היעד: להגיע ל-5,000 מתנדבים בכל רחבי הארץ. מתנדבי 'איחוד הצלה' בפעולה
היעד: להגיע ל-5,000 מתנדבים בכל רחבי הארץ. מתנדבי 'איחוד הצלה' בפעולהצילום: איחוד הצלה

נועם ליפשין ישב באותו ערב, לפני שנתיים, בביתו שבמושב בני ציון. הוא חשב שיהיה מדובר בערב שקט, אבל אז הגיעה הקריאה.

"בסביבות השעה תשע וחצי מתקבלת קריאה ממוקד איחוד הצלה למושב רגבה, על אדם שהתמוטט בבית העם – שם התקיים חוג ריקודי עם. נכנסתי לרכב וטסתי למקום. הגעתי לשם בתוך דקה וחצי וראיתי אדם שוכב על הרצפה בלי דופק ונשימה".

"התחלתי לעשות לו עיסויים", מספר ליפשין, "ותוך כדי סיפרו לי שהאיש הוא המנחה של הריקודים. הראיתי לאחד הנוכחים איך לעשות עיסויים, ובמקביל חיברתי אותו לדפיברילטור של איחוד הצלה ונתתי לו שוק. אחרי כמה שניות חזר לו הדופק ואחרי עוד כמה שניות הוא לקח נשימה עמוקה, ואז חזרה גם הנשימה הסדירה. האמבולנס הגיע אחרי כמה דקות, ולמעשה הטיפול שלי הציל את חייו. לצוות האמבולנס נותר בעיקר לפנות אותו לבית החולים".

"אחרי כמה ימים הלכתי לבית החולים לבקר אותו. הוא ואשתו היו נרגשים בצורה בלתי רגילה ואמרו שנתתי להם ולמשפחה את החיים במתנה. נשארנו בקשר. הוא חזר להרקיד כרגיל, ואחרי חודש עשה מסיבת הודיה והשתתפנו בה כמה כוננים מאיחוד הצלה שהיו באירוע".

מה הרגשת באותו רגע, כשאתה רואה שהדופק והנשימה חוזרים?

"זה סיפוק אדיר. אי אפשר לתאר את זה. כשאני עושה החייאה, אני בתוך תוכי מדבר עם בורא עולם ומבקש ממנו: 'תחזיר אותו', ולא מוותרים. עובדים ועובדים עד שהאדם חוזר אלינו".

זמן הגעה: שלוש דקות

סיפורו של ליפשין משותף ליותר מ‑3,000 מתנדבי ארגון איחוד הצלה. המתנדבים עוסקים בשגרת יומם, אך אם מתרחש בסביבתם הקרובה אירוע חירום רפואי, הם מוזנקים לזירה או לבית החולה. המטרה הרשמית היא להגיע אל החולה או הפצוע בדקות הראשונות ולהעניק לו טיפול מציל חיים עד להגעת אמבולנס ופינויו של החולה לבית החולים. בזכות אופנועי אמבולנס מהירים, טכנולוגיה מבוססת GPS ומתנדבים בפריסה ארצית, מגיעים המתנדבים לאירוע חירום רפואי בזמן ממוצע ארצי של שלוש דקות.

משה טייטלבאום, מנכ"ל הארגון בשלוש השנים האחרונות, מספר כיצד בעצם נולד הרעיון של איחוד הצלה. "היו כל מיני ארגוני הצלה קטנים כאלה ואחרים, שלא היו ממוסדים. במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, היו בערך 300 מתנדבי הצלה ברחבי הארץ. אלי ביר, נשיא הארגון, ראה שאף אחד לא מכיר את השני ותהה מדוע לא להתאחד ולהקים קבוצה אחת, שיודעת לעבוד יחד עם אותו פרוטוקול רפואי ויש לה אותו ציוד קשר כדי שיוכלו לדבר זה עם זה. כך נולד בעצם איחוד הצלה".

"האיחוד התבטא בכמה דרכים: הראשונה, זה באמת איחד ארגונים שהיו פזורים ופרודים אחד מהשני. באספקט שני, שאפשר להצביע עליו בפרספקטיבה של הרבה שנים קדימה, זה גרם לאיחוד לבבות גדול מאוד בעם. כי יש לנו היום מתנדבים חילונים, חרדים, דתיים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים – כולם פועלים יחד".

ומה היה המוטו שלכם פרט לאיחוד הלבבות?

"כבר לפני כעשרים שנה הבינו שהביטחון הרפואי בתוך הקהילה הוא דבר נחוץ. אי אפשר תמיד לחכות לאמבולנס שיגיע להציל את החולה. צריך שהשכן ידע איך להציל את השכן שלו. התפיסה הזאת, שכל אחד יכול להציל חיים, הייתה קיימת ואנחנו רק שכללנו ושיפרנו אותה. הרי אין בארץ כמות אמבולנסים שיכולה להספיק לכל רחוב. אבל כן יכול להיות בכל רחוב חובש מצויד, עם חמצן ודפיברילטור, שיכול להיות מוקפץ לאירוע ולהציל חיים".

המנכ"ל מתנדב כמו כולם

כדי להגיע למתנדבים מכל שכבות האוכלוסייה, במיוחד בארגון שבסיסו נמצא עמוק בציבור החרדי, נעשתה עבודה רבה.

"יש את האנשים שמתחברים לזה כי הם חוו חוויה. מי שחווה את החוויה בזמני לחץ, מאוד מתחבר לרעיון. יש כאלה שבאמת חיים בבועה ולא מבינים את זה, ואליהם קשה יותר להכניס את המודעות והצורך להתנדבות בארגון", מסביר טייטלבאום. "היינו צריכים כמה אנשים מחוץ לקבוצה החרדית שיצטרפו, והם כבר הביאו עוד ועוד חברים. אחרי שנכנס הראשון שאינו חובש כיפה, באו עוד אחריו. היום המציאות היא שיש לנו מבנה של מתנדבים ש‑50 אחוזים מהם חרדים, ו‑50 האחוזים האחרים מתחלקים בין דתיים-לאומיים, חילונים, נשים, ערבים ובעצם כולם".

הוא מציין כי בתחילת הדרך התנדבות נשים בארגון לא הייתה מובנת מאליה. "בהתחלה הייתה בעיה עם נשים, זה לא היה מקובל בציבור החרדי. אבל גם רבני הארגון הבינו שיש מקומות שבהם יש נשים רופאות, חובשות ואחיות והן אלו שיכולות להציל חיים. גם התפיסה בציבור החרדי בעניין הזה השתנתה בזכות העשייה שלנו".

הזכרת את רבני הארגון. מה השאלות המרכזיות שהם עוסקים בהן?

"הדילמות ההלכתיות שבאות לידי ביטוי אצל רבני הארגון הן בעיקר בנושאי שבת וחג – בצורת הפעלת הכוננים. לגדולי האחרונים היו דעות שונות בנושא וזה עיקר הדיון ההלכתי. גם עצם מתווה הפעלת מוקדי חירום נתון להוראה הלכתית. יש גם את החלק של הכתיבה והתיעוד שנעשים על ידי נוכרי, על פי הוראת הרבנים".

נחזור להליך צירוף המתנדבים. אחרי שכבר הגעתם אליהם, כמה ארוך התהליך?

"יש לנו מסלול של אנשי רפואה קיימים, שכבר עסקו בתחום – החל מרמת חובש קרבי ועד לרמת פרמדיק ורופא. אלו צריכים לעבור רענון קצר כדי להתחיל בפעילות. יש כמובן את ההכשרה של הכוננים, שעושים קורס של חצי שנה פעמיים בשבוע במסלול ערב. החידוש הוא שלפני שנה וחצי משרד הבריאות הכיר בנו ולכן קיבלנו את האפשרות להכשיר כוננים, פרמדיקים וגם נהגי אמבולנס. ב‑2017 אנחנו פותחים את קורס הפרמדיקים הראשון בתולדות איחוד הצלה".

ומרגע סיום הקורס, תוך כמה זמן מתנדב פועל בשטח?

"ברגע שנגמר החלק העיוני של הקורס, המתנדבים עוברים השתלמויות. הם צריכים לצאת ל‑75 מקרים, כשבתוך המקרים חייבים להיכלל אירועים שונים, כדי לוודא שהכונן יודע כיצד לטפל בכל תרחיש, ורק לאחר מכן הם יכולים לצאת לפעילות באופן עצמאי. לזריזים ביותר לוקח לפחות שלושה-ארבעה חודשים לאחר הקורס עד שהם הופכים לכוננים עצמאיים".

הגאווה הגדולה של הארגון, אותה מכנה טייטבלאום "חוד החנית", היא יחידת האופנלנסים. "מדובר ב‑500 אופנועים שנותנים מענה מהיר מאוד – הגעה בתוך כדקה וחצי במרכזי הערים. החבר'ה שמקבלים את האופנועים הם אנשים שמתאימים לכך, שרוצים לצאת הרבה לשטח, שמוכנים להיות מוזנקים בכל שעה. אנחנו מכוונים את האופנועים בעיקר לערים שיש בהן בעיות תנועה. החלוקה שלהם היא הרבה יותר באזור המרכז מאשר בפריפריה".

טייטלבאום עצמו הוא לא רק מנכ"ל, ברגע שיש אירוע שדורש חובש. "אין הבדל. יש לי ברכב אפוד מנכ"ל שאותו אני שומר לאירוע רב נפגעים, ויש לי אפוד של חובש בכיר, שאיתו אני יוצא למרבית האירועים כחובש, וכך כמעט כל עובדי הארגון. אני עדיין יוצא להרבה קריאות".

הכונן שהציל את השכנה

לפני כמעט שנה אירעה תאונה קשה בכביש ירושלים-תל אביב. משאית פגעה באוטובוס של קו 402 וגרמה למותם של שישה בני אדם ולפציעתם של רבים אחרים. החובש הראשון שהגיע לזירה היה אלי יעקבי מאיחוד הצלה. "הייתי בנסיעה לפגישות בענייני עבודתי באזור המרכז. עברתי את שער הגיא ופתאום ראיתי על הכביש מנוף עומד ואחריו אוטובוס ויש חלקי מתכת על הרצפה. נסע איתי חבר ואמר לי 'תעצור, משהו קרה פה. אולי מישהו יצטרך טרמפ לבני ברק או משהו כזה'".

"אני עוצר מיד אחרי האוטובוס", מספר יעקבי, "ואומר לנוסע שאיתי שאני אפילו לא לובש אפוד אלא יוצא עם החליפה. כדי שיזהו אותי, חבשתי כובע של איחוד הצלה".

הוא ניסה לראות האם מישהו זקוק לעזרה. "אני מתחיל ללכת לכיוון האוטובוס ובצד השמאלי הכול נראה בסדר, כאילו לא קרה כלום. אני מתקרב ורואה שכל הצד הימני של האוטובוס חתוך ומקולף לגמרי. היה חשוך מאוד, ואני רואה שאנשים מנסים לרדת מהאוטובוס וקולט שיש כאן אירוע גדול".

"מיד העברנו הודעה למוקד איחוד הצלה שיוציאו כוחות ובינתיים אנחנו מתחילים לחלץ אנשים מתוך האוטובוס. ואז אני שומע שאגות אדירות. אני מבין שזה מגיע מהכיוון האחורי של האוטובוס ואני רואה בחורה צורחת באימה. אני מתקרב ורואה שכל איזור הברך שלה מרוסק. אני ישר מבין שיש פה אירוע של כמעט קטיעה מלאה".

יעקבי מתאר את אחד המצבים הקשים אך המוכרים מאוד למתנדבים. "אני מנסה להחזיק את היד שלה, שהייתה שמוטה, ואני מרגיש שאני לא מחזיק כלום בעצם, שיש גם קטיעה ביד. בינתיים מי שהיה איתי רץ לאוטו והביא ציוד רפואי. שמתי חוסם עורקים אחד ביד ואחד נוסף ברגל. הושבתי מישהו לידה שישמור אותה בהכרה ורצתי לחפש עוד נפגעים.

"אחר כך חזרתי אליה והחלטתי להילחם ולשמור אותה בהכרה. אתה מרים את הראש ורואה טור אינסופי של מכוניות, ואני אומר לעצמי: 'ריבונו של עולם, תן לי לראות אור אדום אחד של אמבולנס. רק אחד, שיוציא אותה משם'".

יעקבי לא ויתר. "דיברתי איתה, ניסיתי לשמור אותה בהכרה והיא אומרת לי שהיא לא מבינה מה שמתי לה על היד כי היא לא מרגישה אותה בכלל. שאלתי אותה איך קוראים לה, והיא ענתה לי. שאלתי עוד שאלות, העיקר שתישאר בהכרה. הבנתי שהיא הפצועה הכי קשה בכל האירוע. כשהגיע האמבולנס, חילצנו אותה בצורה מאוד לא פשוטה. עם רגל כמעט קטועה לגמרי ויד שרק הבגד החזיק אותה מחוברת לגוף".

הפצועה נלקחה לבית החולים אסף הרופא. "שם חשבו שנכנסים לניתוח הכי קצר שיש – לסגור את הגדמים בצורה יפה ואסתטית. ואז קם אחד הרופאים שם ואמר: אני רוצה להילחם על היד והרגל. הוא הזמין מומחה לכלי דם. ניתחו אותה 11 שעות ביד ועוד זמן דומה ברגל. ברוך ה', היום הבחורה הולכת על שתי רגליים וגם היד מתחילה לחזור לעצמה. היא באמצע שיקום לא פשוט, התחתנה לפני כחודש בשמחה רבה, רקדה בחתונה והיה מרגש לראות שם את כל צוות בית החולים, הרופאים והמנתחים שנלחמו עליה", הוא אומר בחיוך רחב.

רגע אחרי האירוע, קלט בעצם אלי במי טיפל כרגע. "אני לא חושב שבזמן אמת בכלל הקשבתי לשם שלה. התשובות לא היו חשובות. שאלתי אותה מיליון שאלות כדי שתישאר איתי כי הבנתי שאם היא הולכת להחייאה, יהיה לה קשה לשרוד עם כמויות הדם שאיבדה.

"אחרי האירוע, מישהו אמר לי שמדובר בבחורה מנווה יעקב, וגם אני גר שם. אחרי ששמעתי את השם הבנתי מיד במי טיפלתי. אני מכיר אותה ואת הוריה, היא למדה עם הבת שלי באותו בית ספר. יש לי איתם קשר מאוד חזק, נוצר בינינו קשר מיוחד. נס גדול. הייתי שליח טוב בזמן הנכון".

ויש סיפורים שהסוף שלהם קצת פחות טוב. דורון שפריר, חובש חיפאי של איחוד הצלה, היה מעורב בטיפול בנפגעי השריפות בעירו בגל הדליקות האחרון. "ריחות של שריפה עלו באפי", הוא מספר, "במקביל ברשת המירס של איחוד הצלה התקבלו קריאות על שריפה באזור גשר פז, ליד תחנת הכיבוי המרכזית של חיפה. יצאתי רכוב על גבי האופנולנס שלי לכיוון קריאות עזרה שהגיעו משכונת גבעת אורנים. משם ראינו את האש מטפסת למעלה. כאשר האש תופסת בשכונת הילדות שלך ומתקרבת אליך הביתה, זה קשה מאוד. ברגעים אלו עוד לא האמנתי שיש סיכוי שהאש תגיע עד אלינו".

בעוד הוא מסייע לאחרים, האש התקרבה לביתו שלו. "הגעתי אל הבית וראיתי הרבה אנשים עוזבים את הרחוב כשהם נושאים את חפציהם. בשלב זה נדרשתי לקריאות חירום נוספות. חוסר הכרה וקוצר נשימה קשה ברחוב פרויד לכיוון מרכז חורב".

שפריר כמובן הלך לטפל באירוע. "בשלב זה, סמוך לשעה אחת, אני שומע על דליקות ברחוב שלנו ומבין שהאש כבר ביקרה אצלנו. אני מצליח להתקרב לבית והמראות היו קשים. כל החצר האחורית שלנו עלתה באש. המחסן החדש שבנינו רק שבוע לפני כן, שהיה מלא בכל מה שלא היה לו מקום בבית, בער. באמצעות צינור גינה התחלתי לנסות לכבות את המחסן ולמנוע מהאש לאחוז בבניין. שעה וחצי נלחמתי במחסן בוער עם להבות בגובה שני מטרים, ללא הועיל.

"לאט לאט זרם המים נחלש, מכיוון שצינור המים הראשי שמספק מים לדירה נמס מהחום הכבד. במקביל, באמצעות הצינור במרפסת התזתי על המחסן של השכנים ועל הגינה כדי למנוע מהאש לאחוז בדירותיהם ובבניין כולו. כשכוחותיי כמעט נגמרו, הגיעו עוד כוננים ובתוך שעה השתלטו על האש וכיבו את המחסן", הוא נזכר.

"בשלב הזה עזבתי את הבית, שהיה בלי חשמל ומים, לטובת ביקור בחפ"ק איחוד הצלה בהיכל הספורט. שם פגשתי את המנכ"ל, שבדק אם משפחתי ואני צריכים מקום לינה או כל עזרה אחרת. בלילה לא הצלחנו לישון. חשבתי רבות על החובשים שלנו שעדיין מתרוצצים ברחובות ועל האש שמסרבת לדעוך. המראות באור יום היו קשים אף יותר, עשן עדיין עלה מהצמחייה מאחורי הבית, שכבה אפורה של אפר ופיח עטפה את הבית. אבל החברים מאיחוד הצלה חיממו את הלב, לא הפסיקו להתקשר ואף להגיע עם תשורות לקראת שבת", מסכם שפריר.

סניפים גם בהודו ודובאי

סיפורי המתנדבים הם טיפה בים העשייה של הארגון. אבל איך מחזיקים צבא כזה גדול ומיומן? המנכ"ל משה טייטבלאום מסביר כי "זה לא מובן מאליו להחזיק ארגון שהתקציב שלו ב‑2017 יחצה את רף ה‑70 מיליון שקלים. הבסיס המרכזי של הארגון הוא תרומות מחו"ל. כיום יש התחלה של מיזמים עם משרדי ממשלה, אבל זה עדיין לא מגיע ל‑10 אחוזים מהתקציב. בעיקר אנחנו מתבססים על תרומות ועל אירועים כמו מכירות סיניות, שמקרבות עוד ציבור לרעיון שלנו".

כמה עולה לכם להחזיק כל מתנדב בשנה?

"העלות של כל מתנדב היא עשרות אלפי שקלים בשנה. כל אחד מקבל תיק מאוד יקר, כל אחד מקבל מערכות תקשורת וקשר מתקדמות. רק עכשיו הכנסנו אמצעי איתור חדש שעלות הרכישה הראשונית שלו היא 5,000 שקלים. בנושא הפרט אנחנו מאוד מתחזקים את הקשר עם המתנדבים: כל מתנדב יוצא לשבת גיבוש עם הסניף שלו בבית מלון. מתקיימים גם ימי עיון באופן תדיר".

בשנתיים האחרונות התרחבה פעילות הארגון גם לחו"ל. 'איחוד הצלה' מפעיל סניפים גם בג'רזי סיטי בארצות הברית ובפנמה. בימים אלו מוקמים סניפים נוספים בברזיל, הודו, בנגלדש ודובאי. אבל ההתרחבות החשובה ביותר מבחינת טייטלבאום מתרחשת כאן בישראל.

"ההתפתחות שלנו היא למעשה לסגור ולתפור את רשת ההצלה הלאומית שלנו. עשינו מיפוי מדוקדק של כל הארץ ואנחנו יודעים לומר איפה חסרים כוננים, ומה הם זמני ההמתנה לאמבולנס. באזור הצפון או במצפה רמון ושדה בוקר, למשל, מדובר בזמן ארוך. המיפוי לוקח בחשבון גם את זמני הפינוי, המרחק לבית חולים, כמות וצפיפות האוכלוסייה ועל פי זה מפתחים את הארגון".

ומה היעד המרכזי?

"הצפי שלנו הוא להגיע עד שנת 2019 ל‑5,000 מתנדבים ברחבי הארץ. ההשקעה מאוד יקרה, ולכן צריך לזכור שכל זה מביא אותנו מצד אחד לחובה להתפתח אבל גם לחובה לבדוק כיצד אנחנו מוציאים את הכספים. קבענו רף כמה מתנדב צריך לצאת בחודש וכמה משמרות הוא צריך לתת ואנחנו כמובן עושים את האומדן, כי יש הבדל גדול בין מתנדב במרכז שיש לו אירועים רבים, לבין מתנדב ברמת הגולן שיש לו הרבה פחות אירועים".

סיפור יוצא דופן לסיום שייך למתנדב לא שגרתי בארגון: ד"ר ירון תימור, סגן הדיקן של בית הספר למנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה. "זה אחד הדברים המופלאים שקרו לי בחיים. היום, פרט לקריאות שאני יוצא אליהן, אני עושה הרבה דברים יפים באיחוד הצלה. החיבור שלי עם הארגון קרה די במקרה, אבל אני אומר שאין מקרה בעולם", אומר תימור.

איך נוצר הקשר עם הארגון?

"עשיתי בעבר קורס חובשים ולא הצלחתי לסיים אותו, והבטחתי לעצמי שכשאוכל אחזור לעניין. חזרתי, וכשהייתי קרוב לסוף הקורס, באחד הימים ראיתי במרכז הבינתחומי כמה חבר'ה מתפרסים על הדשא ועושים הדגמה של החייאה ועזרה ראשונה. ניגשתי אליהם ושאלתי במה מדובר. אחד מהם ענה לי שמדובר באיחוד הצלה ושאל לשמי. הצגתי את עצמי וסיפרתי שאני מסיים קורס חובשים. הוא מיד אמר לי: 'אתה בא אלינו'. לא הבנתי מה זה אלינו ומי אלה איחוד הצלה. הוא נתן לי פולדר של הארגון. קראתי ואמרתי לעצמי: 'זה מה שאני צריך לעשות. זו השליחות שלי'. למחרת הרמתי אליהם טלפון ואמרתי שאני בפנים".

ההתחלה, כמובן, לא הייתה קלה. "התחלתי לצאת למקרים עם המכונית והרגשתי שאני לא מצליח להגיע בגלל עומסי התנועה. לא היה לי רישיון לאופנוע, ואני לא אדם צעיר. יותר מזה, אם היית אומר לי לפני שלוש-ארבע שנים שאני ארכב על אופנוע, הייתי אומר לך שאתה הוזה".

אבל תימור הצליח להפתיע גם את עצמו. "אחרי כמה חודשים שאל אותי אחד הבכירים בארגון 'איך אתה על אופנוע?'. באותה שנייה משהו התהפך אצלי ואמרתי לו 'אני לא יודע, אני אגיד לך עוד חודש וחצי'. באיחוד הצלה לא האמינו לי. הלכתי והוצאתי רישיון. קיבלתי אופנוע ודי מהר הייתה הצלת החיים הראשונה שלי".

לפי הטון שבו אתה מדבר על זה, נראה שזה אירוע בלתי נשכח מבחינתך.

"אני לא יכול לתאר את התחושה במילים. עד היום, שלוש שנים ויותר אחרי, אני בקשר עם האיש שהצלתי את חייו. זה היה אדם שאיבד הכרה בחנות בדרום תל אביב. הגעתי לשם מלא אדרנלין, התחלתי לעבוד עליו וביקשתי בלב 'אלוקים, אתה חייב לעזור לי כאן'. נתתי לו שוק, והדופק חזר. הוא פקח עיניים וחזר לנשום. להציל חיים זו זכות עצומה. לא כל מקרה נגמר כך ולא כל מקרה כרוך בהצלת חיים, אבל הנושא הזה של התנדבות ותרומה נמצא בדמי".

פרט ליציאה לקריאות חירום, תימור פעיל בארגון בעוד מסגרות. "יש לארגון פרויקט מדהים שנקרא 'תן כבוד' ובמסגרתו מאמצים שריד שואה. הרעיון הוא להגיע אליו כשאתה יכול לבקר אותו, לעשות לו מעקב רפואי. הודיעו על זה ואמרתי שאני מעוניין להשתתף. חלק ממשפחתה של סבתי נספה בשואה וזו ההזדמנות שלי לתת משהו. אני משתתף גם בהדרכות של עזרה ראשונה לציבור. השנה לקחתי על עצמי לעשות הדרכה כזו לכל הצוות במרכז הבינתחומי".

מאז תחילת פעילותו של הארגון טיפלו אלפי המתנדבים ביותר ממיליון וחצי בני אדם, ובשנה האחרונה ב‑265,000. כולנו מעדיפים שלא להזדקק לשירות הזה, אבל נעים לדעת שאם אי פעם נצטרך, יגיע כונן מיומן בתוך זמן קצר, מוכן ומזומן להציל חיים.