במוצאי שמחת תורה תשל״ה (1975) יצאו אלפים רבים, רובם חניכי ובוגרי בני עקיבא, ל״מבצע הקפות״.
המטרה: לסייע למבקשים להתנחל בנווה צוף, בשילה וביריחו. שבוע ימים נמשך המבצע - ועמו העימות הפסיבי בין צה״ל לצועדים.
המטרה לא הושגה, אולם המפגן האדיר גרם לזעזוע במערכת הפוליטית ולשידוד מערכות בתוך הציבור הציוני-דתי. זה גילה שקיימים בו מקורות עוצמה שלא היה מודע לקיומם, ובממשלת השמאל (וגם בצמרת המפד״ל, שרובה נמנתה עם מחנה היונים) החלו להבין שלא יהיה קל להתמודד עם האנרגיות העצומות שבאו לידי ביטוי במבצע.
למבצע זה קדם הניסיון הראשון (מתוך תשעה) של ההיאחזות בסבסטיה, שרוב משתתפיו התחנכו אף הם בבני עקיבא. היו הורים שניסו למנוע מילדיהם להשתתף, והיו ר״מים שאמרו שזה ביטול תורה, אבל הנוער הבין טוב מהם מה נדרש ממנו בעת ההיא. את התורה העמוקה ביותר, המעצבת ביותר, הוא ספג מהדינמיקה החינוכית שנוצרה שם בהשראת מנהיגים דוגמת הרב לוינגר, חנן פורת ובני קצובר, ורבנים דוגמת הרב נריה זצ״ל, הרב דרוקמן יבל״א ורבים אחרים. קודם לכן, בניסיון הראשון של גרעין אלון מורה לתקוע יתד בשומרון, השתתף גם הרב צבי יהודה קוק זצ״ל.
עתה, כשמלאו 42 שנה למהפכה - שבעיקרה, כאמור, הייתה מהפכת בני עקיבא - בא יאיר שחל, המזכ״ל הנוכחי, וקורא לחניכי התנועה לא להגיע לעמונה ביום פקודה. אם קודמיו היו נוהגים כך, לא היו היום יישובים ביהודה ובשומרון והציונות הדתית הייתה ממשיכה להשתכשך בשולי המפעל הציוני. זו תקלה מנהיגותית חמורה, ומי שמוביל מהלך אנטי-חינוכי שכזה אינו ראוי, חד וחלק, לעמוד בראש תנועה מפוארת זו.
זאת ועוד: אם המזכ״ל קיבל מראש גיבוי מההנהלה הארצית, הרי שאף זו לקתה בליקוי מאורות וגם עליה לתת את הדין.
ישראל הראל
תושב עפרה, יו״ר ומייסד של מועצת יש״ע, 'נקודה' והמכון לאסטרטגיה ציונית