שעת בוקר מוקדמת. רוח קרירה מנשבת בין סמטאותיה הצפופות של שכונת הבוכרים הירושלמית. שלט קטן בחזית הבית מורה שהגעתי ליעד.
אני ניצבת בפתח חנות 'טמבור' לחומרי בניין. שתי דלתות ברזל גדולות ואפורות פתוחות לרווחה. במדרכה, על כיסאות ומדפים ניידים, מונחים בערבוביה חומרי ניקוי, קופסאות פלסטיק וחומרי בניין.
בעל החנות, ד"ר יוסף שבתאי (59), מקבל את פניי. איש גבה קומה שמתרוצץ בחנותו ללא הפסקה בניסיון לארגן את הסחורה במקומה. על החנות ניכרים פגעי הזמן, צבע הקיר דהה והטיח מתפורר. הוא מוזג לי כוס תה חם וכמה דקות אחר כך מוביל אותי לחלק האחורי של חנותו. אנחנו פוסעים במסדרון צר, ולאחר עלייה בגרם מדרגות קצר הוא מכניס אותי אל קודש הקודשים. לעיניי מתגלה אוצר גנוז, אוסף מרהיב ונדיר של מאות ואולי אלפי חנוכיות, שכל מוזיאון רציני היה מתכבד להציג. החנוכיות מונחות בערבוביה, תלויות על הקירות בצפיפות, מסתתרות בפינות החדר, משתרבבות מהתקרה, נערמות על גבי מדפים. החדר עמוס בשלל חנוכיות עתיקות.
חיפושים בשווקים נידחים
"אני מניח שיש לי את אוסף החנוכיות הגדול בעולם", הוא פותח בגאווה ומציין כי האוסף כולל חנוכיות מ‑75 מדינות ברחבי העולם. ד"ר שבתאי, אספן ומומחה בתחום העתיקות והיודאיקה, מסתובב בחדר בין החנוכיות הרבות, מצביע לכל עבר בהתלהבות. "את כל החנוכיות שאת רואה מסביבך רכשתי במשך השנים לאט לאט בעצמי. לא השגתי שום חנוכייה בקלות. היו חנוכיות שניסיתי לקנות כמה שנים טובות, התחננתי לבעלים שייתנו לי. נסעתי בעולם, חיפשתי בשווקים ובחנויות של עתיקות במקומות הכי נידחים שיש".
שבתאי מתאר כיצד בשוק פשפשים קטן בגרמניה רכש אהיל מבית כנסת יהודי שנשרף, עדות אילמת לזוועה. בחנות עתיקות אחרת מצא שארית חנוכייה חרוכה שעלתה בלהבות המלחמה ההיא. "המחשבה שמשפחה יהודית הדליקה בה נרות לפני המלחמה היא קשה", הוא נאנח. "מי יודע מה עלה בגורלם. זה מאוד מרגש אותי", הוא אומר וקולו נשנק.
"את החנוכייה הזאת קניתי בפולין מזוג איכרים", הוא אומר ומצביע על חנוכייה אחרת עם מגן דוד במרכזה. "עשו אותה במחנות ההשמדה. זו יציקה שיהודים בנו בצורה פיראטית, בטח בסכנת חיים".
בצדי החנות מונחים ארגזים מלאים בחנוכיות. "כל חנוכייה וחנוכייה באוסף שלי היא מיוחדת", הוא מדגיש ומצביע על חנוכייה שמונחת בתחתית על מדף. שבתאי משחזר כיצד ניסה לפני כמה שנים לרכוש אותה מאמן שחי בשכונת מאה שערים. "כמה רצתי אחריו. התחננתי. הוא היה איש מוכשר שיצר חנוכיות יפהפיות וביקשתי לקנות ממנו את החנוכייה הזאת", הוא מצביע על חנוכייה בעלת מבנה גבוה של חומה ירושלמית. "שיגעתי אותו והוא לא הסכים. התעקש לא למכור אותה. רק אחרי שנים, כשהיה זקוק לכסף, הסכים סוף סוף למכור לי אותה יחד עם כל תכולת החנות שלו.
"יש לי חנוכייה מחאלב, עשויה מברונזה. יהודים שעלו משם מכרו לי אותה. וזו חנוכייה מצרפת, זאת מהולנד, ההיא שם למעלה ממצרים", הוא לוקח מקל ומכוון בקצהו אל חנוכייה בפינת החדר. "בשביל חלק מהחנוכיות נסעתי לחו"ל. יש לי מטורקיה, פרס ומה לא. קניתי עוד אחת ועוד אחת והכול מרגש אותי. למוזיאון ישראל אין כאלו", הוא אומר.
חלק מהחנוכיות שרכש היו פגומות או שבורות, אך הוא עמל לתקנן. "קניתי גם חנוכיות עם חלקים חסרים שנפגמו או נשרפו, ואחר כך הייתי יושב אחד אחד, מדביק ומשקם. אני משקיע שעות בדבר הזה. כל חנוכייה כאן היא כמו ילד שלי", הוא אומר ועיניו נוצצות. ואכן, שבתאי מיטיב לתאר את סיפורה של כל חנוכייה וחנוכייה. "אין לי כאן מספיק מקום להכול. יש לי עוד ארגזים מלאים בחנוכיות".
הוא מודע היטב לערך ההיסטורי והתרבותי של האוסף שבבעלותו, ומקווה שיעבור בבוא היום לידיים נאמנות. "מי יכול לשמור לי על האוצר הזה?", הוא תוהה בדאגה. "אני רוצה שאחרי שאגיע למאה ועשרים מישהו יטפל וישמור על האוצר הזה. שזה לא חלילה ייזרק לפח. אני רוצה לתרום את זה בצורה מסודרת למדינה ושיקימו מוזיאון מיוחד, כדי שעם ישראל וגם גויים יוכלו לבוא וליהנות מהאוסף המרגש הזה. חשוב לי שכל מי שרוצה יוכל לבוא ולהתרשם מהחנוכיות האלה. זה הסיפור של העם שלנו.
"יש לי חנוכיות מאוד נדירות, אבל אני בשום פנים ואופן לא מוכר אותן. פנו אליי עשירים גדולים מכל העולם, קיבלתי אינסוף הצעות מסוחרי עתיקות ומאנשים אמידים שרצו לקנות ממני את החנוכיות והציעו הרבה כסף ולא הסכמתי. זה לא שייך לעניין, כי כל המטרה שלי היא שעם ישראל ייהנה מזה. בשום הון שבעולם אני לא אוותר על החנוכיות שלי", הוא מבהיר. כשאני מנסה לברר לאיזו חנוכייה מכל החנוכיות שברשותו הוא קשור במיוחד, הוא מבהיר מיד כי כולן מיוחדות והוא מתקשה להעדיף חנוכייה אחת על פני רעותה.
אתה זוכר את החנוכייה הראשונה שקנית?
הוא חושב לרגע ומשיב: "בין החנוכיות הראשונות יש את החנוכייה המקורית משנת 1910 שעוצבה על ידי בוריס שץ מבצלאל. היא אותנטית. תראי איזו חנוכייה מיוחדת", הוא מצביע עם המקל על חנוכייה שתלויה מהתקרה. "את רואה אותה? אין לה מחיר, כי אין עוד אחת כזאת בעולם", הוא אומר בהדגשה.
חנוכייה בכל מחיר
חשיבות חג החנוכה במסורת היהודית היא רבה, מסביר שבתאי. לאורך הדורות ובגלויות השונות שמרו היהודים על הדלקת נרות חנוכה. גם בתקופות קשות של רדיפות ובמציאויות של עוני ומחסור הדליקו את נרות החג. "גם כשהיהודים היו עניים מרודים הם לא ויתרו ובנו חנוכיות ממה שהיה להם. יש לי חנוכייה מתימן שעשויה מאבן. היהודים חוררו חורים באבן והשחילו פתילות. ככה הדליקו כל יום. גם החנוכייה הזאת מהודו עשויה מעץ פשוט", הוא מחווה עליה בידו. על החנוכייה שמע לפני כשלושה עשורים, כשפגש עולה חדש מהודו. "הוא סיפר לי שסבא שלו היה אמן מוכשר אבל עני. אז מה הוא עשה? בנה לכבוד חנוכה חנוכייה מעץ פשוט. בארץ הילדים שלו החליטו למכור לי אותה".
הוא צועד לאחד הקירות ומצביע על חנוכייה צפתית מיוחדת. "לפני כמה שנים הבת שלי עשתה שירות לאומי בצפת. היא התארחה אצל משפחות בעיר ובגלל שהיא יודעת שאני אוהב חנוכיות, היא סיפרה לי שראתה אצל משפחה אחת חנוכייה מיוחדת שאולי תעניין אותי".
שבתאי כמובן לא נותר אדיש ובהזדמנות הראשונה נכנס לרכבו ונסע עד לצפת. "נסעתי למשפחה הזאת. מסתבר שהחנוכייה היא בת מאה שנים בערך, עשויה מפח מאוד פשוט. האישה סיפרה לי שזה היה של סבא של סבא שלה. היהודים מצפת היו עניים מאוד, אבל השקיעו מה שיכלו בחנוכיות. בנו ממה שהיה להם". בתחילה התקשתה אם המשפחה לוותר על החנוכייה אך שבתאי, אספן ותיק ומנוסה, לא ויתר ותמורת סכום כסף נכבד והבטחה כי ידאג לשומרה, היא נתנה לבסוף את הסכמתה.
חג החנוכה מתקרב. באיזו חנוכייה מתוך האלפים שברשותך אתה מתכוון להדליק בחג?
"יש לי מסורת קבועה להדליק כל שנה בחנוכייה מיוחדת מברונזה שקניתי מביל כהן ז"ל, יהודי ניצול שואה שהכרתי בירושלים. זו חנוכייה של המשפחה שלו שהוחבאה במלחמה בבית של פולנים. אחרי המלחמה הוא גילה שאף אחד מהמשפחה שלו לא שרד והוא נשאר לבד בעולם. רק דבר אחד נשאר לו וזו החנוכייה. כל החיים שלו הוא שמר עליה ודאג לה. כשכבר היה זקן קניתי ממנו את החנוכייה והבטחתי לו שאדליק בה כל שנה וככה אני עושה. היה מאוד חשוב לו לדעת שהחנוכייה תמשיך לדלוק בחנוכה גם אחרי מותו", הוא אומר בקול חנוק.
במשך שעה ארוכה אנחנו מתעמקים בחנוכיות שבחדר. שבתאי קופץ מאחת לשנייה, מרים חנוכייה מהרצפה, מנער אותה מאבק ועובר לאחרת. כשאנחנו שבים לחנות למטה, אני מציינת כי למרות הזמן שחלף אני מרגישה כי לא ראיתי די. "ככה זה. כל מי שבא לכאן מרגיש שהוא לא ראה כלום. זאת רק טעימה קטנה. אי אפשר להכיל כזה דבר בפעם אחת", הוא מחייך.
אנחנו מתיישבים על כיסאות עץ ישנים בכניסה לחנות ומדברים. תוך כדי נכנסים פנימה קונים ומתעניינים בסקרנות בחנוכיות התלויות על הקירות מסביב. גם סוחרים מתייצבים בחנות ומציגים את מרכולתם בפני שבתאי. "כמה לפי דעתך שווה החנוכייה הזאת?", מתעניין האחד. סוחר שני שולף מכיסו גביע קידוש עתיק "שלא תמצא עוד אחד כמוהו בעולם", וסוחר שלישי מבקש את חוות דעתו בהערכת גיל החנוכייה שבידו. הם מקיפים אותו, ממתינים למוצא פיו. שבתאי מביט לאטו במרכולתם ומשיב לשאלותיהם בתשובות קצרות וענייניות.
"למה לזרוק לפח?"
קרוב לארבעה עשורים שהוא מקדיש את עיקר זמנו לאיסוף חנוכיות עתיקות, אבל לא רק. תחום האיסוף שלו כולל גם בתי מגילות, מזוזות וקופות צדקה. בשוק הפשפשים ביפו הסוחרים הוותיקים מכירים אותו. "כולם יודעים שאני מומחה בתחום. אם אני נכנס לחנות ושם עין על איזו חנוכייה, המוכרים מיד קופצים עליה: 'אתה מומחה, תגיד כמה היא שווה'. גם אספני היודאיקה מכירים אותי".
לשבתאי שתי בנות, אחת עורכת דין והשנייה מורה לחינוך מיוחד. "הן בנות מקסימות, אבל האוסף שלי לא מעניין אותן", הוא משתף. "גם אשתי לא מתעניינת בזה". מדי בוקר הוא נכנס לחנות, מתבונן סביבו ומתרגש. "זה ממלא אותי. כל עוד אני יכול, אני רוצה לדאוג להן בעצמי. אבל יבוא יום וארצה לתרום את האוצר הזה למדינת ישראל".
שבתאי מביע את צערו על חפצי יודאיקה שמושלכים אחר כבוד לפח על ידי יורשים שאינם מודעים לאוצר שבידיהם. "הרבה אנשים, בנים או נכדים של אנשים שנפטרו, עושים סדר בבית ומגלים המון ענתיקות שהם לא יודעים מה לעשות איתן. יש כאלו שפשוט זורקים הכול לפח. הם בכלל לא מעלים על הדעת איזה אוצר יש להם בידיים. הם משליכים את זה לזבל וככה נגמר הסיפור. יש כאלו שמביאים לי שקיות ואומרים 'תעשה עם זה מה שאתה רוצה'".
שבתאי נזכר במקרה של סבא שנפטר והנכד, סטודנט צעיר, תכנן לגור בביתו של הסב והחל במבצע ניקיון. "הנכד בא אליי וביקש 'קח את כל הזבל הזה שיש פה בבית'. הסתכלתי בפריטים שהוא רצה לזרוק ואמרתי לו 'השתגעת? אין לך מושג מה יש פה'. אנשים לא יודעים להעריך דברים ישנים. אדם צובר 50 שנה חפצים, והילדים שלו באים אחרי מותו ובלי בעיה זורקים הכול לפח. לא חבל?", הוא תמה.
שבתאי ממעט לדבר על עצמו, ומבקש לתת את הכבוד הראוי לחנוכיות עצמן. הוריו עלו ארצה מאיראן בשנת 1940, בימים הסוערים שלפני הקמת המדינה. הם התיישבו בירושלים. "הם היו ציונים. אחי הבכור נולד כאן, בבית החולים ביקור חולים". לאחר הקמת המדינה נסעו הוריו חזרה לאיראן בשליחות המדינה, שם נולד. "אבא היה מורה לעברית ומנהל בית ספר בקהילה היהודית בפרס". לארץ שבה משפחתו כשהיה בן שש. כילד גדל באשדוד ואז עבר עם משפחתו לירושלים.
"מקטנות נמשכתי לעתיקות", הוא מעיד, "העולם הזה משך אותי. אבא שלי גם אהב יודאיקות, אני זוכר אותו קונה חנוכיות. זה התחיל מתחביב והפך לחלק בלתי נפרד ממני. למרות כל השנים שעברו, אני תמיד עם עין פקוחה בחיפוש אחרי החנוכייה הבאה. יש לי גם קשר עם הרבה אספנים ומוכרים אחרים. אפשר לומר שאני חי את זה", הוא אומר ומחייך.
עם השנים הפכה חנותו למוקד עלייה לרגל לסיורי קבוצות של מטיילים מרחבי הארץ. "מגיעות אליי קבוצות מכל הארץ. הם מזמינים יום ואני מתפנה אליהם. את כולם אני מקבל בשמחה".
לאה פופר, אחת ממדריכות הטיולים שמביאה לחנותו קבוצות פעם אחר פעם, מציינת כי מדובר באוסף מיוחד במינו: "זה אוסף נרחב ומגוון שפותח צוהר לדף מדפי ההיסטוריה של העם היהודי", היא מסבירה. "מדובר במפעל חיים עצום של איש אחד. יוסף שבתאי הצליח במשך הרבה שנים בהתמדה ובמסירות לבנות מיצג מרשים שאין כמוהו. הוא הצליח להגיע למקומות שלא ייאמנו ולהביא עדות ממקומות וחיים שנגדעו".
פופר מדגישה את חשיבות האוסף ואומרת כי "בכל בית יהודי יש לפחות חנוכייה אחת. לכאורה כולן אותו דבר, מורכבות מאותם חלקים: שמונת הקנים והשמש. אבל למעשה לכל חנוכייה יש את הסיפור המיוחד לה. הן מגיעות מגלויות שונות ומזמנים שונים בהיסטוריה היהודית. כשמסתכלים על חנוכייה אפשר ללמוד המון. זה מרתק", היא אומרת בהתלהבות. "היהודים בכל הגלויות שמרו על הזהות הדתית שלהם, ולמרות שהיו מקומות שלא אפשרו להם להציג בגלוי חנוכייה, הם לא ויתרו על הדלקת נרות ושמרו עליה בהיחבא. הדלקת נרות היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית.
"בכל הגלויות היהודים הושפעו מהסביבה שבה הם גדלו. ואכן, החנוכיות משתנות עם השנים ועם המקומות שמהן באו. לחנוכיות יש פרשנות מרתקת. גם החומרים שמהם הן בנויות מגוונים: מכסף וזהב או מחומרים דלים וזמינים כמו נחושת, פח, ועץ.
"אני מביאה הרבה קבוצות לחנות של יוסף ותמיד הם נהנים כי יש שם את מוטיב ההפתעה. הכניסה לחנות היא תמימה ולא אומרת הרבה. נראה שמדובר בסך הכול בחנות. ואז עולים במדרגות ורואים את החדר שמלא בחנוכיות. כולם מתפעלים מהעושר הזה. אין ספק שיוסף מחובר מאוד לעניין וידען גדול בתחום. אני מקווה שהאוסף האדיר הזה לא ילך לפח, ושמדינת ישראל תשכיל להכיר באוצר ההיסטורי הזה".