עדן ועודד
עדן ועודדצילום: משפחתי

הנה הגיע החורף, מעודד אותי בהתכנסות שהוא מייצר. שקט כשכל הגוזלים נמצאים בגן, חוץ מתמרי הקטנה (כי לא צריך להגזים, מישהו חייב להסתובב לנו בין הרגליים, שלא ממש נתרגל ללבד).

זה זמן שאני יכולה לעשות חושבים. לראות איפה הייתי, מה עברתי, מה קורה איתי.

בכלל, למדתי שמדי פעם חשבונות נפש מאוד חשובים לי ומעצימים אותי - או שלא, תלוי מה גיליתי.

אני מודה שבתחום האימהות אני תמיד מרגישה שאני לא עושה מספיק, שתמיד יכולתי להכיל עוד, לא לכעוס, למצוא דרך יצירתית להגיע אל לבם העיקש של הבנדיטים.

אני יודעת שרוב האימהות מרגישות ככה, לא משנה איפה הן גרות או מאיזו עדה הן, ואני תוהה: למה? האם הקדוש ברוך הוא טבע בנו תכונה כזאת שגורמת לנו להרגיש שאף פעם לא השתדלנו מספיק?

ולמה מול הבעל - אנחנו תמיד מרגישות שעשינו פי מיליון ממנו? האם על זה נאמר "אין אדם רואה נגעי עצמו"?

שלב אחרי שלב

אני לומדת את פירוש בעל הסולם כבר כמעט עשר שנים, ועדיין מרגישה כל כך בהתחלה. מתי כבר ארגיש שהנה, התקדמתי? בכלל מרגישים את זה? יודעים את זה?

לפעמים עבודה רוחנית היא כל כך סיזיפית וקטנה, אבל התמורה היא נצחית ואין-סופית. ככה אומרים לפחות.

לא מזמן מצאתי את עצמי כועסת. ממש. בואו נגיד את האמת, I lost it, ודקה אחרי שנפלתי במידה הארורה הזאת התייסרתי על הכישלון בניסיון, ועל זה שאני כל כך קטנה ועלובה ולא זזתי מילימטר ברוחניות שלי, ועוד דברים ממש מקסימים. את הכול הטחתי בעצמי בלי רחמים.

כמה ימים אחר כך פגשתי את הנשמה הטהורה האחת והיחידה ימימה מזרחי, וסיפרתי לה בראש מורכן על הנפילה האיומה שלי ושבטח חיכתה לי מתנה מהממת מהשם והכול הלך כי לא עמדתי בניסיון, ואיך איך אני מעזה לדבר לפני נשים ולחזק אותן כשאני כל כך שבורה ולא מתוקנת.

הרבנית ימימה ישבה, הקשיבה לי בעיניים מלאות באהבה ואמרה: איך אני אוהבת אתכן, החוזרות בתשובה. אתן חוזרות בתשובה וחושבות שהנה, נהפכתן למלאך.

בשיא הרצינות השבתי לה: נכון! אחרת מה זה שווה?

היא צחקה ואמרה: זה ממש לא ככה. כל הזמן יש ניסיונות ולא תמיד עומדים בהם, אבל השם רחמן ואוהב וסולח ונותן שוב ניסיון, ובכל רגע ורגע צריך לחזור בתשובה. את עוד תיפלי ותקומי, כי זאת העבודה.

פתאום הבנתי כמה היא צודקת. כמה אני ציפיתי מעצמי להיות ממש מלאך בדמות אישה, כשבעצם אני מפלצת עם רגעים קטנים שבהם אני מצליחה להיות אישה...

סוד האור

אני מאוד אוהבת חגים, ובמיוחד את חנוכה.

פרט לסופגניות ולספינג׳ים שאני תוקעת, כי כמובן שהצלחתי למצוא סוד גדול במאכלים מטוגנים (פרנסה ומה לא), אני נזכרת שוב בלימוד הכי בסיסי שאין לי מה לנסות ולהילחם בחושך הזה שיש בי עם הלקאה עצמית, שהאור הגנוז שנמצא בי יכול להפציע רק אם אמשיך להשפיע, אמשיך לחפש לעשות טוב, אמשיך לחפש את הנקודה הטובה שבילדים שלי ואגדיל אותה. שהבעל שלי הוא בדיוק התיקון שלי ועושה המון דברים שאני לא מסוגלת, שבחושך לא נלחמים עם חושך. מגדילים את האור. מדליקים עוד נר, מוסיפים עוד אור גם בחיים.

אז אני מאחלת לכולנו שנגרש את החושך שבתוכנו בפשטות, באהבה, בהוספה של קדושה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי