בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם יהל כיאט

בת 30. תושבת הר ברכה. נשואה ליוסף ואם לשתיים. רכזת אזור מרכז-צפון של תנועת הנוער עזרא

רבקי גולדפינגר , כ"ט בכסלו תשע"ז

יהל כיאט
יהל כיאט
צילום: דוד הוכברג

התחלה: לפני 30 שנה. בת שנייה מתוך ארבעה אחים ואחיות. נולדה וגדלה ברחובות. כשהייתה בת 22 עברה עם הוריה ליד בנימין.

אבא: קובי כהן (60), "בעל לב ענקי. נרתם תמיד לעזור לכולם". בעל חברה לתחזוקת בניינים בגבהים, שנוהלה בעבר יחד עם משה פייגלין. "זו חברה לניקוי חלונות באמצעות סנפלינג. כשפייגלין עזב לפוליטיקה, החברה עברה לבעלותו". בעקבות העיסוק הייחודי, הסנפלינג והאומגה הפכו חלק מההווי המשפחתי. "עשיתי בכל הזדמנות. מאוד נהנינו מזה".

אהבת ישראל: האב גדל בילדותו במושב כפר טרומן. הסב ז"ל שימש רב המושב. "אבא היה ילד דתי יחידי בין חברים חילונים, וילד תימני בין אשכנזים. למרות השוני הוא גדל בבית פתוח ומקבל, שאנשים היו באים אליו ומתייעצים. אבא התחנך מגיל קטן לאהוב את הזולת וזה נצרב בכולנו".

אמא: אילנה כהן (58), החלה את דרכה המקצועית כמורה לאמנות. "בעשור האחרון הייתה מחנכת". השנה יצאה לגמלאות. "כל המקום החינוכי שלי הוא מאמא. יש לה תבונה אנושית וחינוכית מדהימה. היא סוג של מנטור".

ילדות: "ילדות שגרתית וטובה". למדה בבית הספר היסודי נועם-בנות ברחובות. מאותן שנים זוכרת בעיקר את האתגר החברתי שעמו נאלצה להתמודד.

בנות: "בכיתה היה אוסף של מנהיגות שכל אחת רוצה לומר את המילה האחרונה, וזה היה שדה קרב חברתי. הייתי חוזרת הביתה מבית הספר ומיד משתפת את אמא במה שהיה. זו הייתה תקופה מאוד סוערת חברתית".

סוערת: לדוגמה, בכיתה ה' כמה בנות בכיתה כתבו שיר פוגעני על אחת החברות. "המחנכת לקחה את הבנות האלה לשיחה ושטפה אותן. שמענו את הצעקות מחוץ לכיתה".

תיכון: אולפנת צביה רחובות. "תקופה כיפית עם חברות מאוד רציניות וטובות. היינו מגיעות לאולפנה כדי להיפגש".

עזרא: מכיתה ג' הייתה חניכה בסניף עזרא רחובות. "בהתחלה לא הייתי כזאת שרופה. בכיתה ט' בערך זה הפך למרכז החיים שלי". בכיתה י"א נכנסה להדרכה. "זו התקופה הכי משמעותית שלי בסניף. לא עשיתי כלום חוץ מלהיות עם החניכות שלי".

צומחת: מאמינה כי תנועת נוער מאפשרת התפתחות אישית והעצמה. "הסניף תרם לי בבניית האישיות במובנים רחבים. הוא נתן לי את הבירור הערכי שכל כך חשוב. בצורה חד משמעית, עזרא בנה את עמוד השדרה החזק שלי לחיות את המציאות בעיניים פקוחות, ויחד עם זאת, להיות במקום תורני ברור".

אמון: מסבירה כי חלק מחוויית הצמיחה בתנועה נובע מהאמון הטבעי שמוענק לכל חניך. "זוכרת איך בחודש הארגון הראשון שלי בסניף המדריכה ביקשה ממני שאצייר על הקיר של הקבוצה. הייתי בסך הכול בכיתה ג'. זה היה מדהים מבחינתי. הרגשתי שוואו, מאמינים בי".

שנת שירות ראשונה: מרכזת בסניף עזרא באשדוד. "הייתה שנה יוצאת דופן. הייתי באטרף של עשייה. נפתחתי ולמדתי לקחת אחריות ולהנהיג. האנשים באשדוד היו מאוד חמים ואיכותיים".

שנה שנייה: חזרה לסניף המקור ברחובות כמרכזת. "שמעתי שאין מרכזת בסניף שלי והאמנתי שיש משהו באשדודים, בפשטות שלהם, ביכולת לא להיות דוגמטים, שרציתי להעביר לחבר'ה אצלי".

מתכננים שבת: הימים היו אחרי הקיץ הסוער של הגירוש מגוש קטיף. "החלטתי עם החבר'ה הבוגרים בסניף לעשות שבת דווקא בתל אביב". מהר מאוד זה הפך לסדרת מפגשים ושיחות עומק כהכנה לקראת השבת.

מתחברים: השבת עצמה בעיר ללא הפסקה הייתה מרוממת. "יצאנו לדבר עם תושבים מהעיר, לפגוש את האחים שלנו, להכיר. בנסיעה חזרה הייתה אווירה רוחנית של חיבור לעם ישראל".

פיזיקה: עם סיום שנתיים שירות פנתה ללימודי תואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן. "הרגשתי שזה מה שחסר לי". בהמשך דרכה המקצועית תכננה לעסוק בתחום במחקר או בתעשייה. "נהניתי מאוד מהלימודים. אני אדם שאוהב ללמוד". בתום שלוש שנות לימודים סיימה את התואר, וחשוב לא פחות: הכירה את החצי השני.

החצי השני: יוסף כיאט (30), במקור מנוף איילון. עובד בחברה להגנת הטבע כמתאם מרכז הטיבוע הישראלי. "הם מסמנים ציפורים נודדות בטבעות, בתקווה ללמוד דרך זה".

חבר של קבע: "יוסף מאוד מוכשר, הוא אלוף בתחומו. עשרה מאמרים שכתב התפרסמו בכתבי עת בינלאומיים. אם רוצים ללמוד מהי דבקות במטרה - זה הוא".

ציפורים והמנון: "בעלי מביא את העבודה שלו הביתה. יש לנו דגמים של ציפורים והמון ספרים בנושא. במקפיא יש שקיות עם ציפורים ויש עכברים, פיתיון לדורסים. מצד שני, הבת שלי שרה שירים של עזרא ואת ההמנון. אפשר לומר שהעבודה שלנו נוכחת בבית".

הנחת: שתי בנות. "אושר גדול". הבכורה יעלה בת חמש, "מסוג הילדות שבסוף היום תבקש לשתף ותמיד עם תובנות מעניינות על החיים". השנייה תכלת בת שנה, "ילדה כובשת עם שמחת חיים ומאוד מוזיקלית".

הר ברכה: כזוג צעיר קבעו את ביתם ביישוב הר ברכה. "אנחנו מאוד מחוברים לחזון. יש לתושבים חיבור נדיר בין קודש לחול. זו לא סיסמה ריקה שם".

ושוב לעזרא: לאחר החתונה שמעה במקרה על משרת רכז אזור הדרום שהתפנתה. "חשבתי לעצמי: נעשה שנה-שנתיים בתפקיד, ואז נחזור לפיזיקה". למרות התכנון המקורי, בימים אלו מציינת שמונה שנים בתנועה.

נשארת: לאורך השנים מילאה תפקידים שונים ומגוונים. "התחלתי כרכזת אזור דרום, המשכתי בריכוז וניהול פרויקטים בתנועה, ראש מחלקת הדרכה וכיום רכזת אזור מרכז-דרום". במקביל, בימים אלו עושה תואר שני בניהול חינוכי.

להכניס להדרכה: במסגרת תפקידה וגם מניסיונה כמדריכה נכחה לגלות כי התקופה של הכנסת החניכים להדרכה מאתגרת ביותר. "זה יצא מכל פרופורציה. אני זוכרת את עצמי בשיחות אישיות עם החניכות ובמתח מהידיעה שאתן תשובות שלא בהכרח ישמחו חלק מהבנות. על המדריכים מופעל לחץ גדול".

לחצים: "אחת האימהות התקשרה וצרחה עליי, כי הבת שלה לא קיבלה הדרכה בדיוק בסניף שרצתה. חניכה אחרת לא דיברה איתי חודשיים. זה היה לא קל. אבל הייתי אומרת לעצמי: 'את שלמה עם ההחלטה? פעלת באמונה? אז את מסוגלת להתמודד'. לצערי, כיום המדריכים מתמודדים עם אותו דבר".

לא רק הדרכה: אתם במקרה חניכים לקראת הדרכה או הורים לכאלו? שימו לב לבקשתה של כיאט לקחת את ההדרכה כחלק משלל אפשרויות לתרום לעם ישראל: "כל עוד במגזר יחשיבו הדרכה בסניף x כשווה יותר מסניף y וימדדו את ההדרכה לפי יחס הסביבה ולא לפי התאמה וכישורים - זה ימשיך להיות מצב בלתי אפשרי".

הפתרון: "חייבים להפנים שמלבד ההדרכה יש עוד דרכים לתרום ולהגשים. אני אומרת לחבר'ה: קחו אחריות. יש מה לעשות. מי שרוצה להתנדב ולתת מעצמו יכול להיות בהגשמה, בהדרכה בסניפים שונים, בצוות טכני, בצוות רעיוני ובעוד תחומים".

מזכ"לית: את האופציה שנראה אותה בעתיד כמזכ"לית העומדת בראש התנועה היא לא פוסלת על הסף. "אני לא אומרת לא. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים". בהחלט רואה ערך בהנהגה נשית לתנועת נוער.

לשיר: חברה בלהקת הנשים 'הלל'. פעם בשבוע בנות הלהקה נפגשות לשעתיים וחצי של חזרות ושרות בחבורה. "זה המקום הכי נקי שיש לי בשבוע. אני מתנתקת מהכול ושרה בכיף". עוד מילדות אהבה לשיר ולהאזין למוזיקה. "יש בשירה משהו קסום. זו מעין תפילה והרחבה לנפש".

אם זה לא היה המסלול: "זו שאלה שאני כל הזמן שואלת את עצמי. בטח הייתי עוסקת במשהו מתחום הפיזיקה. מצד שני, יש בי משהו שנמשך לתחום המוזיקה והאמנות".

ובמגרש הביתי:

בוקר: בני המשפחה משכימים קום בסביבות השעה שבע בבוקר, מתארגנים ויוצאים כל אחד לעיסוקיו. "זה בערך הדבר היחיד הקבוע שיש בשבוע שלי, כי כל יום נראה אצלי אחרת לגמרי". והימים שלה אכן מגוונים: החל משיחות אישיות עם מרכזות, פגישות עבודה ברחבי הארץ, ישיבות במשרד, וכמובן, "טלפונים עם כל העולם". כמה פעמים בשבוע מקפידה להוציא את הבנות מהגן, "ולהיות איתן ורק איתן". ובערבים? שוב יוצאת לביקורים בסניפים ומשיבה לאנשים שחיפשו אותה, "אני מקבלת מאות וואטסאפים ביום". לישון הולכת בשעת לילה מאוחרת.

דיסק ברכב: הדיסק שמתנגן עכשיו ברכבה הוא של הזמרת רוחמה בן יוסף, אבל אוהבת להאזין גם לאביתר בנאי, חוה אלברשטיין ובזמן האחרון החלה להתלהב ממורין נהדר. "כולם כמובן בנוסף ללהקה שלנו".

שבת: עונג צרוף. "רגע של נחת מהמרוץ הזה של השבוע. אין כמו להיות יחד עם המשפחה בשבת". לפעמים גם מספיקה להתכרבל ולקרוא איזה ספר טוב.

אחזקת הבית: אחראית על הניקיון בבית, ענייני כספים ושאר קשרי חוץ. לעבודה במטבח היא פחות מתחברת. "אני ממש לא מתלהבת לבשל. מתה על האוכל של יוסף". בעיקר מתענגת על השקשוקה, המרקים והחמין מעשה ידיו. "אני אחראית על הקינוחים".

דמות מופת: דבורה הנביאה. "החוכמה הייתה מרכזית בהנהגה שלה".

מפחיד: "שבעתיד אתחרט על סדר העדיפויות שלי עכשיו".

משאלה: "שהציבור התורני יצליח להרים את הדגל של ההומניות מבלי להיתפס כשמאלני".

כשאהיה גדולה: "אני חיה את השאלה הזאת באופן תמידי. כרגע נראה לי שאעסוק במוזיקה. עוד חודשיים יש מצב שזה יהיה משהו אחר לגמרי".

rivki@besheva.co.il