מאמר הפתיחה בסדרת המאמרים של הח"מ על האופן בו השמאל הקיצוני מחסל אנשי ימין עורר בעצמו ניסיון סיכול ממוקד קטן.
מאות תגובות קוראים שנראות כאילו נכתבו ע"י אותו אדם חזרו שוב ושוב על שניים או שלושה מסרים, שהעיקרי בהם: אל תתנו לאיש הזה להמשיך את סדרת המאמרים.
סדרת המאמרים עוסקת בתופעה נרחבת של חיסולים בעלי דפוס דומה, שהקורבן האחרון שלהם הוא ח"כ ניסן סלומיאנסקי (הבית היהודי). אין בה ולא יהיה בה שום ניסיון לטעון שמותר לגברים להתנהג בגסות או באדנות כלפי נשים, מבחינה מוסרית. הסדרה גם לא באה להצדיק ניצול של עמדות כוח של ימניים ודתיים. להיפך: היא באה לחשוף את השימוש לרעה בעמדות כוח אחרות, לא ימניות ולא דתיות, שעצם קיומן מוסווה מעיני הציבור.
בפורומים שונים התחרו מושחזי-המקלדת זה בזה בניסיונות להגחיך את מה שנכתב, והגברת הנודעת רחלי רוטנר אף הקדישה למאמר שלי טור מאוייר באתר מאקו. לגמרי במקרה, רוטנר גם מילאה, כזכור, תפקיד מפתח בהיעלמו של ח"כ ינון מגל מחיינו הציבוריים, באמצעות ציטוט של אמירה גסה במסיבת פרידה, שהפך למבול של שמועות וחשדות, שהפכו לשום כלום. גם מגל, כזכור, היה חבר בבית היהודי. כנראה שבאתר מאקו לא מצאו מקום להשחיל את הגילוי הנאות לגבי הקשר האפשרי בין המאיירת הנכבדת, לבין הנושא לו מוקדשים המאמרים.
ככלל, סדרות מאמרים באתרים דתיים על אופן פעולתן של תנועות חתרניות ניאו-מרקסיסטיות אינם דברים שמקבלים רייטינג גבוה בעולמנו, כך שאם מאמר הפתיחה הצליח לעורר כזו דרגת עניין, הרי שכבר נרשמה הצלחה. אולם ההתעניינות נועדה כאמור ללעוג ולקטוע, ולכן ראוי להגיב לה בקצרה.
הדקו את החגורות
המאמר הראשון בסדרה נתן הקדמה כללית והצביע על הטריק הבסיסי שבאמצעותו עובדים עלינו: הטענה שדומיננטיות גברית במוקדי כוח חברתיים היא תולדה של קונספירציה פטריארכלית-דתית, ואין לה דבר וחצי דבר עם הטבע האנושי. במסגרת ההסבר הבאנו צילום של אמא אווזה, ויש לי ספוילר עבורכם: במאמר ההמשך תהיה תמונה של גורילה. הדקו את חגורות הבטיחות.
המאמר השני יתאר את התשתית הארגונית-תקציבית-פוליטית שהניח השמאל לאורכה ולרוחבה של המדינה בהסתמך על השקר הבסיסי הנ"ל: המדובר בארגוני הנשים השונים, בחוגי המגדר, וברבבות המשרות של "יועצות למעמד האישה" שצצו סביבנו בעשורים האחרונים, כביכול בכדי לתקן את העוול הפטריארכלי הנורא, כפי שתואר בהקדמה. הרשת הנרחבת הזו משמשת גם לצורכי שאיבת מידע.
המאמר השלישי יעסוק בחקיקה הפמיניסטית המאסיבית מאז תחילת שנות ה-90, ובמיוחד בשינויים שזו עשתה בחוקים הנוגעים לעבירות מין. נסביר איך השינויים הללו הפכו התנהגות שנחשבה לכל היותר גסת רוח להתנהגות עבריינית ברת ענישה, ונדבר גם על ההקצנה במינוחים שבהם משתמשת התקשורת בכדי לתאר חשדות שונים.
במאמר הרביעי נחבר את הדברים ונראה איך התשתית הארגונית, ביחד עם החוקים החדשים והמינוחים הקיצוניים, יצרו עבור השמאל הקיצוני בנק מטרות בלתי נדלה של גברים בעמדות כוח אותם ניתן לחסל תוך עקיפה מוחלטת של ההליך המשפטי התקין, על ההגנות השונות שהוא מספק לחשודים, והמגבלות שהוא מטיל על מאשימים. נסביר את ההבדל בין הליכים של עשיית צדק נטולת משוא פנים, לבין מצב בו בעלי שררה בוחרים בשרירות לב את מי לחסל ואת מי לא, על פי קריטריונים לא-ראויים.
כבונוס מיוחד לגב' רוטנר, ייתכן שהקוראים יזכו בפרק נוסף, שיוקדש ספציפית לאופן בו השמאל הקיצוני עושה שימוש גם בגורמים בתוך העולם הדתי – כולל ארגוני נשים ודמויות חפצות פרסום – בכדי לפגוע בכוחם של הימין והדת.
מכיוון שלא באנו לעולם הזה בכדי לסבול, הרי שהדברים יתובלו באיורים וסרטוני הדגמה לרוב, כולל קטע קצר מהסרט "סאלח שבתי".
מקווה שיש לכם סבלנות לקרוא את הדברים עד הסוף, ורק אז לחוות דעה. צפו לפרק 2 במוצאי שבת, בלי נדר.