בשבע מהדורה דיגיטלית

בחזרה לבוסתן

מה קרה לדור שגדל על המסורתיות הקסומה של הנשיא יצחק נבון ז"ל?

ידידיה מאיר , כ"ט בכסלו תשע"ז | עודכן: 07:35

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

"כתלמידת 'בצלאל' לשעבר, רציתי לשתף אותך בחוויה שסערת המיצג שם עוררה בי". כך נפתח המייל ששלחה אליי ליטל סיקוראל מירושלים. האמת שאחרי בג"ץ עמונה, פרשת באסל גאטס, ההצבעה באו"ם וחקירת נתניהו, לקח לי דקה להיזכר על מה היא מדברת. אה, כן, הכרזה המקושקשת ההיא עם התמונה של ראש הממשלה ולידו חבל תלייה.

2

"הסיפור הזה", כתבה סיקוראל, "לקח אותי כמעט עשרים שנה אחורה לשנת 1998. השנה הראשונה שלי בלימודים כסטודנטית במחלקה לתקשורת חזותית. יום בהיר אחד נכנסו לכיתה בסערה מנהל המחלקה ועוד כמה מורים, בארשת פנים חמורה. הם סיפרו לנו כי אמורה להתקיים הופעה של 'פעמוני היובל' לציון חגיגות ה‑50 למדינת ישראל שבה תשתתף להקת המחול בת שבע, וכי מונעים מהם להופיע בלבוש המקורי שתכננו. אתם, אמרו לנו, חייבים להביא את קול המחאה, חופש הביטוי והיצירתיות. 'לא ניתן לחרדים להשתיק אותנו', הם צעקו. 'יש לכם 30 דקות לחזור לחדר עם רעיונות חזקים. התגובה חייבת להיות מיידית'.

אני זוכרת את הבהלה, כאילו נקראנו למלחמה, כשעל כתפינו מוטלת המשימה להחזיר את חופש הביטוי למקום כבודו. ניסיתי לגשש בין הסטודנטים ולהבין מה בדיוק הבעיה. 'מכריחים אותם ללבוש חולצה או משהו כזה', אמרו לי בחוסר סבלנות. 'אה', עניתי. התפזרנו כולנו חדורי רוח קרב להביא את מיטב הרעיונות – ובמהירות האפשרית. קצת מבולבלת ולחוצה מצאתי את עצמי מנסה לתכנן מחאה, ולהעלות חיוך של הצלחה וגאווה בעיניהם הבוהקות של ראשי המחלקה, אנשים שכל עתידי – כך לפחות חשבתי אז – תלוי בהם. כעבור כמה דקות עלה בראשי רעיון: אני אצור העתק מדויק של חותמת בד"צ העדה החרדית, ואוסיף את המילים 'כשר להופעה'.

חזרתי לספר על הרעיון, והמרצים קיבלו אותו בהתלהבות רבה. מיהרתי לחנות קטנה ברחביה, שם הכינו בשבילי את החותמת (בהתחלה בעל החנות חשש להכין לי העתק מדויק של חותמת הכשרות, ותיחקר אותי מה כוונתי לעשות בה. אבל הרגעתי אותו שהמטרה אינה מתן כשרות אמיתית אלא מחאה אומנותית). כשהחותמת הגיעה למחלקה, ציווה המנהל לשלוח למיטב השחקנים הבכירים בארץ מכתב מחאה שבסופו חתימת הגומי שלי – 'כשר להופעה' – וכך עשיתי.

ימים חלפו, וחודשים, והמחאה לא הניחה לי. התחושה הייתה שיצאנו לקרב בלי שהתקיים דיון אמיתי בשאלה מי האויב, אם בכלל הוא אויב. ומדוע חופש הביטוי חשוב יותר מהערך של לכבד רגשות של אדם אחר? האמת שגם כבחורה חילונית, לראות חבורה של בחורים קופצים בלבוש מינימלי לא נראה לי מתאים באירוע ממלכתי, אבל מי שאל? מי עורר דיון?

ולפני כמה ימים, כשראיתי את התמונה של קפיטריית בצלאל ועשרות הסטודנטים הזועמים שמרגישים שלקחו להם את זכות הקיום, נדהמתי לגלות שכלום לא השתנה. זה אותו סיפור, אותם שחקנים, אותה שנאה מדומה. רק שאני אישית נמצאת במקום אחר, וחושבת דברים אחרים לגמרי על יצירה שיכולה לבוא משמחה ואהבה ולא רק מזעם והתרסה. תודה שקראת. ואגב, יש לי בשבילך רעיון לכתבה: חוזרים בתשובה מקרב בוגרי בצלאל. אנחנו הרי היינו הכי אנטי ויש לנו המון סיפורים מיוחדים".

3

וואו. איזה סיפור. וזה באמת נשמע מרתק, לשבת עם בוגרי בצלאל שחזרו בתשובה לשיחה מעמיקה על אומנות ואמונה. אפשר אפילו לעשות תערוכה של עבודות שלהם כיום. זה יהיה בטח חתיכת מיצג (כשר בהשגחת הבד"צ). אבל רגע, לפני שאני מתחיל בתחקיר מקיף על בוגרי בצלאל, מה הסיפור האישי של הסטודנטית ליטל סיקוראל? כשהיא כותבת שהיא "במקום אחר", למה הכוונה, ואיך הגיעה למקום הזה?

כששאלתי, קיבלתי בתגובה את התמונה הזאת. זו ליטל בנערותה, עם הנשיא המנוח יצחק נבון, ועם מי שנראה כמו כפיל שלו. הנה תראו:

4

לתמונה היא צירפה טקסט שהוא בעיניי לא פחות ממכונן. טקסט חובה לכל מי שרוצה להבין למה פולקלור, מסורתיות ומנהגים קסומים לא מספיקים. הם לא ישרדו בלי משהו מבוסס יותר. טוב, למה להסביר מה ליטל כתבה. תקראו לבד:

"טעם מיוחד היה לאותן שבתות בילדותי שבהן זכינו ליהנות ממטעמים שהכינה סבתא צפורה לסבא ויקטור. חמין ירושלמי עם ביצים כהות, מתובלות בסיפורים מרתקים של האורח הקבוע והאהוב, אחיו של סבא, יצחק נבון. סיפורים על ירושלים של פעם, על בית ההורים ועל מסעותיו כאיש ציבור. הבית ברחוב אבן עזרא 13 נתן תמיד תחושה משפחתית חמה ועוטפת. כל מה שהיה קשור במסורת נחגג בבית סבא בהתרגשות ובשמחה, עם פרטי המנהגים והמאכלים בהקפדה רבה, כאשר ליל הסדר היה תמיד גולת הכותרת. המפגש השנתי המשפחתי שאליו מגיעים מכל קצות הארץ וקוראים יחד את ההגדה.

יצחק (במשפחה קראנו לו איזק) וסבא ויקטור יושבים יחד, כשיצחק מנצח על ליל הסדר ביד רמה, עם מיטב הניגונים מבית אבא והבדיחות המשפחתיות (בעיקר כשאומרים בהגדה 'כולנו נבונים'...). עם השנים דעכה המקהלה והמשתתפים גילו פחות עניין וסבלנות בקריאת ההגדה. המנצח יצחק נבון מצא עצמו נאלץ לגעור בנו שלא נפריע למהלך הערב. ניסיתי להראות רצינות ולא להחסיר מילה, אבל בסופו של דבר רק יצחק וסבא דבקו באמירת ההגדה עד תומה. חשבתי לעצמי: מה יהיה עם דור ההמשך, מי יהיה אז המנצח? האם יהיה מי שיוביל אותנו בחיות וברגש בסיפור יציאת מצרים?

סבא ואחיו היו נפגשים לעתים קרובות מאוד, מחליפים חוויות וצוחקים יחד. יצחק היה מספר לו על פגישות עם אנשים מפורסמים וחשובים, על מסע הרצאות, על נסיעותיו וביקוריו ולא היה שוכח לספר על החוויה האישית שלו, זו שאף אחד לא שמע עליה בשום מקום. סבא היה מקשיב לו בהערצה. הייתה ביניהם אהבת אחים מיוחדת. ואני, מילדות, נהניתי להיות שותפת סוד למידע הפיקנטי.

אפילו תבשילים מוצלחים היו מעבירים ביניהם בעזרת הנהג הנאמן של יצחק, גדעון. פה בורקיטוס מוצלח, שם קובה ביתית. רק כדי לחלוק משהו טוב. וכשהייתי מצטרפת איתם למסעדה מזרחית, הייתי זוכה לטעום קצת ממה זה אומר להיות אישיות מוכרת: תוספת נכבדה בסלטים ואולי גם בפיתות, התלחשויות המלצרים ומבטים משולחנות אחרים לעבר השולחן שלנו. 'הנשיא נבון פה...'. יצחק היה מחייך ומרעיף התעניינות גם על אחרון המלצרים .אני לא יודעת איך קבעו אנשי הציבור את מושבם דווקא באותה שעה ודווקא באותה המסעדה, אבל תמיד הייתה מגיעה לשולחננו הפתעה. פעם אחת, למשל, בקבוק יין. כשהבטנו סביב לראות ממי, גילינו ידיד מוכר, יהורם גאון, שחייך אלינו משולחן אחר. לימים יהורם הספיד את יצחק בלכתו".

5

ואז ליטל התחילה לחזור בתשובה. רק התחילה. לעולם לא תשכח את השיחה ההיא, עם סבא ויקטור ודוד איזק. "באותו הביקור בבית של סבא, סיפר סבא ליצחק בשקט וברצינות שהתחלתי לשמור שבת. זה היה נראה כמעין סוד אפל שנלחש. שקט שרר בסלון, ישבתי על הספה מולם ומבט יוקד של שני האחים בעיניי. מבט של חמלה. מבט של דאגה. ואולי, כך הרגשתי, גם מבט של אכזבה עמוקה. כיצד התקלקלתי, איך בגדתי.

'אתם אשמים', אמרתי, 'אתם הקסמתם אותי באהבה למסורת, שירים בלדינו וסיפורים על ירושלים של פעם שכולה אמונה. הרי לא ייתכן שזה מסתכם בטעם הקובה, או בצבע החמינדוס ובכמה שירי ילדות. ההליכה בשוק מחנה יהודה כדי למצוא את המלפפון הבלאדי הכי טוב והשקדים הלבנים הטריים לשבת לא מספיקה לי. זה יותר מזה, ואני רוצה להיות חלק מאותו דבר גדול. אני נכנסת לדלת שאתם פתחתם בשבילי, אבל התבלין האמיתי שחסר לכל החגיגה המשפחתית הוא התורה'.

לא יכולתי לדבר יותר כי בכי מטריד חנק את גרוני. שתקתי. הרגשתי קטנה מול שני המלכים שהביטו בי ברצינות ואולי בכעס, ורגש עצום וחזק מילא את חלל החדר. אפשר היה ממש לגעת בו. לא יכולתי להכיל את עוצמת הרגש שהייתה שם באותם רגעים. וזה לא היה רק הרגש שבי, אלא שלהם. שני אחים, שגדלו בבית שומר תורה ומצוות. הם היו עומדים בשבת ומשננים פרקי תהלים מול אביהם, מחכים לרגע שיירדם ויחדל מלתקן את קריאתם, ויוכלו לחמוק לחצר. אני יודעת שהמקום של האמונה תמיד היה שם ובעוצמה, אבל איפשהו הם איבדו אותו בדרך.

סבא נפטר לפני שש שנים בגיל 91. יצחק אחיו נפטר חמש שנים אחריו, בגיל 94. בפגישתי האחרונה עם יצחק, בביתו ברחוב ז'בוטינסקי בטלביה, הוא אמר לי בשקט, כשהוא כבר חלש למדי, שהוא מצטער שאין לו יותר ילדים. זה מסר הפרידה שהשאיר איתי. לי יש היום ארבעה ילדים מתוקים משלי.

לפני שנה בדיוק, כשיצחק נפטר, שאל אותי אחי מי יאמר קדיש אחריו יום יום (ולא רק בהלוויה). לא נראה שמישהו נתן דעתו על העניין, עניתי. נשיא יקר וחשוב, דוד אהוב, האם יש מישהו שיאמר קדיש אחריך?

אז אחי (שחזר גם הוא בתשובה...) התנדב למשימה, ובימים אלה הוא מסיים שנה שלמה של אמירת קדיש שלוש פעמים ביום במניין עבור דוד איזק. בתמונה שצירפתי רואים אותי בין שני האנשים המתוקים האלה. לקחתי מהם המון אבל החלטתי: אפילו מורשת עשירה וצבעונית לא יכולה להמשיך כאשר מחסירים ממנה את לבה ומקור חיותה".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com