התנועה המסוכנת הזאת ללא בניית אלטרנטיבה רעיונית? מישהו חושב שמול תנועה חזקה, מאמינה ובוטחת אפשר להסתפק בהוקעת דרכה? אולי לא קלטנו שהמחלוקת שלנו אינה רק עם קנאים חשוכים, אלא עם תנועה שיש לה דגל והימנון ודרך. אמנם דרך תעתועים, אבל כל עוד זאת התנועה היחידה בשטח, איש לא יעצור את מדינת האפרטהייד של העתיד.

כשראיתי אותם מקרוב והסתכלתי בכוחם האנושי והחברתי, לא יכולתי שלא לחוש שאם נמשיך כך לא נעמוד במערכה מולם... תנועת המתנחלים היא תנועת מיעוט. אבל זוהי התנועה היחידה שמייצרת מציאות שלא תתחיל ולא תיגמר בפינוי עמונה ובחוק ההסדרה... הציבור החילוני צריך להתעשת. עליו להגן בחירוף נפש על ה"עמונות" שלו. אמנם המאבק בציונות הדתית הוא רעיוני ופוליטי, אבל אל לנו להיבנות מחטאי הצד השני. יש לשקוד על בניית ישראל שונה וצודקת".

אפשר להזכיר לברעם שתומכי מפעל ההתנחלויות הם כבר ממש לא מיעוט (בדקנו זאת בקלפיות), ושכל עוד ימשיכו בשמאל לחשוב שהציבור החילוני כולו שייך להם ולמאבק נגד ההתיישבות ימשיך השמאל לדשדש ולסמא את עיני עצמו מלראות את המציאות, אבל זה מיותר. הימין יכול לוותר על הויכוח הזה ולהמשיך במה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לעשות.

דבריו אלו של ברעם לא אמורים להפיח בציונות הדתית שמחה, אלא אולי לכל היותר גאווה על היותה מובילת דרך, אך לצידה גם צער על קריסת דרכה של התנועה שמנגד, זו שהניפה עד לא מכבר את דגלי ההתיישבות, הציונות המעשית, הביטחון והבנייה. מצער אבל צפוי...