בשבועות האחרונים כולנו נערכנו לסערות הצפויות באקלים החורפי, אך לסערה שפרצה בעקבות השמועה על הטרדה מינית נוספת, של אחד מנהיגי הציבור הדתי, איש בינינו לא הגיע מוכן. ענן כבד ירד על כולנו.

אמנם הנוגע בדבר עדיין נהנה מחזקת החפות, אולם יחד עם זאת ניתן כבר לומר שקשה להתרגל לדחיפות בה אוזנינו שומעות סיפור אחר סיפור.

קשה עוד יותר שלא לחשוב כיצד פרשות אלה משפיעות על ילדינו, נכדינו, חברינו ותלמידינו, אשר רואים כיצד אנשי ציבור, רבנים, מנהיגים ואנשי צבא בני הציונות הדתית מועדים בהטרדה מינית. האם זוהי התפרקות מוחלטת של שארית האמון בערכים בהם גדלנו?

"וימעלו בני ישאל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל" נכתב בסיפורו של עכן בן כרמי (יהושע, ז, א) אשר לקח שלל מהמלחמה, למרות שנאסר הדבר. וכך, איש אחד חטא, אפילו לא אדם מרכזי או בעל תפקיד בישראל, וחטאו של היחיד גורם להענשת העם כולו. הסיפור אינו מביא בפנינו רק אחריות הדדית למעשה, אלא תפיסה בסיסית שהאקלים החברתי הוא שאפשר את מעידתו של עכן שבעקבותיה מתו אנשים רבים. האשמה היא כוללת, האחריות היא קולקטיבית.

וכך, אולי כולנו בימים אלו צריכים להרגיש אחריות למעידות הללו, לעשות בדק בית, ולבחון האם כמו במקרה עכן גם כעת זהו לא רק ריקבון של תפוח אחד אלא אווירה חברתית. אווירה בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט, שמאפשרת מעידה. הטרדות מיניות הן תופעה חוצת מגזרים וקהלים, (הגם שמבוצעות על ידי אנשים בודדים). לכן, אי אפשר להתייחס לכך כאל תקלה נקודתית או מחלה אישית, אלא נדרש ברור מן העומק.

בניגוד לקביעתה של חברת הכנסת מרב מיכאלי, שהכריזה בעקבות הניסיון לקבוע קוד לבוש בכנסת כי "אנחנו לא בעד צניעות, אנחנו בעד מכובדות", אנו כאנשים דתיים מבינים שאי אפשר לנתק בין המושגים, ואף אחד הם. מעבר לכך, אנחנו צריכים לדאוג שלא יתירו את הקשר. שכן, הגם שאין הצדקה חס וחלילה לאותן הטרדות, נדרשת ההבנה שיש קשר ביניהן לחברה ללא גבולות. אני שואלת את עצמי שוב ושוב, איך זה קורה שגם בציבור הדתי נפלו גיבורים? זוהי מעבר לתעודת עניות לחברה הדתית, זוהי רשלנות! האם להיות דתי זו הגדרה סוציולוגית או רוטינה דתית בלבד?

בתחילה המטריד בוודאי מוצא לעצמו צידוק. לאחר מעשה הוא רואה ש"השמים לא נפלו" ושהאישה לא זעקה ברבים, ולאט לאט הגבול בין הראוי לשאינו ראוי זז מבלי שיש לכך תוצאות.
נראה כי כיום הציבור הדתי זוהי הגדרה אמורפית, וחסרה הרבה פעמים ההבנה שעבודת ה' איננה נעשית רק בקיום מצוות ולימוד תורה. עבודת ה' זו תודעה, תודעת חיים בקדושה. אם עד הבעש"ט התפיסה המקובלת הייתה לעקור את היצר הרע, ממנו והלאה התפיסה השתנתה לעבודת הכנעה של היצר הרע, מתוך ידיעה שהוא נוכח וצריך להיזהר ממנו. ולכן עבודת ה' צריכה להיעשות מתוך שליטה בתאוות רוחניות פנימיות, מודעות למצופה מאתנו והתרחקות ממכשול וממקומות מועדים. עבודת ה' היא משימה יומיומית ומחויבות.

אני מעריכה שאין פרופיל קבוע של מטריד מינית, ושבמרבית המקרים אותו מטריד אינו קם בבוקר בהחלטה לנהוג כך. במקרים רבים הדבר קורה מבלי לחשוב, כאשר סיטואציה מובילה למעידה מתוך תהליך בלתי מפוכח. מה שמתחיל באינטימיות ושהיה במחיצת אישה לבד, הופך למדרון חלקלק. בתחילה המטריד בוודאי מוצא לעצמו צידוק. לאחר מעשה הוא רואה ש"השמים לא נפלו" ושהאישה לא זעקה ברבים, ולאט לאט הגבול בין הראוי לשאינו ראוי זז מבלי שיש לכך תוצאות.

על כך יש להוסיף שילוב של שלטון וכוח, שכן לא במקרה כל המטרידנים מכהנים במשרות ציבוריות בכירות. האנשים התרגלו לסגוד לעצמם ופחות לתורה ולמצוות, וכך הם מתרגלים גם קצת לשייף קצוות, לכופף את הלכה. לכל דבר יש צידוק והנפילה כבר יצאה לדרך. ואנחנו מוצאים עצמנו מבוישים פעמיים - ראשית בעת חשיפת המעידה והחשד מהטרדה מינית, ושנית בתגובתו הזחוחה של המטריד כי "אני איש חם, לבבי, שמחבק ואוחז במרפק ללא כוונה מינית".

זוהי בדיוק הזליגה הבלתי מודעת בין האסור למותר. מדוע איש דתי מרשה לעצמו לעשות כל מה שההלכה אוסרת מתוך בטחון בעצמו? האם ההלכה מבחינה בין חיבוק מיני לשאינו מיני? יש בתשובתו הבלטה של תופעה שכיחה בשגרת חיי היומיום בציבור הדתי, כאשר האדם מייחס את קיום המצוות לפי הבנתו וראייתו את המציאות ומתנתק מההלכה ומהקב"ה.

כשתחלוף הסערה התורנית, וטרם תבוא אחת נוספת, עלינו לשאול את עצמנו כיצד עלינו להתנהל עם תלמיד חכם, רב, מלך, איש צבא, שיש חשש שסרחו. האם אדם המרחף מעל ראשו חשש שסרח בתפקיד ציבורי, חינוכי, ערכי או ייצוגי, יכול להמשיך לכהן בתפקידו? על שאלות אלה ועוד רבות אחרות, הגיעה השעה שניתן את הדעת, לפני שיהיה מאוחר מדיי.

הכותבת היא מנהלת המכון להכשרת מחנכות ע”ש קלאודיה כהן וכן אולפן הגיור לדוברי ספרדית של רשת אור תורה סטון