בשבע מהדורה דיגיטלית

למנף את הישגי המאבק

עם סיום המאבק על עמונה, יש לנצל את המשאבים שהושקעו בו כדי להביא לשינוי אסטרטגי במדיניות ההתיישבות ובדמותה של מערכת המשפט

עמנואל שילה , כ"ב בכסלו תשע"ז

עמנואל שילה
עמנואל שילה
צילום: עצמי

1

נבצר מבינתי מדוע ראו לנכון מיטב אנשי ההתיישבות – מראש המועצה המיתולוגי, דרך אנשי תקשורת מנוסים ועד לתושבי עמונה המסורים - לשתף פעולה עם תחקיר 'המקור' ששודר השבוע בערוץ 10.

העוינות של רביב דרוקר כלפי ההתיישבות ביו"ש וההטיה האידיאולוגית השמאלנית של תוכניתו הן מן המפורסמות. האם לא היה ברור ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהתוכנית הזאת? האם לא ברור שמוטב להשאיר את כל הבמה של 'המקור' לפלשתינים ולמסייעים להם מהשמאל הישראלי, במקום לאפשר לדרוקר וצוותו להביא סיפור של הודאה באשמת גזל קרקעות מפי המתנחלים עצמם? הנזק ההסברתי ארוך הטווח הוא ברור, אבל שידור התחקיר בעיתוי הנוכחי עלול לגרום גם נזק מיידי למתווה נכסי הנפקדים, שהושג בעמל רב אך עדיין תלוי ועומד תחת מתקפה משפטית.

בכל אופן, דבר אחד ברור כנראה לכל הגורמים המעורבים: תם עידן השיטה של בנייה בקריצת עין, כשיד אחת של השלטונות תומכת ומעודדת בעוד האחרת חותמת על צווי הריסה. המשך עבודה בשיטה הזאת יהיה חוסר אחריות מוחלט. מול עינם הפקוחה של פעילי השמאל, שמגייסים נגד המתנחלים ונגד הממשלות התומכות במעשיהם את מדינות העולם ואת שופטי בג"ץ, הכול צריך להיות על השולחן, חוקי למהדרין. אבל זה לא אומר שצריך לחזור לימי הבנייה רק באדמות מדינה. להפך, הגיע הזמן להעביר הילוך ולהפוך את הבנייה על אדמות פרטיות, תוך פיצוי בעליהן, לרשמית וחוקית.

2

שיטת אדמות המדינה התאימה בדוחק לעשורים הראשונים של ההתיישבות. לפני ימי האינתיפאדה, לפני הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלשתינית, אפשר היה איכשהו לבנות את ההתיישבות בלי הפקעת אדמות פרטיות, תוך התבססות על אדמות מדינה ועל רכישות קרקע מערבים בשוק הפרטי. כיום מספר התושבים היהודים גדול הרבה יותר, נדרשת בנייה בהיקף רחב הרבה יותר, ויש צורך בהפקעת קרקעות סמוך ליישובים הקיימים – ולו כדי לענות על צורכי הגידול הטבעי. אך האמת היא שאין שום סיבה להסתפק בגידול טבעי. מסיבות תורניות, ציוניות, ביטחוניות וכלכליות - מדינת ישראל צריכה להוביל תנופת בנייה בהתיישבות וגידול דרמטי במספר היהודים שגרים מעבר לקו הירוק. לא יהיה עיתוי נוח יותר מזה של ממשלת ימין מובהקת בישראל וממשלו האוהד של טראמפ בארצות הברית. ואין תנופת בנייה בלי עתודות קרקע זמינות.

ההתקוממות הלאומנית הפלשתינית חסמה את ערוצי מכירת הקרקעות ליהודים ממניעים כלכליים ומתוך רצון חופשי. עונש המוות האכזרי והמחפיר הצפוי למוכרי קרקעות ליהודים הפך להיות רשמי לאחר הקמת הרשות הפלשתינית. במצב הזה אין ברירה אלא לחזור אל מה שהיה נכון וראוי מלכתחילה: להפסיק לראות את ישראל ככובשת בשטחי יו"ש, ולאפשר הפקעת אדמות פרטיות לצורך אינטרס ציבורי - ממזרח לקו הירוק כמו ממערב לו. ואם לצורך כך דרושה חקיקה מיוחדת, יש לקדם זאת בחקיקה.

3

לאחר המאמץ העצום שהושקע בהשגת פתרון לעמונה, אסור להסתפק בהישגים מקומיים שיועילו רק ליישוב הקטן, האמיץ והמושמץ. כפי שהבטיחו בנט, שקד וסמוטריץ', המאמץ הזה צריך להביא לשינוי אסטרטגי במעמדה של ההתיישבות כולה.

לאורך כל המאבק היה ברור שזה הזמן לדרוש פתרון מקיף וכולל לעוד מאות ואלפי מבנים בלתי מוסדרים בכל אזורי יו"ש. בין אם צדקו ראשי הבית היהודי ובין אם טעו כשהחליטו להמתין עם חוק ההסדרה עד לכתו של אובמה, חובה עליהם לדאוג להשלמת החקיקה מיד לאחר שלנשיא ארצות הברית יקראו דונלד טראמפ. ומכיוון שחוק ההסדרה עלול להיות מבוטל על ידי שופטי בג"ץ, יש לקדם במקביל מהלכים עוקפי בג"ץ שתלויים בעיקר ברצונו הטוב של היועמ"ש אביחי מנדלבליט.

סירובם העיקש של שופטי בג"ץ לאפשר לממשלת ישראל ליישם את מדיניותה בתחום ההתיישבות, כמו גם התערבותם הדורסנית בענייני דת ומדינה, כלכלה וחברה ומה לא, חייבים להוביל לשינוי ביחסי הכוחות בין הרשויות בישראל. כדי לשקם את הדמוקרטיה הישראלית כך שמעשי השלטונות יחזרו לשקף את רצון העם, יש להגדיר היטב בחקיקה את גבולות ההתערבות של שופטי בג"ץ בהחלטות הממשלה והכנסת.

גם ההרכב האידיאולוגי של בג"ץ צריך לעבור שינוי מהיר ומעמיק. אין להסתפק בתקווה למנות שני שופטים שמרנים מתוך ארבעה בסבב המינויים הצפוי בשנה הבאה. הישג חלקי שכזה הוא בעל ערך כשלעצמו, אבל לא יהיה די בו כדי לשנות את כיוון הרוח במוסד המשפטי העליון של מדינת ישראל. צריך לחשוב ביצירתיות כיצד לחולל מהפך הרבה יותר משמעותי. אפשר למשל להוסיף תקנים לבית המשפט העליון ולמנות עוד כמה שופטים שמרנים. אפשר לבטל את חוק סער ולאפשר לרוב מצומצם בוועדה למינוי שופטים לבחור ארבעה שופטים שמרנים, בלי צורך בדיל עם השופטים. אם מפלגתו של כחלון מונעת את השינויים הללו, המתבקשים והצודקים, הגיע הזמן לתקוף אותו על כך ולגבות ממנו מחיר ציבורי.

4

את הקטע המסיים אני מבקש להקדיש לבתי השמיניסטית תלמידת האולפנה, שמיהרה לצאת לעמונה במוצאי שבת ועשתה על ההר לילה מקפיא גוף אך מרומם רוח.

בשעות היום ציפתה יחד עם שלושת אחיה הגדולים להחלטתם של תושבי עמונה, וחזרה הביתה מאוכזבת לאחר שהם החליטו לקבל את מתווה הפשרה.

אז ככה: היה משהו מטעה ומשלה בסיסמה "שנית עמונה לא תיפול". מובילי המאבק של היישוב היו מוכנים מלכתחילה ללכת על פתרון של העתקה לנכסי נפקדים סמוך ליישוב הקיים. נכון שעם ההצלחות במאבק עלו גם הציפיות, ובשלב מסוים עלתה הדרישה לא להתפשר על פחות מחקיקה שתסדיר את המשך קיומו של היישוב במקומו הנוכחי. מכאן באה התרעומת של התושבים כלפי אנשי הבית היהודי (שבאופן כללי ראויים לשבחים רבים על מאמציהם ועל הישגיהם בפרשה הזאת) על שהסכימו לדחות את חקיקת חוק ההסדרה, ולהוציא ממנו את הסעיף הרטרואקטיבי שמחיל את ההסדרה גם על מבנים שיש לגביהם פסק דין חלוט. אבל צריך לומר את האמת שאם החוק היה מחוקק בנוסחו המלא שמוחק פסקי דין חלוטים, אין כמעט בדל של סיכוי ששופטי בג"ץ לא היו מבטלים אותו.

התושבים הוכיחו את מסירותם ודבקותם האידיאולוגית כאשר דחו בשבוע הקודם מתווה שהותיר על ההר 11 משפחות בלבד. הם קיבלו על עצמם את ייסורי הפינוי הכפוי ואת הנזק הכספי הגדול שהיה נגרם להם מדחיית הצעת הפיצוי הנדיבה. אלמלא המתווה המשופר, שאם ימומש אמור לאפשר להם להקים יישוב של ממש סמוך ליישוב הקיים, הם היו נאבקים עד הסוף. אבל מול אלפי שוטרים ומג"בניקים, מהות הסוף הזה ברורה: הזעקה הייתה נשמעת היטב, אבל היישוב היה מוחרב וההר היה ננטש.

תושבי עמונה ויתרו על התנגדות עיקשת עד הסוף, כדי שיוכלו להמשיך וליישב את ההר שלהם. לדעתי הם בחרו נכון, אך גם אם נחשוב שטעו – זה היישוב שלהם, וכשהדעות חלוקות נכון שגם ההכרעה תימסר לידיהם.

בכל מקרה, כמו שנכונותו של אברהם אבינו להעלות את בנו לעולה לא הלכה לאיבוד לאחר ההוראה "אל תשלח ידך אל הנער", כך גם מסירות הנפש שלהם ושל אלפי הצעירים והמבוגרים שנחלצו לעזרתם לא הלכה לאיבוד. התושבים ואורחיהם, כל מי שהיו שם על ההר, הוכיחו את דבקותם במצוות יישוב הארץ ואת נכונותם לסבול ולשלם מחיר למענה. תושבי עמונה יזדקקו לעוד הרבה תעצומות נפש ורוח כדי לצלוח את תלאות המתווה רצוף המכשולים. והצעירים שבאו לעזרתם בוודאי חזרו מן ההר כשבנפשם נותר הטעם והרושם של דבקות ערכית ונכונות למסירות נפש - גם אם בסופו של דבר התברר שדי בהקרבת איל ואין צורך בעקדה.

פרט לתרומה המיידית של מסירותם להישגים שכבר הושגו ועוד יושגו, יש להניח שהרושם הזה הטביע בם את חותמו וינסוך בהם אומץ ושאר רוח במבחנים הערכיים המצפים להם בעתיד.

לתגובות: eshilo777@gmail.com