בשבע מהדורה דיגיטלית

על הניסים ועל האמונה

האם 'לעבור את הקיר' הוא סרט הזוי, או שיעור משעשע ונחמד באמונה?

אסתי רמתי , כ"ט בכסלו תשע"ז

הליכה בתמימות ובאמונה עם האמת שלך בדרך כלל מובילה למקומות טובים.
הליכה בתמימות ובאמונה עם האמת שלך בדרך כלל מובילה למקומות טובים.
איור: דקלה שגיב

מתי בפעם האחרונה הייתי בקולנוע? אין לי מושג. ממש, ממש מזמן, כנראה. וגם עכשיו לא הייתי הולכת, לולא שובר זיכוי שקיבלנו, בתוספת המלצה לסרט נקי ומצחיק שאפשר לראות בראש שקט.

אז נסענו בגשם שוטף לקניון, הצטרפנו לקומץ הצופים שהיו פזורים באולם, ואחרי שטיפסנו עד השורה האחרונה כדי לא להשתגע מהמסך, צפינו ב'לעבור את הקיר'.

תקציר למנותקים מהבלי העולם הזה: מיכל (נועה קולר הנהדרת) היא בעלת תשובה רווקה בת שלושים פלוס, שרק רוצה להתחתן. היא מתארסת, וכשהאירוסין מתבטלים היא מחליטה להשאיר על כנם את האולם וההזמנות והתזמורת, ולסמוך על הקב"ה שישלח לה חתן חלופי בזמן. האם הוא נענה לדד-ליין? תראו בעצמכם, לא נהרוס לכם.

כששאלתי אנשים מה דעתם על סרטה של רמה בורשטיין, המילה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים הייתה "הזוי". ואין מה לומר, הסרט שופע מצבים וטיפוסים מהזן המוזר עד האבסורדי - החל באחותה וחברותיה המצחיקות של מיכל, עבור למשודכים הפוטנציאלים שלה, וכלה בציר הראשי של העלילה: הישיבה על כיסא כלה, בשמלת כלה, כשחתן עדיין לא נראה באופק. אפילו העיסוק של מיכל, שמסתובבת בארץ עם פינת ליטוף ניידת אינו סטנדרטי. כל אלה משרתים את החלק הקומי, ונותנים לסרט את הקלילות שהייתה חסרה לי מאוד ב"למלא את החלל".

אך למרות שיש בסרט קטעים משעשעים, ואפילו מצחיקים ממש, בעיניי זאת בכלל לא קומדיה. זה סרט מעורר מחשבה על אמונה וביטחון וניסים, על בדידות ועל רווקות מאוחרת.

מחשבות על אמונה

לטעמי, מיכל עצמה היא לגמרי לא הזויה. היא אפילו בחורה די נורמלית, למעט האקט החד פעמי הנואש שלה, שגם היא עצמה מתקשה לעתים להמשיך ולהאמין בו. כל מה שהיא רוצה הוא להיות נשואה, בפשטות, עם גבר שיאהב אותה וישיר לה אשת חיל, להזמין לשבתות ולא להיות מוזמנת. "ריבונו של עולם לא יכול לסדר לי חתן עד נר שמיני? קטן עליו", היא אומרת בביטחון גמור למישהו, אך על הקבר באומן, גם היא מודה בדמעות בשבריריות האמונה שלה. היא עושה מעשה חוני המעגל, מציבה לקב"ה עובדה בשטח ומנסה להיות רבי חנינא בן דוסא, שבאמונתו אין לחומץ שום בעיה לדלוק כמו השמן. אבל היא לא צדיקה גדולה, רק בחורה פשוטה עם אמונה פשוטה, והיא כנה מספיק עם עצמה לדעת את זה, ולגלות את זה גם לצופים.

קל מאוד להתבונן מהצד בכאילו חתונה העצובה-מצחיקה הזאת, ולצקצק בלשון על ההתנהגות האבסורדית של הגיבורה. ואולי זו באמת הקצנה, אך האם לא יהיה נכון לומר שכל אדם מאמין זונח מדי פעם את הרציונל, והולך נגד כל הסיכויים אחר האמונה? מה זה מלחמת המכבים ביוונים, אם לא אקט של אמונה צרופה? החתונה של מיכל מתוזמנת לחנוכה, ולא בכדי. האם זה מעשה של שיגעון להשליך את יהבנו על הקב"ה וללדת, למשל, הרבה ילדים, למרות הקשיים הצפויים והמעמסה הכלכלית? אני רוצה לחשוב שהליכה בתמימות ובאמונה עם האמת שלך בדרך כלל מובילה למקומות טובים. למרות שלא תמיד התוצאות מתאימות למה שרצינו, כולנו זוכרים את ההתנתקות. גם שם, הייתה לי הרגשה שהמציאות מתגייסת דווקא כדי שהגירוש הנורא ייצא לפועל. הרי שרון היה יכול לחטוף את השבץ חודשיים קודם לכן, ואז מי יודע מה היה קורה.

יש גם הבדל, כנראה, אם מדובר בעניין כללי או פרטי, ובאיזה מקום אתה עצמך נמצא מבחינת ביטחון. חז"ל סיפרו לנו שיוסף הצדיק נענש בעוד שנתיים בכלא על הניסיון שלו להפעיל את שר המשקים בחצר פרעה. מה שאומר שאדם ברמתו היה צריך לבטוח בקב"ה בלבד, ולהימנע משתדלנות פוליטית. אבל לא כולנו יוסף, וכל אחד צריך לשקול מה נכון לו. ובענייני הכלל, כל מלחמות האידיאליזם מול הפרגמטיזם סובבות סביב הנקודה הזאת: להתמודד מתוך התבוננות במציאות הנראית לעין, או להיתלות באמונה שהיא יכולה להשתנות בכל רגע? החלטות לא פשוטות, תשאלו את תושבי עמונה.

מחשבות על ניסים

וכשהאמונה צולחת, והבלתי ייאמן קורה, זה נס? בסרט, מיכל אומרת שכל פגישה בין בני זוג היא נס, ואני נוטה להסכים איתה. גם אם זה קורה סתם בדייט קונבנציונלי, שלא נדבר על סיפורי היכרות פיקנטיים ומופלאים יותר. לעומתה, השחקנית ששיחקה אותה סיפרה בריאיון על הביקור שלה באומן במהלך הצילומים. רמה בורשטיין שכנעה אותה להתפלל על הקבר, וקולר החילונית והצינית שלא נוהגת לדבר לקברים לא ידעה מה לומר. בסוף היא ביקשה שהסרט יצליח, ושהיא תלד בן, שני אירועים שקרו מיד כשחזרה לארץ. טבע? תשובה לתפילות? היא טוענת: טבע, ולך תתווכח.

ובאמת, הנס הוא בעיני המתבונן, למעט אולי ניסים כמו נס פך השמן, שהם התערבות אלוקית ברורה בטבע. גם להם יש מטרה, אבל אותם אנחנו לא ממש פוגשים ביומיום. ומניסים נסתרים, שהם רק בגדר חריגה קיצונית מהסטטיסטיקה, קל להתעלם. אנחנו חיים בתוכם ומתקשים לראות את הפלא. ובכל זאת, בחנוכה, חג הניסים, אפשר לנסות לפקוח את העיניים. הקמת המדינה היא לא נס? העובדה שלמרות הכול, מאות אלפי אנשים חיים ביהודה ושומרון זה טבעי? יש לי הרגשה שאם המכבים היו מופיעים כאן פתאום, הם היו פוקחים עיניים משתאות ומתקנים לנו איזה "על הניסים" מודרני.

eramati@gmail.com