יניב מרמלשטיין
יניב מרמלשטייןצילום: שי קרופפלד

התחלה: אייר תשל"ה, אשקלון, אבל רק בשנה הראשונה לחיים. "אחר כך עברנו לגני טל".

גני טל: "ההורים רצו לגור בגוש קטיף ולהיות חקלאים מתוך אידיאולוגיה". ההתחלה הייתה בעגבניות וורדים, ובהמשך התקדמו לגידול גרניום. האם היא נעמי מרמלשטיין, מרפאה אלטרנטיבית שרבים עולים אליה לרגל לגני טל של היום. "היא עושה הרבה חסד". שישה ילדים. הוא הבכור.

ילדות: "מדהימה, קסומה, של חולות, ים, סוסים, חברים ועבודה בחממות". בילדותו האזור היה בטוח. הטיול בכיתה א', למשל, היה לבית הכנסת העתיק בעזה. אביו מחר מוצרי 'ויטמן' בחאן יונס ובעזה. "כשהייתי בן עשר הכול הידרדר". אז החלו הרציחות, הגדרות וההפגנות. יצא לו להגיע כמה פעמים לזירות של רצח, "זה היה לא פשוט".

לימודים: בית הספר היסודי 'נאות קטיף', כיתה יחסית קטנה, כי אלו היו המחזורים הראשונים, "עשינו הרבה בלגן". כשהיה סגר כל הכיתה הייתה נעלמת לכמה שבועות כדי לעזור להורים במשק, והיו הרבה נסיעות להיכרות עם האזור. בתיכון כבר למד מחוץ לגוש, כי לא הייתה אופציה אחרת.

יב"ע נחלים: "קיבלתי את השוק של מעבר ממושב קטן ל‑160 חבר'ה עירוניים במחזור. כמעט נדרסתי במעבר חצייה". היו גילויים מרעישים כמו העובדה שלא כל הזמן הולכים בסנדלים ושיש גם מותגים בעולם. פרט לחברים טובים שהכיר היה גם ר"מ מיוחד, שעדיין נשמר איתו הקשר: "הרב הס. הוא אהב את הבעייתיים והציל אותם. בזכותו כמעט כל הכיתה שלנו דתייה והלכה למסגרות לפני צבא".

תנועת נוער: בני עקיבא. נרשמה פעילות ענפה. "קיבלתי מהתנועה את האהבה לארץ, טיולים, חבר'ה ויחד. הסניף מאוד גיבש אותנו והיה משמעותי".

עלי: "המכינה הייתה מוסד קסום עם ביקוש גדול". ראשי המכינה ראיינו 50 תלמידים מהמחזור, וקיבלו 10. השנה ההיא זכורה כ"תקופה מדהימה, גם הלימוד וגם ההכנה לצבא. אלה היו החבר'ה הכי טובים שאפשר לפגוש וללמוד איתם".

צה"ל: הפרופיל שלו לא היה גבוה, וזה לא פשוט לתלמיד עלי. שירת כקצין שלישות בדוכיפת וכמפקד הכנה לקצונה בבה"ד 11. במהלך השירות הוענק לו התואר מצטיין נשיא, כשהצ'ופר היה קורס צניחה. "סיימתי סגן, והיום אני סרן במילואים ומשרת כסמ"פ באגמ"ר יהודה". ימי המילואים הם רבים ויש גם אבסורד: "אני קרבי". במסגרת הזאת הוא עבר גם קורס קציני קומנדו במילואים. "עושים פעילות מאוד משמעותית".

פוסט שירות: טיול בדרום אמריקה ואז הצטרפות להדרכה בקמפ בארצות הברית, בלי הכנה מראש. התוצאה: "הלם תרבות אדיר", אבל גם חוויה משמעותית. עד היום נשמר הקשר עם הילדים ההם ועם מנהל הקמפ, "מדברים על לחזור לשם". ההורים, שרצו שיתחזק, הסכימו לממן עוד קצת את השהות בחו"ל, בתנאי שכשיחזור יתיישב לתקופה ליד גמרא. וכך היה.

עצמונה: בבקרים למד במחזור הבוגרים הראשון בעצמונה שבגוש, ובצהריים עבד בחקלאות. "שם הכרתי את החברים שהקימו אחר כך את תנועת 'אור'. נוצרה איתם חברות גדולה ורצון להקים יישוב בנגב". התפקיד שנשא היה שר החקלאות, "הייתי צריך לאתר את הקרקע המתאימה". יחד הקימה החבורה גרעין.

הגרעין: "היינו אמורים לעלות לקרקע למקום שבו נמצאת היום מרחבעם". בסופו של עניין אמר להם אריאל שרון שגרעין הנחל של סנסנה עומד לצאת מהמקום, "ושאם הגרעין לא יעלה לשם, הבדואים ישתלטו על האדמות". אז הם עלו.

חלוץ דור שלישי: סבו הקים את תקומה, הוריו את גני טל והוא את סנסנה. "היינו כמו ההורים, עם גנרטור ובלי מים זורמים".

אקדמיה: תואר ראשון במשפטים ב'שערי משפט' ותואר ראשון נוסף במנהל עסקים וכלכלה באריאל. הלימודים בבירת השומרון הניבו תשואה לטווח קצר: "חבר ואני מכרנו מכשירי סלולרי עם תוכנית לסטודנטים. היינו הראשונים שבנינו תוכנית כזאת, עד שהגיעו אלינו פניות מכל הארץ". התשואה השנייה הייתה לטווח ארוך.

ארוך: במהלך התואר הכיר את רונית. "ביקשתי ממנה סיכומים, וזה נגמר בחתונה". עוד לפני כן, כשיצאו, הוא הבהיר שהנגב הוא חלק ממנו וששם הוא מתכוון להמשיך לגור. "היינו הזוג הראשון ביישוב שהתחתן. מהחתונה ישר לקרוואן".

משפחה: רונית היא בת קרני שומרון, עו"סית בקופת חולים מכבי. לזוג ארבעה ילדים: עדי בכיתה ט' באולפנת ערד, מתן בכיתה ז' בסוסיא, שירי בכיתה ג' בסוסיא וענבר בגן חובה ביישוב.

צווי הריסה דור שלישי: "התסכול הוא ענק. כמו של עמונה, ובעצם של כולם. יד אחת מכוונת אותך להתיישבות, ויד אחת מאיימת". במשך שנים סנסנה לא הוסדרה, ולכן לא גדלה כי לא היה מקום. הם בנו את הבית אחרי שמונה שנות מגורים בקרוואן. "אחרי שסיימנו את השלד, קיבלנו צו הריסה. מסגרנו אותו ותלינו ליד ה'אם אשכחך'". הם גרים בבית תשע שנים. רק לפני שנה התקבל האישור. החשמל עוד לא סדיר, ואין מבנה של קבע לבית הכנסת.

סנסנה: "הקהילה הכי מדהימה שיש, אנשים אחד אחד על כל מה שמשתמע. אני מגיע מיישוב מצוין, וסנסנה עולה עליו". גם הנוף נדיר. "ביתי הוא מבצרי. אנחנו יושבים בתוך יער עם נופים מדהימים ורוגע".

חברת 'wave digital': אחרי שעסק בתחום המכשור הרפואי בתפקיד בכיר, החליט להקים חברת פרסום שמתמחה בתחום הדיגיטל. החברה נמצאת בעומר. "אנחנו כמעט החברה היחידה שמתעסקת בדיגיטל בדרום". בגלל המציאות הזאת "היינו צריכים למצוא אנשים ולהכשיר אותם". מצד שני, "אם אתה טוב במה שאתה עושה, אתה מושך אליך את האנשים הטובים. באזור המרכז, לאנשים האלה היו 300 אופציות לעבוד בהן. בנגב אין הרבה".

כל ההתחלות קשות: "בתחילת הדרך היינו צריכים לקחת כתובת מפוברקת בתל אביב, כאילו זו הכתובת של החברה, כי חברות לא רגילות לעבוד עם מי שנמצא מחוץ לאזור המרכז". גם היום מגיעות הצעות שונות לקניית החברה, בתנאי שיעברו לתל אביב. ההצעות מושבות ריקם. "לא הגעתי לנגב כדי לנסוע לתל אביב ולהעסיק בה אנשים". היום החברה כבר קנתה לה שם, והיא עובדת עם כ‑80 לקוחות, החל מהאוניברסיטה העברית וכלה באמריקן לייזר ובאופטיקה הלפרין". הדואר מגיע אליה לעומר.

טיפול מקיף: החברה מעניקה ללקוחות מעטפת של ניהול אתרים ודפי פייסבוק, קידום אורגני בגוגל, יצירת לידיים איכותיים, או אתרי מכירות אונליין. "לקח כמה שנים ליצור את ההתמחות הזאת כי לא קל לתת מעטפת שלמה במקום אחד".

אושר וכושר: לפני כשלוש שנים עלייה על המשקל הניבה תוצאה של קרוב ל‑100 קילו. בעבודה קשה הוא הוריד רבע מזה, "תרמתי את כל ארון הבגדים לוויצו. החלטתי שאני לא חוזר למשקל הזה". ההתמדה באימון כוללת את כל ימי השבוע. ואם בעבר "רצתי חצי קילומטר והייתי מתנשף", היום הוא חבר בקבוצת טריאתלונים. שישה מהם מאחוריו, שניים באורך מלא "עם תוצאות מכובדות". ועכשיו פניו למרתון.

בשביל הנשמה: כבר שנים שהוא מנגן על גיטרה ופסנתר. "כל ראש חודש היינו יושבים ומנגנים, כמה חברים. לפני חמש שנים עלה הצורך לנגן בחתונות של אנשים מעוטי יכולת". לצורך כך למד נגינה בסקסופון "כי זה מה שהיה חסר". ההרכב 'אעלה בתמר' מנגן בהתנדבות, ועל הדרך מארגן גם את האירוע. לפעמים הלהקה מנגנת "את הסיבוב היהודי בחתונה, לפני החלק של הדי ג'יי". במקרה הזה הנגינה היא בתשלום, שנתרם אחר כך לאירועים אחרים.

הגירוש: בתקופה ההיא כבר היה נשוי ואב, "הודעתי בעבודה שאני לוקח חודש חופש. הייתי עם ההורים ועברתי איתם הכול". ההורים חיו בתודעת "היֹה לא תהיה" ולא התארגנו. "גייסתי חברים מכל הארץ. הגענו לשם, בית אחרי בית נופל במושב, ואנחנו מפרקים את החממות". ההורים בנו בית חדש בגני טל, האב חזר לחקלאות והיום יש למשפחה משתלה גדולה שמנוהלת בידי האחים.

התחושה: "היה בדיוק חודש שלא קמתי בתפילה לשלום המדינה. אחר כך הבנתי שזה כמו להוריד לעצמך את יד ימין. כי אין לנו מדינה אחרת וצריך להמשיך".

אם זה לא היה המסלול: חיים בעיר הם לא אופציה. "אולי הייתי חוזר לחקלאות, לטבעיות ולהליכה היחפה, זה עוד חסר לי מדי פעם".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: קם בשעה ההזויה 4:30 ל"אימון של שעה וחצי, בכל פעם משהו אחר: אופניים, ריצה או שחייה". אחר כך תפילה, ארגון הילדים ולעבודה.

מוזיקה: דיסקים אאוט, יוטיוב אין. המושמעים ביותר הם ישי ריבו ושלמה ארצי, ביחד ולחוד.

שבת: "משתדלים לעשות קבלת שבת מוזיקלית רבע שעה לפני שבת". כן, גם בשבתות החורף. בבוקר "תמיד קידוש עם החבר'ה", ופרויקט בר מצווה שבו לומדים גמרא עם ילדי כיתה ז' בכל שבת. "זה היום לראות את היישוב".

אוכל: פחות פחמימות, יותר חלבונים, ירקות ופירות.

עתים לתורה: בשבתות עם הילד או כהכנה למבחנים. "זה חסר לי, טעון שיפור".

פנאי: ספורט ונגינה, טיולי שטח באופניים עם הילד, ומקפיד "לצאת עם רונית לפחות פעם בשבוע".

אחזקת הבית: האחריות היא על "הכלים, הפח והחמין לשבת". תכל'ס "אני בעיקר שר האוצר. אשתי היא השאקלית שמחזיקה את הבית".

מפחיד: לא מפחד בדרך כלל. במשך השנים הראשונות של החברה היה חשש איך העסק יחזיק וישלם משכורות, "אתה קם בבוקר ואחראי להרבה אנשים ולפרנסה שלהם". היום החברה כבר מבוססת.

דמות מופת: "טבעי שבן גוריון", כי המעבר שלו לנגב היה כל כך משמעותי. "לא רק לדבר על הנגב, אלא להיות, עד שגם אנחנו חשבנו לעשות כמוהו". וגם הרב הס, "מחנך שהוא דמות ולימד אותנו המון".

משאלה: "שרק ימשיך ככה".

כשתהיה גדול: החזון הוא להמשיך ולפתח את החברה, "שתהיה מובילה בארץ". למצוא יותר זמן לו ולמשפחה, "להפסיק את מרוץ העכברים והעבודה ולהירגע".

[email protected]