אלפי בקשות לנשיאת אישה שנייה בשנים האחרונות. בדואים בנגב
אלפי בקשות לנשיאת אישה שנייה בשנים האחרונות. בדואים בנגבצילום המחשה: הדס פרוש, פלאש 90 (למצולמים אין קשר לכתבה)

1

קול חתן וקול כלות

הקלישאה אומרת שבתי משפט הם ההצגה הכי טובה בעיר, אבל לפעמים הם גם ההצגה הכי עצובה בעיר.

פסק דין שניתן לפני כחצי שנה בבית הדין הארצי לעבודה מגולל את סיפורה של מנור, אישה בדואית מהנגב. מנור נישאה בעודה בת 18 לגבר בדואי שכבר היה נשוי, ומאשתו הראשונה נולדו לו 14 ילדים. למנור נולדו תשעה ילדים ואחריה נשא הבעל אישה נוספת, שלישית, שילדה לו שלושה ילדים. שלוש הנשים גרות בסמיכות זו לזו, בשבטו של הבעל.

מנור, ששבעה את נחת זרועו של בעלה במובן הפיזי ביותר וברחה לכמה חודשים לבית הוריה, נאלצה לשוב לשבטו של בעלה בהוראת בית הדין השרעי. למרות שבעלה של מנור גירש אותה בגירושי רג'עה (גירושים זמניים שמהם יכול הבעל לחזור בו) בית הדין קבע שהם בעצם נשואים, והטיל עליה את חובותיה של אישה נשואה, ובתוכם האיסור לצאת מביתה בלי אישור מפורש של הבעל. מנור גם חויבה על ידי הקאדים לבטל תלונה שהגישה נגד הבעל על אלימות. וכל זה, יש להזכיר, מתרחש בערכאה שיפוטית של המדינה, ובפני קאדים המועסקים על ידי משרד המשפטים. מנור ביקשה לקבל קצבת הבטחת הכנסה כאם חד הורית, ובית הדין הארצי לעבודה נענה לבקשתה, למרות העובדה שהיא בעצם נשואה.

סיפורה העצוב של מנור הוא בזעיר אנפין סיפור חייהן של נשים בדואיות רבות. פוליגמיה, פגיעה קשה בזכויותיהן, וכל זה בחסות בתי הדין השרעיים, שהם - לפחות להלכה - זרוע של המדינה וחלק ממשרד המשפטים. בקשה שהוגשה למשרד המשפטים, על פי חוק חופש המידע, על ידי ארגון 'לביא' חושפת את ההיקפים המספריים של הצפצוף של בתי הדין השרעיים על החוק.

הבקשה כללה כמה שאלות הנוגעות לעניין. מהתשובה לבקשה עולה כי בתי הדין השרעיים מודעים למספר רב מאוד של עבירות על החוק האוסר ריבוי נישואין, אולם הם אינם עושים דבר בעניין. כך למשל, בשבע השנים האחרונות הוגשו לבית הדין השרעי בבאר שבע 1,600 בקשות להכרה למפרע בתוקפם של נישואין לאישה שנייה. ההליך מבוסס על כך שהחוק האסלאמי (השריעה) דורש תנאים מינימליים מאוד להכרה בתוקפו של הסכם נישואין. מאחר שקשה מאוד עד כמעט בלתי אפשרי לקבל מראש היתר חוקי להינשא לאישה שנייה, בוחרים מוסלמים רבים, בעיקר מקרב הבדואים בדרום, להינשא על פי השריעה לאישה נוספת. לאחר מכן הם מגישים לבית הדין השרעי בקשה להכרה בתוקפם של נישואין אלו, כך שיוכרו גם באופן רשמי. יותר מ‑96 אחוזים מהבקשות שהוגשו לבית הדין בבאר שבע אושרו.

חשוב להדגיש, כל בקשה כזו היא בעצם הצהרה בפני בית הדין השרעי על ביצוע עבירה על החוק. זאת מאחר שהחוק אוסר מפורשות נישואין ליותר מאישה אחת בלא אישור מראש של ערכאה שיפוטית. למרות זאת, לא מתביישים במשרד המשפטים לציין כי "בעבר, נהגו בתי הדין להעביר דיווח על חשד לביצוע עבירה פלילית בענייני נישואין וגירושין ליועץ המשפטי לממשלה. אך לאחר מכן, משהצטברו הודעות רבות, הוסכם כי יש ליצור מנגנון סינון".

כלומר, בפועל לא מדווחים בתי הדין השרעיים על מבצעי עבירות ריבוי נישואין, למרות שמדובר בעבירות מהסוג החמור, "פשע". אגב, על פי עמדתה הרשמית של המערכת כפי שביטא אותה נציב תלונות הציבור על שופטים, הקאדים צריכים לדווח על העבירות: "הסדר הציבורי הוא שמחייב את המסקנה כי ראוי הוא, במקרה כזה, כי כבוד השופט יורה שפסק הדין המבטא את העובדה האמורה, יועבר על ידי המזכירות ליועץ המשפטי לממשלה, גם אם אין מוטלת עליו חובה שבדין לעשות כן". אז אמר.

כפי שראינו בסיפורה של מנור, לתופעת הפוליגמיה יש קשר הדוק לגירושי הרג'עה הזמניים. מתברר שזו תופעה נפוצה מאוד, מאות מקרים כמעט בכל בית דין שרעי, כשהשיא כמובן בבאר שבע - יותר מאלפיים מקרים בשנים האחרונות. מדינת חוק כבר אמרנו?

2

עמונה מחכה לבג"ץ

התפנית האחרונה בסוגיית עמונה עשויה אולי לאפשר לתושבים לבלוע את הגלולה המרה, אולם עדיין ניצבת בפניה משוכה גבוהה מאוד: בג"ץ.

הרקע לדברים הוא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה לאשר מתווה נכסי נפקדים משופר, שיאפשר את הקמת "עמונה צפון" על שטח משמעותי יותר של נכסי נפקדים ולטווח זמן ארוך יותר, גם בשלב הראשון. הטכניקה שבה אמור המהלך להיות מבוצע היא "פירוק שיתוף", וכך ניתן לגבש חלקת קרקע מתאימה להקמת האתר החלופי. אלא שעקב לוח הזמנים הבלתי אפשרי, לא תוכל החלופה הזאת לצאת לפועל בלי הסכמה של בג"ץ. זאת מאחר שתאריך הפינוי הסופי הוא בנר ראשון של חנוכה, והשלמת הכנת האתר החלופי עד אז פשוט איננה אפשרית.

שאלת השאלות היא כמובן מה יעשו שופטי בג"ץ. התקווה הגדולה של כל הצדדים לגיבוש המתווה היא שהשופטים יימנעו מדיון לגופו של עניין בחוקיות הקמתו של אתר עמונה צפון ויאשרו את הדחייה. במצב כזה גם אם תוגש, וכנראה שתוגש, עתירה נגד חוקיות ההקמה, היא כבר תגיע בפועל לדיון רק במקביל לעתירות שמן הסתם תוגשנה נגד חקיקת חוק ההסדרה. במצב כזה עשוי להיווצר לחץ פוליטי שיכריח את שופטי בג"ץ לשקול היטב את צעדיהם הבאים. קיימת אמנם אופציה תיאורטית שמתווה עמונה צפון ייבלם גם במסגרת עתירה חדשה, אבל הסיכוי לכך נמוך בהרבה.

מנגד, אם יחליטו השופטים לדון במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע במתווה עמונה צפון לגופו, הדבר עשוי לסכל את כל המהלך. הסיכוי שבמקרה הזה השופטים יאפשרו מהלך שלמעשה, גם אם לא להלכה, מרוקן מתוכן פסק דין חלוט של בג"ץ, איננו גבוה. במקרה כזה כל פסיק ותג במתווה עלול להיבחן בשבע עיניים, וכדי שהמתווה יאושר תידרש פרקליטות המדינה להיות מאוד נחרצת בהגנה על המתווה. למרבה הצער, גרירת הרגליים של היועץ עד לאישור המתווה איננה מבשרת טובות בהקשר זה, ואנחנו עלולים להיתקל פעם נוספת בתופעת ההגנה הכושלת על עמדות הדרג המדיני. התשובות לשאלות הללו יתבררו בשבוע הבא. ועד אז לא נותר אלא להצדיע לח"כים, לשרים ובמיוחד לתושבי עמונה, על עיקשותם ונחישותם.

3

ניצחון פירוס בכותל

הצעת "חוק הכותל", שהוגשה השבוע ביוזמת המפלגות החרדיות ובשיתוף פעולה עם שלושה חברי כנסת מהבית היהודי, היא למרבה הצער רעיון רע.

נכון, המצב הנוכחי שנוצר ברחבת הכותל הוא לא טוב, אולם ניסיון להסדיר אותו בהצעת החוק המדוברת, בלי הסכמה רחבה, עלול ליצור נזק גדול לא פחות. הצעת החוק מרחיבה, בלי צורך אמיתי, את סמכויות רב הכותל, ועלולה להביא בתהליך לא ארוך להפיכת הכותל לעוד בית כנסת ותו לא. רחבת הכותל מתפקדת אמנם במידה רבה מאוד כבית כנסת אורתודוקסי, וטוב שכך. אבל מנגד מדובר באתר לאומי מרכזי ומקום קדוש לכל העם היהודי. ההתעקשות לסכל את מתווה הכותל (שיש לזכור שגובש בהסכמת הנציגות הפוליטית החרדית בכנסת) וכן מתווי פשרה נוספים שניסו גורמים שונים לגבש, לא מועילה למערכת היחסים בין חלקי החברה היהודית במדינת ישראל, ובטח שאיננה מועילה למערכת היחסים שבין החברה היהודית בישראל ליהדות התפוצות.

הדרך לפתור את האנדרלמוסיה החוקית והפרקטית שנוצרה בכותל המערבי היא בהידברות ולא בכיפופי ידיים. מי שיתעקש לכופף ידיים בשם העיקרון, עלול לגלות בסוף שדווקא ידו שלו התכופפה. וגם אם המאבק הזה יסתיים בניצחון לכאורה, הניצחון הזה עשוי להתברר מהר מאוד כניצחון פירוס.

***הפינה הכלכלית***

עני ואני

כמדי שנה גם השנה פורסם בתקשורת בקול רעש גדול דו"ח העוני האלטרנטיבי של עמותת 'לתת'. הדו"ח עב הכרס מתיימר לתת תמונה טובה יותר על העוני מהתמונה הסטטיסטית שמתאר דו"ח הביטוח הלאומי. לכן ב'לתת' לא בוחנים פרמטרים טכניים כמו שכר והוצאות, אלא תופעות של "מחסור".

תרשו לי להתחיל מהסוף, ובהמשך נדוש מעט בפרטים. על פי דו"ח 'לתת' יש בישראל 2,634,000 נפשות שחיות בעוני, כמיליון ילדים וכ‑1.4 מיליון מבוגרים. מדובר ב‑29.05 אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל. לשם השוואה, דו"ח העוני האחרון של הביטוח הלאומי שפורסם מדבר על 22 אחוזים מהנפשות בישראל החיות בעוני. למה המספרים חשובים? בגלל שאלת הטיפול בעוני. ניפוח ממדי העוני משרת כל מיני מטרות, שהראשונה שבהן אמורה לכאורה להיות הנעה לפעולה של הממשלה וזרועותיה.

אלא שניפוח מוגזם של המספרים פועל פעולה הפוכה בדיוק. הרי אין שום דרך אפקטיבית לטפל בעוני אם כמעט שליש מתושבי מדינת ישראל הם עניים. פרט לכך, יש כאן גם עניין שנשמע סמנטי, אבל הוא מהותי מאוד. ככל שנרחיב את משמעות המילה עני, אנחנו במקביל נטשטש אותה יותר ויותר. קבוצת העניים לכאורה תכלול אנשים שאיש, גם לא אנשי 'לתת', אינו סבור שהם באמת זקוקים לעזרה מהחברה והמדינה.

כעת נרד קצת לרמת הפרטים. על פי המדד של 'לתת' חלה ירידה בשיעור העוני מ‑2015 ל‑2016. הירידה היא אמנם באחוז אחד, ובכל זאת – ירידה. למרות זאת, אולי בגלל ש"ירידה בממדי העוני" זו לא כותרת טובה לדו"ח כזה שמטרתו היא להתריע, מחברי הדו"ח כותבים ש"לא נתגלו הבדלים מובהקים סטטיסטית בין שיעורי העוני של 2015 לאלו של 2016".

בניגוד לדו"ח העוני של הביטוח הלאומי, שמופק מנתונים סטטיסטיים קשיחים ובמרכזם רמת ההכנסה לנפש תקנית, הדו"ח של 'לתת' בוחן מונח חמקמק מאוד: מחסור. באופן לא מפתיע, המחסור הנפוץ ביותר הוא מחסור בהשכלה. לא כל מי שרוצה להגיע לתואר ראשון יכול להגיע אליו. אלא שגם ממדים אחרים של מחסור נבחנים בדרך מאוד לא מדעית. מי מאיתנו לא עושה בחירות בחיים? מי מאיתנו לא מחליט לוותר מדי פעם על הוצאה אפילו בתחומים כמו מזון או דיור?

אז נכון, דו"ח 'לתת' אינו בוחן לכאורה עוני יחסי, אבל בסופו של דבר תוצאותיו הרבה פחות טובות ומלמדות אותנו הרבה פחות על העניים מהדו"ח המקביל של הביטוח הלאומי.

לתגובות: [email protected]