בשבע מהדורה דיגיטלית

מול חומות של אטימות

הוריו של הקטין א', אחד הנאשמים בפרשת דומא, מסכמים בריאיון מיוחד לעיתון "בשבע" שנה של מאבק למען תנאי כליאה סבירים לבנם

חגית רוזנבאום , כ"ט בכסלו תשע"ז | עודכן: 20:12

"עוד לפני שידעתי על העינויים, הרגשתי כל רגע שהוא בסכנת נפשות". ההורים מ' ונ'
"עוד לפני שידעתי על העינויים, הרגשתי כל רגע שהוא בסכנת נפשות". ההורים מ' ונ'
ללא קרדיט צילום

רק באחד הביקורים בכלא, כששמעו ההורים את הסיפור מפיו של בנם א', הם התחילו להבין מה עבר עליו במרתפי השב"כ.

"הוא סיפר כי בתום בדיקה רפואית, כשהורו לו מלוויו לחזור איתם למתקני החקירה, הוא פשוט עמד שם ולא זז. הם לא הבינו למה הוא עומד במקום, אבל הוא פשוט עמד עם העיניים למעלה והביט, בלי יכולת לזוז משם. 'הסתכלתי על השמיים', הוא סיפר לנו, 'אחרי כמה שבועות שלא ראיתי אותם, פתאום ראיתי שמיים'. הוא לא יכול היה לנתק את מבטו ממראה השמיים הכחולים שניבט דרך החלון לאחר שבועות של שהייה בתאים אפלים. רק אז התחלנו להבין את הניתוק שלו מהעולם במהלך השבועות של החקירה".

"זה רק חלום רע"

ההורים, כמו גם בנם שהפך לבגיר רק לאחרונה, מחויבים עדיין לשמור על חיסיון על פי החוק. לפני שנה בדיוק נעצר בנם א' בחשד לקשר לפרשת ההצתה בדומא. כף רגלו לא יצאה מאז משערי מרתפי השב"כ ולאחר מכן מבתי הכלא. חייהם של ההורים עברו מהפך מקצה לקצה: מזוג מחנכים נורמטיבי, שקט וצנוע, שחי חיים שלווים וערכיים ביישוב קהילתי, מגדלים משפחה ברוכת ילדים ועוסקים בצרכי ציבור, הם מוצאים את עצמם במרוץ מטורף, ברוב הפעמים חסר סיכוי. מחד הם עומדים מול רשויות השב"ס על מנת לשפר את תנאי הכליאה החמורים של הבן, ומאידך הם מתנהלים בחזית המשפטית והלא מחבקת אף היא, שבה צריך להתברר אם ניתן בכלל להרשיע את בנם, ואם כן, באלו האשמות.

האם נ' אמנם מנהלת מדי יום ביומו מערכה מפוכחת ונחושה למען בנה, אולם עדיין מרגישה שחייה בנקודת הזמן הנוכחית הם חלום רע שהיא עוד צפויה להתעורר ממנו. "אני לא מאמינה שזה קורה. התחושה היא שזה מטורף, שמחר אקום ואגלה שזה לא הסיפור שלנו. מאיפה זה בא לנו? זה פשוט לא אנחנו. אנחנו הכי מרובעים שיש. כשאני בסופר, אני מבקשת מהמוכר רשות לטעום מהענבים. אנחנו לא נוסעים מעל המהירות המותרת. אנחנו אנשים שומרי חוק, וכך גם גידלנו את הילדים. פתאום אני מוצאת את עצמי עומדת בתור בכניסה לכלא ושואלת את עצמי: מה אני עושה בסיפור הזה?".

בשיחה כאובה וארוכה שנמשכת אל תוך הלילה, מגוללים ההורים את מסכת הייסורים שחוו המשפחה והבן בשנה החולפת, ושעדיין נמצאת בעיצומה. אור הזרקורים נעלם מזמן מעל פרשת העינויים של עצורי דומא, אבל הצלקות הכואבות מאז – כולל הכתף הקרה לה זכו ההורים מנבחרי ציבור - טרם הגלידו.

בימים אלו מתנהל משפט זוטא לקראת תחילת משפטו של א', וההורים יחד עם עורכי הדין ציון אמיר ועדי קידר מרכזים מאמץ כדי להוכיח את חפותו של הבן. זו גם הסיבה היחידה שבעטיה נענו ההורים לבקשה להתראיין: "לא רצינו בכלל ללכת לתקשורת", אומר האב מ', "אנחנו לא אוהבים חשיפה. אבל השתיקה פה יותר מסוכנת, עם כל יום שעובר על א' בכלא. הדיבור קשה לנו, אבל השתיקה קשה הימנה. החשש הוא שכל שתיקה שלנו תעמוד לחובתו של א', בגלל האווירה הציבורית נגדו".

האב נושא עימו תיקיות מסמכים עבות כרס המתעדות כל חומר הרלוונטי לפרשה, משפטית וציבורית. כדי להמחיש את זיהום החקירה על ידי האווירה הציבורית שנוצרה, הוא מביא ציטוט של השר בנט מלפני כשנה, בו הכחיש השר את העינויים והעדיף להגדירם כ"חקירות לא סימפטיות" וטען כי האמצעים המיוחדים שננקטו כנגד העצורים נועדו למנוע את דומא 2. בנט גם ציטט בנאומו ממסמך, שבשב"כ נטען כי הוא ההוכחה לקיומה של תשתית טרור של הצעירים החשודים, ואמר כי מטרתם היא "להפיל את המדינה, לפרק את מוסדות מדינת ישראל. הרצח בדומא היה אמצעי כדי להפיל את הציונות הדתית ומדינת ישראל". "אחרי שבנט ואחרים כבר הודיעו שהם אשמים", תוהה האב "מה יהיה עכשיו במשפט?".

קיומו של המסמך, אגב, מוטל בסימן שאלה ככל שמתבהרות העובדות לקראת המשפט. "במשפט מתברר באופן מוחלט שלא רק שלא' אין קשר להצהרות במסמך", אומרת האם "אלא הם גם לא יודעים כלל את מי לקשר למסמך. כל תשתית הטרור שהם טענו לקיומה כביכול, מבוססת על מסמך שלא קשור לאף אחד מהחשודים. זה נורא. זה מזכיר לי את תמונת רבין עם מדי אס-אס בכיכר ציון, שהאשימו בה את כל הימין שהיה בכיכר, ובסוף אנחנו יודעים מאיפה זה יצא".

חילול שבת, בלי תפילות

ההיאחזות באותו מסמך שמעיד כביכול על תשתית טרור יהודי, מעניקה לפרקליטות גושפנקה להמשיך גם כיום את תנאי הכליאה החמורים של א'. "כמחבל הוא צריך להיות בתנאי הפרדה", מסבירה האם נ', "הוא משולל טלפונים, כל ביקור זו פרוצדורה שלמה מי ואיך יאושר לבקר". א', שעבר לאחרונה את גיל 18, עבר מכלא הקטינים אופק לכלא הבגירים השרון, שם שהה באגף שמור. לפני כשבועיים הועבר במפתיע לכלא איילון, המוגדר כקשה עוד יותר. א' סגור בתאו 24 שעות עם אסיר נוסף, ועם היתר יציאה של שעה אחת בלבד ביום לחצר. "הוא נעול בחדר, אין יציאה לפעילויות בכלא, טלפונים להורים או לעורך הדין, זה האגף הכי קשה".

הביקורים המשפחתיים מתקיימים פעם בשבוע למשך כחצי שעה דרך מחיצות בלבד. "יש עליות וירידות", מספרים ההורים, "לפעמים הוא מאוד אופטימי, אומר שהוא לומד ומתחזק, ולפעמים אנחנו רואים שלא טוב לו. המעבר לכלא הבגירים מאוד קשה לו". האב מ' מציין שהבן משולל כל תנאי דת כחלק מתנאי הכליאה: "לא מתירים לו להתפלל בבית הכנסת בכלא, בוודאי לא במניין. כך גם אינו רשאי להשתתף בשיעורי תורה בכלא. יש חילולי שבת לידו, כמו השמעת שירים בתאים הסמוכים. בקשותיו לעבור לאגף התורני נדחו, ונשללת ממנו כל היכולת להתפתח".

על מה אתם מדברים בביקורים?

האב: "אנחנו מנסים להכניס הרבה תכנים בזמן הקצר שיש. תמיד יש תחושה שלא אמרנו מספיק. אנחנו מדברים על ההתמודדויות, הוא מספר לנו על סיפור שקרא וחיזק אותו, אנחנו גם מחזקים אותו, מוסרים ד"ש מהמשפחה, מעדכנים מה היה במהלך בשבוע. בימים טובים שלו הוא מספר לנו על סדר היום שהוא עושה לעצמו בתא: תפילה, לימוד תורה, פעילות גופנית וכדו'".

איך אתם מנסים לחזק אותו בתקופה הזאת?

"אמרנו לו שצריך לעבוד את ה' בכל מצב שבו נמצאים. אם ריבונו של עולם זימן לו ניסיון גדול כזה, סימן שהוא יודע שיוכל לעמוד בו ואף לצמוח מתוכו. שוחחנו איתו על ניצול הזמן בכלא כדי לפתח את הכוחות שלו: לימודי קודש, בגרויות, סדר יום, שעה של קימה ותפילות. במקביל הבטחנו לו שאנחנו עושים כ מאמץ להביא לזיכויו". א' אכן ניצל את הזמן בשנה האחרונה וסיים את הבגרויות בהיותו בכלא אופק. "הוא ביקש בכלא חמש יחידות ואמרו לו שאין, יש רק שלוש יחידות", מחייכים ההורים.

אחד הדברים המשמעותיים שמעניקים לא' כוח ביומיום, מספרים ההורים, הם המכתבים שהוא מקבל. "הוא מקבל מכתבים מאנשים מבחוץ שמאוד מחזקים אותו. הוא מאוד אוהב את המכתבים וקורא בהם שוב ושוב".

כשאני מבקשת מההורים לספר על בנם, על אופיו ועל אורח חייו לפני כניסתו למעצר, הם נשטפים בגל של געגוע. "הוא מאוד חכם, רגיש ובעל לב זהב", מספרת האם באהבה, "תמיד רוצה לעזור. הוא היה חברותי מאוד, ותמיד הקפיד להיות חבר דווקא של אלה שהיו להם פחות חברים". האם מספרת כי באופיו א' הוא חיובי ואופטימי, "וזה מאוד עזר לו בכל התקופה הזו. הרבה פעמים מצאנו אותו מעודד אותנו".

את כיתה ט' עשה באחת הישיבות הטובות, ובכיתה י', חרף התנגדות הוריו, עזב ועבר לגבעות. "חשבנו שהוא לא יחזיק שם מעמד יותר משלושה ימים ויבקש לשוב לישיבה", צוחק האב, "אבל זה לא קרה". ההורים העדיפו שא' יסיים את המסגרות בצורה נורמטיבית כמו שאר אחיו, אולם הוא נמשך ליישוב הארץ ועסק בבנייה וברעיית צאן. "היה לנו שיח כל הזמן", אומר האב, "בסוף הוא גם הסכים לעשות בגרות אקסטרנית. דיברנו איתו גם על שמירת חוק, לא לעשות דברים שלא יוכל לשלוט בתוצאותיהם. זה היה נושא מדובר בבית, שמענו גם אותו אך העמדה שלנו הייתה ברורה, והוא הבין וקיבל".

התמוטטות בין כותלי הכלא

בימים אלו עמלים ההורים להשיג אישור להכנסת מטפל פסיכולוגי מטעמם שיטפל בא', הסובל מתופעות קשות של פוסט טראומה בעקבות העינויים שעבר בחקירת השב"כ לפני כשנה. הפרשה מעלה צמרמורת בגוום של ההורים הדואגים, שבריאותו הנפשית של בנם מוטלת על כף המאזניים ולא זוכה למענה החיוני הדרוש. בסיומה של החקירה, הציג א' את סימני החתכים שעשה על פרקי זרועותיו בניסיון להתאבד, לאחר שחש שלא יוכל לעמוד בעינויים נוספים. "העובד הסוציאלי בכלא הקטינים אבחן אצלו התחלה של פוסט טראומה והמליץ על טיפול מהיר. גם פסיכיאטרית שאבחנה אותו בכלא אישרה שמדובר בפוסט-טראומה אקטיבית והמליצה על חלופת מעצר". ההורים מיהרו לבקש חלופת מעצר, על מנת שיוכלו להעניק לבנם את הטיפול הדרוש, אולם הפרקליטות התנגדה בטענה שא' מהווה סכנה לציבור. הפרקליטות הוסיפה שלשב"ס יש אמצעים לטפל בכל הבעיות של א', אולם בהמשך התברר כי לשב"ס אין פסיכולוג העוסק בטיפול, אלא באבחון בלבד.

מאז עבר א' מספר אירועים פוסט-טראומטיים בין כותלי הכלא, שעדיין לא זכו לטיפול המתאים. "פעם שללו לו ביקורים בגלל איזו עבירה קטנה שעשה, והוא עבר התמוטטות". בפעם אחרת הגיעה לבקרו משלחת ממשרד ממשלתי שעשתה סיור שגרתי בכלא. "כשראה את המשלחת, התעוררו אצלו פלשבקים לאירועים קשים שחווה בתחילת המעצר. הוא עבר התקף קשה מול המשלחת, שאנשיה מיהרו להתקשר בבהלה לעורך הדין שלנו ולבקש שיטפלו בו".

כאמור, נושא חלופת המעצר נידון בכמה ערכאות, שכולן דחו אותה בהתבסס על החומר החסוי בלבד ובניגוד להמלצת אנשי המקצוע. "השופטים לא התייחסו לאף טענה עניינית של עורכי הדין, היה שם אימוץ מוחלט של דברי התביעה", אומר האב "התחושה היא שמערכת המשפט לא רוצה לראות את המציאות, אלא לפעול מכוח האווירה שנוצרה אז סביב פרשת דומא ולהמשיך אותה גם כעת".

אולם בעוד המערכות ממשיכות להתנהל בהתאם להנחת העבודה שאכן קיימת תשתית טרור שבה חברים מחבלים יהודים צעירים, העובדות מלמדות אחרת: מתוך קרוב לעשרה עצורים ועשרות נחקרים, הוגשו כתבי אישום נגד ארבעה בלבד. אחרי הכותרות הגדולות וההאשמות הציבוריות, מתברר שהיחידים שמואשמים בקשר להצתה בדומא הם עמירם בן אוליאל, שמואשם במעשה עצמו, וא' – שלמרות שחוקרי השב"כ התאמצו בדרכים שונות ומשונות לקשר אותו לביצוע ההצתה, כתב האישום נגדו עומד רק על עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע. "גם המדינה מודה שהוא בכלל לא מואשם ברצח עצמו", מדגישה האם, "הוא לא עשה שום מעשה. ובכל מקרה, אנחנו מאמינים לו לגמרי שהוא חף מכל פשע".

גם המעט שהצליחו חוקרי השב"כ להפיק מחקירתו של א', נולד כאמור באמצעים שחוקיותם מוטלת בספק. במשפט הזוטא שמתנהל כאמור בימים אלו, נחקרים חוקריו של א' כדי לברר כשלב מקדמי למשפט האם ההודאות שהתקבלו מפיו של א' אכן קבילות לשמש כראיות, מאחר שהוצאו בעינויים ובדרכים שכשרותן מוטלת בספק. להחלטה זו משקל משמעותי במשפט, שכן הראיות היחידות עליהן מתבסס כתב האישום הן הודאותיו של א' בחקירות.

התפתחות מתמיהה נוספת שמתגלה כעת לעורכי הדין היא אי קיומן לכאורה של הקלטות ותיעוד מלא של חקירותיו של א' בשב"כ. האב מ' מזכיר כי עם תחילת החקירות, הצהירו ראשי מועצות ביש"ע בעקבות פגישה עם שר הביטחון דאז יעלון, כי החקירות מתועדות ומוסרטות ולכן אין חשש לביצוע עינויים. גם היועמ"ש ואנשיו טענו כי כל החקירה תחת פיקוח. "עכשיו טוענים בשב"כ שהם מעולם לא הסריטו ולא הקליטו", מספר האב, "הם אומרים שיש להם רק זיכרון דברים של החקירות, ושם הם כתבו רק מה שנראה להם רלוונטי. בתיעוד הזה כתוב למשל שהם רק נתנו סטירה קטנה פה ושם". מדוע לא הוסרטו החקירות, לטענת אנשי השב"כ? האב מגלה שהתשובה מקורית במיוחד: "הם אומרים שהם לא רצו שא' וחבריו ישתמשו בחומר הזה כדי לדעת איך לעמוד בחקירות שב"כ הבאות. לפי ההיגיון הזה", אומר האב בחיוך מריר, "צריך לחסל את א' כי יש לו מידע".

גם על תיעודים קיימים מטיל השב"כ חיסיון, למעט – באורח פלא – תיעוד הודאתו של אחד הנאשמים, וקטעים אחרים המשרתים את צורכי התביעה. משפט הזוטא שמתנהל כעת, מסביר האב, מאלץ את עורכי הדין להילחם בידיים קשורות, כאשר אין בידם מידע מספק על אופן התנהלות החקירה. "בסופו של דבר", חושש האב, "השופטים יצטרכו להכריע בין המוניטין של חוקרי השב"כ, שטוענים כי ההודאות נמסרו מתוך רצון חופשי, לעדות של נער גבעות שיצטרך לשכנע אותם במוראות החקירה". ידיהם של עורכי הדין כבולות באופן נוסף: מאז המעבר לכלא השרון מנוע עורך הדין מלפגוש את א' באופן ישיר, שכן הם נפגשים רק דרך מחיצה ושיחות טלפון, אשר מוקלטות על ידי שב"ס. הגבלה זו פוגעת ביכולתו לייצג את א' ולתדרך אותו, שכן היא מונעת את קיומו של חיסיון עו"ד-לקוח כנדרש.

התרגיל: רצח מבוים

התקופה שעבר א' לפני כשנה במרתפי השב"כ קיפלה בתוכה חוויה נוספת שהחליטו החוקרים להעביר את א', שהיה עדיין קטין, על מנת לסחוט ממנו הודאה. הפרשה, המכונה "תרגיל כלא עכו", או בשם המרוכך שניתן לה על ידי נציגת הפרקליטות "תרגיל המדובבים", הייתה הפקה מרשימה של שחקנים מטעם השב"כ, שדימו לא' בית סוהר שאליו הוא נכנס, כשהוא מוקף עבריינים כבדים, יהודים וערבים – כאמור, כולם שחקנים. א' בתמימותו לא העלה בדעתו שמדובר בתרגיל. מנקודת מבטו, הוא ישב בתא אחד עם שלושה עבריינים בגירים, שנתנו לו להבין כי מבחינתם הוא חשוד כמלשין בשל היותו שונה מהם. אבל השתלשלות האירועים המאיימת לא הייתה לגמרי מסונכרנת עם ההגדרה התמימה "תרגיל מדובבים".

"הם העבירו סכין בתא מיד ליד, כדי שהוא יראה את זה", מספר האב, "ואז החלו לתחקר אותו: על מה אתה יושב פה? אם אתה פה, בטח עשית משהו! אם לא תגיד על מה אתה יושב, נחסל אותך". א' המפוחד השיב: "לא עשיתי כלום, אני רק ילד". התרגיל עבר לשלב ב': הסמויים בכלא ביימו רצח של אסיר ערבי בידי אסירים יהודים לנגד עיניו של א'. התפרעות האסירים הערבים וכוחות השב"ס שהגיעו לזירת האירוע, היוו מבחינתו של א' הוכחה שאכן התרחש רצח בזירה שמולו על ידי אחד האסירים ששהה עמו בתא. בנקודה זו החלו האסירים המדומים להפעיל עליו לחץ כבד: "אתה ראית כל מה שקרה פה, אתה חייב לספר לנו משהו על מה שאתה עשית", כביכול כדי למנוע ממנו להלשין על הרצח שביצעו. "הוא היה בתחושה שכל רגע עומדים לחסל אותו", מספר האב, "אחרי שבוע שלם בתא עם עבריינים שרוצים לפגוע בו כל הזמן".

הלחץ עשה את שלו, וא' חש שהוא חייב לומר דברים שיספקו את תוקפיו. "מאוחר יותר, במהלך חקירת השב"כ, הוא הכחיש כמובן את כל ה'הודאות' שמסר לאותם 'עבריינים' כדי להציל את עורו", אומר האב. יצוין כי גם בסיטואציה הקשה בה היה נתון, א' לא הודה בביצוע המעשה בדומא, על אף שלשם חתרו חוקריו.

החומר שהוצא ממנו בתרגיל כלא עכו שימש כבסיס לכתב האישום נגדו. אחרי התרגיל, הועבר א' לחקירות במתקני השב"כ, שם ציפתה לו התמודדות שלא הייתה מוכרת עד היום לעצורים יהודים. "עוד לפני שידעתי על העינויים הרגשתי כל רגע שהוא בסכנת נפשות", משתפת האם. עוד קודם לכן, כשא' הובא בפני השופט ארז נוריאלי בפתח תקווה, הוא התחנן לשופט שלא ייתן לו לחזור לחקירות מכיוון שהוא לא מסוגל לעמוד בהן יותר. "באותו יום לחץ הדם שלי קפץ והגעתי לבית חולים. הייתה לי הרגשה של אמא שמשהו נורא קורה".

ואכן, א' סיפר לשופט באותו דיון לראשונה על העינויים שמבצעים בו החוקרים ועל מצבו הנפשי הקשה: "עושים ממני קשת עם הידיים ושמים אותי הפוך עד שנשרפות לי הידיים, ואני מרגיש כאילו שורפים אותי עם מצית. כל יום זה עולה רמה, אם זה סטירות או יותר, אני לא יודע מה יהיה מחר. חוקרים אותי באלימות על משהו שאני לא יכול לעזור להם, כי אני לא יודע. הם לא מגלים אפילו ספק, הם מפרקים אותי, מעקמים לי את הגב, צוחקים ומסתכלים עליי בזלזול... אני צורח כמו מפגר, בוכה כמו תינוק, הם צוחקים 'רוצח'... אני כבר לא יכול יותר (בוכה)... לילה שלם של התעללות. אמרתי להם: תהרגו אותי ואל תעשו לי את זה! תנו לי רעל! אני מתחנן כבוד השופט, לא יכול יותר".

א' היה עצור בשב"כ במשך ארבעים יום, מתוכם 21 יום בלא אפשרות לפגוש עו"ד. בליל פקיעת איסור המפגש בחצות לילה, חיכתה האם ליד הטלפון. היא תיאמה עם עו"ד קידר שיתקשר אליה מיידית בתום הפגישה. השעות חלפו, והשעון הורה על אחת אחר חצות, שתיים, שלוש וגם ארבע לפנות בוקר, וצלצול אין. "לא ישנתי כל הלילה. אמרתי לעצמי שאין מצב שעדי לא יתקשר להרגיע אותי, ואם הוא לא מתקשר, אז משהו נורא קרה".

אחרי כמה שעות הגיעו עורכי הדין של 'חננו' לבית המשפחה וסיפרו על תוכן השיחה עם א', שגולל בפניהם את פרשת העינויים הקשה שעבר בשלושת שבועות החקירה. עד היום האם אינה יודעת את הפרטים המלאים, "אני מעדיפה לא לדעת הכול", היא מודה, "רק המחשבה על זה עושה לי צמרמורת".

הפרטים שהלכו ונחשפו על מה שעברו א' וחבריו בחדרי החקירות, העבירו גל של זעזוע בקרב המחנה הלאומי, ואפילו אצל ארגוני זכויות אדם שלא מזוהים עם הימין. החל קמפיין ציבורי גדול בקריאה להפסקת העינויים, ונבחרי הציבור נקראו לתת תשובות. אולם בעוד הרחוב בחוץ גועש סביב הפרשה, אמו של א' הפסיקה לתפקד כמעט לחלוטין מחמת החרדה לחייו של בנה.

"זה חוסר אונים וחוסר תקווה", היא משחזרת את התחושות מאז, "לא ידעתי איך אני קמה מחר בבוקר. ירדתי עשרה קילו בארבעים יום. אי אפשר לאכול, אי אפשר לשתות, אי אפשר לישון. הפסקתי ללמד, הרגשתי שאני לא מסוגלת לדבר, גם מבחינה רפואית לא יכולתי. לחץ הדם הרקיע שחקים כשדיברנו על זה, המערכות שלי הפסיקו לתפקד. מאדם בריא פשוט נהייתי אדם חולה", היא מגלה.

הקושי שבעבע בתוכה, ונמשך עד היום, התבטא גם בשבר ערכי "נוכח כל מערכות השלטון שהתיישרו למטרה אחת: להרשיע את החשודים בכל מחיר. הנשיא, שר הביטחון והשר לביטחון פנים הכריזו מראש שזהות הנאשמים ידועה, עוד בטרם נפתחה חקירה נגדם, 'ואנו עושים הכול כדי שיהיו לנו ראיות'. ראש-הממשלה התגאה בנאום שנשא בפני האו"ם על תפיסת הנאשמים והבאתם למשפט. היועץ המשפטי ויינשטיין אישר 'חקירת צורך', שם מכובס לעינויים. המשנה ליועץ, רז נזרי, אשר הכחיש את העינויים, קבע כי יש גם 'דם יהודי' על ידיהם של הטרוריסטים; כל זאת עוד בטרם החל המשפט. השופטים משתפים פעולה באופן מלא עם כל תביעות המשטרה, השב"כ והפרקליטות, ואף באישור אמצעים קיצוניים כגון 'אי הבאה', שנחקק לצורך 'פצצה מתקתקת' ומעולם לא נעשה בו שימוש קודם לכן. אתה פשוט מרגיש שכל הערכים שלנו, כל מה שהאמנו בו, הופכים למכונה משומנת שמטרתה להרשיע אדם חף מפשע, רק כדי לסמן וי על הפרשה. יש לי שיעור שאני נותנת על תפילה לשלום המדינה. אמרתי לעצמי: איך אני נותנת שיעור כזה ומדברת על ראשית צמיחת גאולתנו?".

תחושת ההורים היא כי המטרה סומנה מראש. לא נבדקו כיווני חקירה פשוטים יותר בפרשת ההצתה בדומא, כמו פרק נוסף במאבק בין החמולות בכפר. במשך שלושה וחצי חודשים היה א' במעצר בית מלא לאחר שהותקנו בו מכשירי ציתות. כשראו בשב"כ שהמעצר המנהלי מגיע לסיומו בלא שהשיגו ראיה למעורבות שלו בדומא, עצרו אותו ואילצו אותו להודות תוך עינויים. במקביל הפעילו מכבש לחצים על בני המשפחה: דודתו של א', מנהלת בי"ס בעלת מוניטין, נלקחה לחקירות במתקני השב"כ ונדרשה תוך איום לפגיעה במקום עבודתה, למסור מידע שלא היה לה. האם נ' ובתה נחקרו במשך יום תמים, ושוחררו כחצי שעה לפני כניסת השבת. גם האב נלקח לחקירה ע"י ארבעה שוטרים של ימ"ר ש"י בדרכו לתפילת שחרית בחג החנוכה.

התומכים ממשיכים להתקשר

האכזבה הגדולה אז היתה כאמור מפוליטיקאים ורבנים המזוהים עם הציונות הדתית. "זו הייתה סטירת לחי נוראית", אומרת האם, "חלק מהם החליטו לקבל את הנרטיב של השב"כ כמו שהוא. כאילו מעולם לא היה שמפניה. אם השב"כ אומר שאין עינויים – סימן שהוא יודע. היום אגב מתברר שהשב"כ לא ידע כלום, שכן חלק מהעצורים עונו ושוחררו, וגם הסיפור שיש להם בסופו של דבר על דומא, אינו דומה כלל לסיפור שחשבו בהתחלה".

היא מוסיפה שהיו גם אמירות פוגעניות של ממש: "אמרו על הילדים שהם לא בני הציונות הדתית, שזה מתחיל בחינוך שלהם בבית. לי היה מאוד קשה עם זה", היא דומעת כעת שוב, עם שחזור הדברים.

אבל היו גם נקודות אור בחושך שעטף אז את המשפחה, שהדליקו האנשים הפשוטים. "מרגע פרסום דבר העינויים קיבלנו טלפונים מאנשים מכל הארץ שרצו להביע את הכאב הגדול, שביקשו לעודד. הייתה תמיכה גדולה מהציבור הרחב, מאנשים שלא הכרתי", נזכרת האם "הם התקשרו לומר: אנחנו מזועזעים, מבקשים לעודד אתכם. קיבלנו מכתבים, ו'משלוח מנות' מכל מיני מקומות. עד היום יש כאלה שמתקשרים כל פעם לשאול מה קורה איתו, איתנו, מבקשים שנבשר להם בשורות טובות. מובן שהמשענת המרכזית לכל אורך הדרך הייתה המשפחה והחברים הקרובים. ואי אפשר שלא להזכיר את התמיכה המשפטית של ארגון 'חננו' ועו"ד עדי קידר המלווה אותנו מתחילת הפרשה".

השיחה עם ההורים, כך נראה, יכולה למלא עוד שעות שבהן יגוללו את מסכת העוולות המשפטיות שנגרמו לא' וגם להם עצמם, אולם האם מסכמת את הפרשה במשפטים נוקבים: "השב"כ עברו פה על הכול, הם לא מחויבים לשום חוק. הם עושים מה שהם רוצים בלי שום פיקוח אמיתי, זה מסוכן מאוד. גם בהתחשב בכך שהיה עליהם לחץ אדיר בארץ ובעולם להביא לתוצאות, למצוא אשמים. וכך מדינה שלמה, פוליטיקאים, הפרקליטות, השב"כ ובתי המשפט חברו יחדיו למטרה קדושה אחת – להרשיע ילד כדי למצוא אשמים, בכל מחיר".

מה תחושותיכם לגבי תוצאות המשפט?

"כארבעה חודשים לאחר המעצר, התבטא השר בנט בעניינו של אלאור אזריה באופן הבא: 'איזה סיכוי יש למשפט הוגן לאחר שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וכלי התקשורת כבר הוקיעו אותו?'. זו בדיוק הרגשתנו נוכח האשמתו של בננו תוך כדי חקירתו בשב"כ, עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום. אנחנו מתפללים שהקב"ה ייתן לשופטים את התבונה להבין שהייתה כאן תפירת תיק, ואת האומץ לזכות את בננו".

מדוברות שב"ס נמסר בגובה לטענות שהועלו בכתבה: "מפגשי עורכי דין אצל אסירים ביטחוניים, לרבות עצורים, נערכים מאחורי מחיצה, בהתאם לפקודה. ככלל, אסירים ביטחוניים לא זכאים לשימוש בטלפון, והקשר עם עורכי הדין מתקיים פנים אל פנים. מקום אחזקת האסיר נקבע דבהתאם להערכת גורמי המקצוע בשב"ס. במקרה זה, העצור איננו מוחזק באגף הפרדה ומקבל את כל צורכי הדת. האסיר נבדק על ידי פסיכיאטרית ומקבל טיפול בהתאם למצבו".'

Hagitr72@gmail.com