בשבע מהדורה דיגיטלית

משפחה שכזאת

שני נאומים שלא ייאמן שלא שמעתם. מדהים שהסיפור לא הגיע לכותרות. זה קרה לפני כמה ימים במלון קטן בזיכרון יעקב.

ידידיה מאיר , כ"ב בכסלו תשע"ז | עודכן: 07:28

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

מדהים שהסיפור הזה לא הגיע לכותרות. זה קרה לפני כמה ימים במלון קטן בזיכרון יעקב. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, הוזמן לדבר בכנס משפטי.

במהלך דיון שנשא את הכותרת המשעממת "המהפכה החוקתית – עבר, הווה, עתיד", הוא סיפק את אחד הטקסטים המדהימים ביותר שנאמרו כאן אי פעם על מערכת המשפט. בעבר, בהווה ונראה לי שגם בעתיד. הייתי צריך לקרוא את הציטוט שלו שוב ושוב כדי לוודא שהבנתי נכון. והבנתי נכון. מה שלא הבנתי זה איך הדברים לא עוררו סערה ציבורית.

ברק התייחס להצעת החוק של ח"כ רוברט אילטוב, שמנסה בעצם להחזיר את הדמוקרטיה לוועדה לבחירת שופטים. לפי ההצעה, שופטי בית המשפט העליון ייבחרו על ידי רוב רגיל מבין תשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים, ולא ברוב של שבעה, כפי שנדרש היום. המשמעות של ההצעה, שזוכה לתמיכתה של שרת המשפטים איילת שקד, היא החלשת כוחם של שופטי העליון החברים בוועדה. הם כבר לא יוכלו להטיל וטו על מועמד שאינו בדיוק לרוחם. זאת אותה הצעה שעליה כתבה לפני מספר שבועות נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור לשרת המשפטים: "הצבת אקדח על השולחן".

וזה מה שהיה לברק לומר לשרת המשפטים שנכחה בכינוס: "אם היית עושה לי את האיום הזה – הייתי מתפטר והייתי אומר לכל שופטי בית המשפט העליון להתפטר. אם יהיו איומים – כולנו יוצאים לגמלאות, ואציע את זה לכל חבריי". למה? ברק נימק: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות. טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. אי אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה".

אתם קולטים? זה לא מיצג הזוי של סטודנטית שנה א' בבצלאל. אלה דבריו של האיש הכי חשוב ונחשב (עדיין) בעולם המשפט בישראל. מרן. והוא, במתינות, בקול נעים, ברוגע, אומר את הדברים המזעזעים ביותר על הדרך הנכונה שבה, לשיטתו, שיטת האליטה, צריכה להתנהל המערכת שכה משפיעה על חיינו. על ענייני דת וצבא וביטחון ותרבות. על הכול. בעצם, לא נראה לי שאחרי השבוע של עמונה אני צריך בכלל להסביר למישהו כמה בית המשפט מנהל את חיינו בפועל.

ובכן, איך צריך להתנהל בית משפט במדינת דמוקרטית? כמשפחה. אולי יש חילוקי דעות, ככה בקטנה, אבל בגדול מי שחורג מקווי היסוד של המערכת, לא יכול להיות חלק מהמשפחה האחידה הזאת. נשמע קצת כמו מאפיה. לה פמיליה.

ואם תגידו, טוב, נו, זאת רק מטאפורה. אז שוב, תחזרו למשפט הראשון. ברק אומר, הלכה למעשה, שאם זה היה קורה בקדנציה שלו כנשיא בית המשפט העליון הוא לא היה נותן שזה יקרה. הוא היה מתפטר ואומר לכל השופטים לעשות כך. והכול כמובן "לטובת המדינה". האמת? נשמע קסום. חבל שאיילת שקד הייתה בימי שלטונו של אהרן ברק מהנדסת מחשבים צעירה, ורוברט אילטוב בדיוק התחיל את תפקידו כאיש יחסי הציבור של בית החולים לנידאו בנתניה.

התקדמנו מאז, ברוך השם. המשפחה גדלה ומתרחבת. בלי עין הרע.

2

מדהים שהסיפור הזה לא הגיע לכותרות. זה קרה לפני כמה ימים בכיתה קטנה שבבניין בית הספר 'לציון ברינה' בביתר עילית. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ביקר בעיר ושם הוא סיפק את אחד הטקסטים המדהימים ביותר שנאמרו כאן אי פעם. לא, הוא לא דיבר בפני התלמידים הצעירים על הוויכוח המביך בעניין קוד הלבוש של הכנסת (למה מביך? כי מוסד שצריך לחוקק תקנות כדי שיכבדו אותו ויתייחסו אליו כראוי, נמצא בבעיה ששום קוד לבוש לא יפתור). אחרת כבר מזמן הייתם שומעים על זה.

בעצם, אפשר לומר שיו"ר הכנסת, כמו נשיא בית המשפט העליון לשעבר, דיבר על מערכת משפט שהיא משפחה אחידה. אבל לא כאן, אלא בברית המועצות של העידן הקומוניסטי. הוא סיפר על ה‑19 בדצמבר 1984, היום שבו הוא נידון למאסר של שלוש שנות עבודת פרך במחנה כפייה סובייטי בדרום סיביר. הסעיף הרשמי היה "החזקת סמים", אבל הסיבה האמיתית הייתה הפעילות הציונית ושיעורי העברית שלימד.

"זה היה אחרי שלושה חודשים שבהם הייתי בצינוק", סיפר אדלשטיין לתלמידים, "הגעתי לבית המשפט להקראת גזר הדין. האולם היה מלא כולו בשוטרים ואנשי ביטחון. במשפט רגיל מותר לקרובי המשפחה לבוא, אבל הם מילאו את כל המושבים באנשי ביטחון כדי שלבני משפחתי לא יישאר מקום. רק אשתי ואמי הצליחו להיכנס".

אחרי גזר הדין הקיפו את אדלשטיין בן ה-26 אנשי משטרה רבים ועמדו להחזיר אותו לתא המעצר. בדרך הוא הצליח איכשהו לדחוף את הראש מבעד לטבעת האבטחה. היה לו משפט אחד לומר לאשתו, שאותה לא ראה כאמור שלושה חודשים ומי יודע בעוד כמה שנים יראה אותה שוב. מה היה המשפט שבער לו לצעוק ברגע הזה? "טניה, איזה נר זה היום?".

אנשי הביטחון הרוסים חשבו שדעתו של האסיר, ששמע הרגע שנידון לשלוש שנים של עבודת פרך בסיביר, נטרפה עליו. והאמת שברגע הראשון כך חשבה גם אשתו. היא לא הבינה על מה הוא מדבר. אז הוא שוב צעק "איזה נר זה היום?". רק בפעם השלישית התעשתה והבינה. היא צעקה מיד "הערב מדליקים נר שני!". כן, זה היה בבוקר יום ראשון של חנוכה תשמ"ד. ליולי אדלשטיין לא היה לוח שנה בצינוק, אבל תוך כדי גזר הדין הוא שמע את התאריך הלועזי וחישב לפיו שחג החנוכה אמור לחול בימים אלה. היה חשוב לו לדעת איזה נר מדליקים היום.

ובאותו ערב, לא בצינוק של עציר אלא בתא של אסירים שכבר נשפטו, האסיר יולי אדלשטיין, בן למשפחת מתבוללים שגילה את היהדות וחזר בתשובה, השיג איכשהו שני גפרורים. הוא נעמד מול הסורגים בחלון, בירך בכוונה "להדליק נר של חנוכה", "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה" ו"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" והדליק את שני הגפרורים. "וכך", הוא סיפר לתלמידים הצעירים בביתר עילית, "עמדתי שם מול החלון, במשך כמה שניות, עד שהגפרורים ממש חרכו את האצבעות שלי. זאת היתה אולי הדלקת הנרות הקצרה ביותר בהיסטוריה, אני לא יודע אפילו אם יצאתי ידי חובת המצווה, אבל מעט האור הזה דחה לי הרבה מאוד חושך".

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il

יו"ר הכנסת עם תלמידי 'לציון ברינה' בשבוע שעבר
ללא קרדיט צילום