בשבע מהדורה דיגיטלית

החיים שלהם לא רק תותים

סיפורן של משפחות שחוללו מפנה דרמטי במטבח, ובמקום עוגות, בצקים ומתוקים עברו לתפריט של ירקות מבושלים, פירות וקמח מלא

עפרה לקס , ז' בטבת תשע"ז

"ההתפרעות של הילדים שלנו באירועים היא שתי פרוסות עוגה". משפחת ירד
"ההתפרעות של הילדים שלנו באירועים היא שתי פרוסות עוגה". משפחת ירד
צילום: אישי חזני, סטודיו מרקם

בוקר אחד נגמרה אצלנו חבילת הקורנפלקס התורנית ולא הייתה בבית אחת חדשה.

הקופסה הצהובה הנחשקת ובה פתיתי התירס לא חיכתה לילדים, לא בארון הרגיל וגם לא במזווה. זהו. זה היה הרגע שבו כולם הבינו שמימשתי את הצהרת הכוונות שניתנה באופן חגיגי כבר כמה שבועות קודם לכן. הקורנפלקס יצא מהבית שלא על מנת לחזור, ולמי שטועה לחשוב שמדובר במזון בריא - מומלץ לעשות בדיקה נוספת.

ההודעה הקצרצרה ההיא אמנם לוותה בהכנות מנטליות לפני ואחרי וגם בהצעות לחלופות טעימות ככל העולה על רוחם של החמודים. אבל הם לא באמת האמינו שזה יקרה. יום אחד פשוט נעלמה להם ארוחת הבוקר (וגם קצת נשנושי ביניים וגם ההשלמה של ארוחת הערב). מאז, במשך כמה חודשים, הם היו מוכנים להחליף את אמא בקלות בקופסה של הצהוב הצהוב הזה. אם לאמא כל כך קשה עם הקורנפלקס, הם חשבו, שתצא היא מהבית, רק שתחזיר את הגבינה, סליחה את הקורנפלקס, למען השם.

נושא האוכל תמיד תפס מקום מרכזי בהווי החיים היהודי. לא רק סופגניות או ספינג'ים בחנוכה ומצות בפסח, אלא בשר ויין בכל סעודה ראויה לשמה, מופלטות וקוסקוס, גפילטע וחמין. עם התפתחות הקולינריה שומרת המצוות מצד אחד והמודעות לבריאות מצד שני, לא מעט אנשים מציבים לעצמם בשנים האחרונות תמרור עצור ובודקים איזה אוכל נכנס לפה ולבית. יותר ויותר משפחות עושות חישוב מסלול מחדש ובודקות מה ייכנס לעגלת הקניות ומה יישאר על מדפי הסופר. לפעמים מדובר במהפכה של ממש, במקרים אחרים אלו צעדים קטנים שנועדו לטייב את התפריט המשפחתי. בעקבות לקחי הקורנפלקס המהדהדים עדיין, החלטנו לבדוק עם כמה משפחות איך זה עובד אצלן. קיבלנו תשובות מגוונות, וגם כמה לקחים לקראת צעדי הבריאות הבאים. מסקנת ביניים: לנשום. מותר לפעמים להרפות.

הקו האדום: קולה

טליה שפר מתגוררת עם בעלה דורון וארבעת ילדיהם ביישוב הגלילי הפסטורלי אמירים. טליה, יועצת בריאות לפי שיטת הבריאות הטבעית והבעלים של מרכז הטיפולים 'היולי', מעידה שמגיל צעיר היא הייתה מודעת לבריאות ולתזונה. דורון, כדורסלן העבר המצליח, עשה גם הוא שינוי תזונתי עוד לפני שנישאו וכך הילדים נולדו לבית שאין בו ממתקים, קוקה קולה ואפילו לא צבעי מאכל. אחד הדברים שהניעו אותם לבחור לגור דווקא באמירים הוא העובדה שהיישוב בכללותו מודע לבריאות. "כמו שיותר קל לגדל ילדים ביישוב דתי לחיי תורה ומצוות, כך יותר קל לגדל ילדים לחיים של בריאות ביישוב כזה", היא אומרת.

ובכל זאת, אין הגנה הרמטית. "בתחילת ההורות שלי דבקתי באידיאלים עד הסוף, וכשהגעתי עם הגדולה, כשהייתה בת שנתיים, למסיבת יום הולדת, היא גילתה את הבמבה וכמעט קפצה ראש לתוך הקערה". התובנה הייתה שלא טוב למנוע לגמרי ממתקים מהילדים, ולכן היא הכניסה הביתה חטיף לכבוד שבת. בהמשך הורידה אותו. "היום הם בוחרים את הקינוח לשבת. זה יכול להיות משהו עם חמאה ושוקולד, שהם פחות בריאים. זה המקום לתת ליצר הרע את שלו". באירועים משפחתיים שבהם פוגשים הילדים שולחן צבעוני ומלא בכל טוב (או בכל רע) היא משחררת, אבל לא שוכחת להצביע להם למחרת על הקשר בין מה שהם אכלו לכאב הבטן או לפריחה בעור. גם אז, אגב, יש קווים אדומים שלא עוברים. "קולה למשל. הם יודעים שאת זה אני לא מרשה".

שפר משתדלת להסביר לכל ילד כהבנתו. לילדי הגן היא עשתה פעילות על התחפושות של המזון, הסבירה מה הוא אוכל בריא ומה הוא אוכל לא בריא. "אחר כך פגשתי אימהות שסיפרו לי שהילדים ביקשו מעצמם אוכל שהגדרנו כבריא". את הילדות הגדולות היא לימדה מה הוא מונוסודיום גלוטמט ומה הוא עושה לגוף, "ולפני שהן אוכלות משהו, הן בודקות שהרכיב הזה לא קיים שם. ההבנה מה הוא מונוסודיום עזרה להן להתגבר על הרצון ל'מנה חמה' למשל".

בפועל, לא כל הילדים ששים לשתף פעולה עם ההורים. איך גורמים להם לקבל את השינוי בתפריט?

"כמו כל דבר בחינוך ילדים, השאלה היא איפה את נמצאת. בכל חוגי ההורים מדברים על זה שילד לא יבקש קורנפלקס עם חלב בקערה בשרית, כי הוא יודע שזה גבול בל יעבור". שפר נזכרת בילד חב"דניק שפגשה פעם בבית כנסת. "הוא תפס המון המון סוכריות ואז בא אליי ושאל אם ההכשר עליהן הוא בד"ץ. כשאמרתי שלא, הוא זרק את כולן".

שפר מזכירה למשפחות שרוצות להתחיל הביתה להכניס מזון בריא, שמדובר תהליך, ושאם מוציאים משהו מתוק צריך משהו מתוק תחתיו, רק בריא יותר. "הכי חשוב להוציא את הדברים שלכל הדעות הם רעל. אלה שיש בהם שומנים מוקשים, צבעי מאכל וחומרים מתחלבים, וגם את כל המשקאות המוגזים, כי CO2 פוגע בקיבה". בשעת הנשנושים אחר הצהריים כדאי שיהיו על השולחן פירות וירקות שיהיו זמינים לילדים, "ואת כל הדברים המושחתים לייחד לשבת. אז יש לזה שם ומקום וגם מסתפקים בכמות קטנה יותר".

גבינה מהעז שבחצר

אם אמירים הוא מקום שמיודד עם מזון בריא, הרי שהשכונה של משפחת ירד ביצהר היא סביבה קרובה להרמטית. אם הילד הולך לשכנים, מספרת האם רינה, הוא לא יקבל חטיף או סוכרייה, אלא מקסימום פרוסת עוגה מקמח מלא. לכל היותר יהיה בה סוכר לבן.

משפחת ירד, שי ורינה וששת ילדיהם, החלו את המסע לתזונה הטבעונית כשרינה הייתה בחודש החמישי להריונה הראשון ונחשפה במקרה לספר של יצחק בן אורי, מאבות השיטה הטבעונית בארץ. תוכן הספר סיקרן את בני הזוג והם החליטו לנסוע אל בן אורי. "כשהגענו, ראינו אדם בן יותר מ‑80 שהצליח להתגבר על מחלה קשה. הוא עשה הורדות ידיים עם בעלי וניצח. אדם מלא חיים שעובד בגינה שלו". הם הרגישו שיש אמת בשיטה שלו. "ללכת עד הסוף עם השיטה שלו זה מאוד קשה. מי שלא חולה אנוש, קשה לו להחזיק בזה", היא אומרת. ובכל זאת הם אימצו יסודות רבים ממנה. הם טבעוניים כמעט לגמרי, לא אוכלים אוכל תעשייתי ולא בצקים, רק קמח כוסמין, ובכלל ממעטים בלחם. בבית אין בכלל בשר. הגבינה שבכל זאת קיימת היא מהעז שבחצר ושמורה לשבת, התרנגולות שבחצר מספקות את הביצים לעוגה.

איך קיבלתם על עצמכם ביום בהיר אחד דיאטה כל כך חמורה?

"אנחנו טיפוסים כאלה. זה מתאים לנו לאופי", אומרת ירד. בבוקר אוכלת המשפחה, שילדיה עברו עם השנים לחינוך ביתי, פירות, שקדים ואגוזים, בצהריים תבשיל ירקות ותבשיל עמילני ולידו ירקות וארוחת ערב לא שונה בהרבה. "תמיד יש ירקות חתוכים או מבושלים".

כשהבן הגדול, שלומד היום בישיבה, היה צעיר יותר, היו מחלקים בתלמוד תורה שבו למד ממתקים. משפחת ירד הייתה שולחת איתו שקית עם פירות יבשים, כדי שהילד שלה יאכל ממתק מן הטבע במקום תוצר תעשייתי מלא בסוכר. "כשהילדים היו מקבלים חמצוצים, הם היו מקנאים בו ומבקשים להחליף". זה חשוב לירד, "כי חוץ מהבריאות עצמה יש עניין של חינוך לבריאות, שהילד ירצה את זה. היום כשהוא חוזר מהישיבה הוא מחפש את הירקות, יושב ואוכל אותם". ומה קורה כשהולכים לסבא וסבתא? "אז הילדים חוגגים על הפירות שיש שם. כל העניין של אוכל בריאותי הוא מאוד יקר, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו הרבה פירות. אז אצל סבא וסבתא הם חוגגים". באירועים ילדי משפחת ירד מורשים לאכול שתי פרוסות עוגה וזו ההתפרעות שלהם. לפעמים הם מבקשים גם לחם לבן, "שהם קוראים לו לחם אוויר כי הוא לא משביע, או מגשי ירקות שהם לא עבדו על לחתוך אותם. בשבילם זו שמחה של ממש".

אם קשה לקנא באורח החיים התובעני של משפחת ירד, הרי שהתוצאות יגרמו להרהור נוסף. "אין לנו מחלות חורף. הילדים פשוט לא חולים", מפתיעה ירד. בחלקת האדמה שליד הבית הם מגדלים ירקות בחורף ובקיץ ואוכלים מעמל כפיהם. את מיץ הענבים הם מכינים לבד, וגם מוסקים זיתים ושולחים אותם לבית בד, ומשם שמן הזית שלהם. "זה פרויקט כיפי של פעם בשנה. במקום לעשות סיורים תיירותיים, הילדים שלנו עושים את זה בפועל ורואים איך מכינים שמן ומיץ ענבים".

ובכל זאת, איך מתמודדים עם פיתויים לשוקולד, למשל?

"זה שאין בבית זה כבר טוב, ואיפה שאני גרה, עד שאשיג את השוקולד כבר יעבור לי החשק", היא צוחקת, אבל מספרת שלפעמים היא מוותרת לעצמה בזמנים של מתח נפשי. "אי אפשר לעמוד בכל החזיתות תמיד. אני אקנה שוקולד, אבל לא אסיים את כל החבילה". ירד מוסיפה מסר כללי יותר, שלא נוגע רק לאוכל. "שמעתי פעם מהרב יעקבסון שבעלי המוסר אומרים שהיחס של האדם לעצמו אחרי שלא נפל, הוא זה שיקבע אם ייפול בפעם הבאה". כלומר, אם אחרי שאדם עמד בפיתוי הוא יצטער על מה שהפסיד - הוא לא יעמוד בפיתוי בפעם הבאה. אם הוא שמח בעמידה שלו, בפעם הבאה הוא יאמר "גיבור שכמוני, קטן עליי הפיתוי הזה". "זה מהדהד לי בכל מיני הזדמנויות", אומרת ירד.

בחנוכה משפחת ירד מרשה סופגנייה אחת לילד, מכלל המסיבות המשפחתיות, "וגם את זה הם לא גומרים". הלביבות המשפחתיות יהיו אפויות בתנור, ושמן זית יתווסף אליהן רק לאחר שיצאו מהתנור.

גם למי שממש לא חושב בכיוון של משפחת ירד, רינה מנדבת כלל אצבע אחד שנכון לכולם: "לא משנה מה אתם מבשלים או אופים. אם הכנתם משהו ביתי, הוא תמיד יהיה הרבה יותר טוב מאוכל תעשייתי, ולא משנה מה הרכיבים שלו".

אוכלים עם הדיאטה של אמא

חייהם של העירוניים רחוקים מהמציאות בשכונה ביצהר כרחוק דוריטוס משקדים אורגניים. מסיור קצרצר בגינה השכונתית בלוד, למשל, אפשר ללמוד על מגוון החטיפים הקיימים בשוק ואפילו להרחיב את רמת הידיעות בנוגע לחמצוצים החדשים שלא ידעתם על קיומם. בדיוק בתוך ההקשר הזה ורד אברהמוף, קב"סית (קצינת ביקור סדיר), מנסה לגדל את הילדים שלה.

אברהמוף בהחלט לא באה מבית שכולו בריאות. לפני 18 שנה חלתה אמה בסוכרת, מה שהביא את האם לשדרג מאכלים קיימים ולהפוך אותם לבריאים יותר. "היא לא פחדה, ניסתה כל סוג של אוכל והפכה את המטבח לבריא. היא בשלנית בחסד עליון". כשוורד ועמנואל נישאו, היה בבית הכול, כולל הכול, גם מלאווח ופיצות. התהליך של הורדת המרכיבים האלה מהתפריט, ואחר כך גם הכנסת הקמח המלא, נעשה בהדרגה. "אנחנו מרגישים שכל צעד כזה עושה לנו יותר כיף בבטן וגם בתחושה". בבית, שבו חמישה ילדים, אין היום חטיפים אלא שפע פירות שאוכלים אחר הצהריים, "ומי שלא שבע אוכל מזון מבושל". הילדים לוקחים לבית הספר לחם מלא, ביתי או קנוי, ובכל זאת יש גם קורנפלקס. אבל אם פעם היו נגמרות שתי חבילות בשבוע, עכשיו נגמרת אחת בשבועיים.

ובכל זאת, ההתמודדויות של הילדים לא פשוטות. הממתקים בגן, בבית הספר, בתנועת הנוער.

"הילדים שלי לא אוכלים בהזנה. הם לוקחים אוכל מהבית וככה אני יודעת שהתזונה הבסיסית שלהם מעולה. מעבר לזה, אני מכבדת את ההחלטות שלהם". לצד מתן כבוד להחלטות, יש גם שיחות והסברים. לקטנה, שפוגשת בגן ילדים שמגיעים עם שקית של 'כריות', היא צריכה להסביר למה בבית אין. עם הבת שבילתה בסניף בחודש ארגון הייתה שיחה משותפת על איזה אוכל כן ואיזה לא. ההבנה של הילדים, וכך גם ההפנמה שלהם, עולה ככל שהילד גדל. למרות שהילדים רשאים לקנות חטיפים כשהם יוצאים לטיול, "כדי שלא ירגישו שאין להם", בטיול האחרון הבת הגדולה, תלמידת כיתה ח', ביקשה דווקא אגוזים ופירות יבשים. "זה תהליך פנימי".

אברהמוף מקפידה שלא להגיד לילדים כל הזמן "אסור". מאידך היא עושה מאמצים שהאוכל יהיה טעים ולכן הילדים ירצו לאכול אותו. "אחד הדברים שלמדתי מאמא שלי הוא לשפר את המתכונים כל הזמן. אני לא מפחדת לזרוק סיר שלם לפח. אני אומרת לילדים: אם לא טעים, אל תאכלו. אני זורקת ולומדת לפעם הבאה. יש המון בלוגים שמתעסקים בזה ואני לומדת משם, מנסה חומרים חדשים. הגוף הוא קדוש ואנחנו צריכים לאכול אוכל שראוי לנו". אברהמוף מסכימה שמדובר בהשקעה רבה, בהתעסקות ובהליכה מסופר לסופר כדי להשיג מוצר כזה או אחר, אבל גם בזה לומדים להשתכלל. בנוגע למה שהילדים מכניסים לפה בכל מיני מסגרות, אצל חברים ובימי הולדת היא סומכת על הבחירות שלהם, והמסר הזה מחלחל לילדים. אולי ההוכחה לכך היא שכאשר בשבועיים האחרונים אברהמוף התחילה דיאטה חמורה ללא גלוטן, סוכר, אורז ועוד כמה איסורים, הילדים החליטו לאכול דווקא איתה ולא נגעו בסיר עם התבשיל שמיועד להם. "הם בוחרים לפי הטעם ולא לפי דעות קדומות".

חיתוך ירקות ללא הפסקה

"אני הייתי המתנגדת הכי גדולה לשינוי האוכל לכיוון הבריא", מספרת בגילוי לב אפרת דהן, "אני יכולה לשבת על שתי חבילות שוקולד פרה ולגמור אותן בתוך עשר דקות".

המהפך במטבח של משפחת דהן מעתניאל החל לפני ארבע שנים אחרי שרן, בעלה של אפרת, מורה ורכזת חברתית, היה בעודף משקל רציני ושכב במשך שבועיים בבית עם בעיית כליות קשה. "הרופא אמר לו: אני יכול לתת לך כדורים בפעם השלישית, אבל אתה צריך לעשות שינוי בחיים שלך". הפגישה הבאה שלו הייתה עם נטורופת, שהורה לו לקחת אחריות על חייו. בהתחלה היו בישולים נפרדים לרן, שהוריד קמח לבן, סוכר, חלב ועוד. אחרי שהשיל ממשקלו 33 קילוגרמים, יצאה אפרת לסדנת בישול של שלוש שעות והחליטה להצטרף לשינוי.

זוגיות מתואמת זה דבר נפלא, רק שלמשפחת דהן יש חמישה ילדים, והם לא הצטרפו לחגיגה בכזאת שמחה. "אמרנו שאין ממתקים ואין פסטות והם כעסו. הם מתלוננים שאין חלב בבית וכן קופצים על קולה או מיצים כשאנחנו מחוץ לבית". אצל משפחת דהן יש תמיד שפע של פירות. יש מי שאוכל בכיף ומי שבכלל לא אוהבת פירות וירקות, אלא אם הם מבושלים, למשל במרק. "תמיד יש אוכל מבושל בבית", אבל לא תמיד נוח לילדים עם מהפכת הבריאות. "יש חטיפים בבית, כדי שהם לא ירגישו שאין להם. עדיף לי שהם יאכלו כאן ולא יחפשו את זה במקום אחר. הילדים גם לוקחים לבית הספר לחם מקמח לבן". הגבינה בטוסט היא גבינת עיזים, והעוגה הביתית היא מקמח כוסמין. רוב הזמן הילדים אוכלים אוכל ביתי ובריא, אבל דהן הייתה רוצה לראות אותם יותר בעניין.

הדרך של שמירה על מזון בריא, גם שנכנס לבית אבל גם כזה שנכנס לפה, לא פשוטה, מודה דהן. היא מצריכה הרבה התעסקות, חיתוך ירקות באופן מתמיד, ובעיקר כל הזמן לחשוב על אוכל ולתכנן ארוחות. דהן גם מספרת שלא מדובר במצב סטטי. במשפחה שלה יש עליות ומורדות. השנה האחרונה הייתה שנת פיגועים קשה בעתניאל. בחודשים האחרונים, להבדיל, היא ילדה ובן השנתיים עבר ניתוחים בשתי העיניים. תקופה כזאת שרצופה בדאגה, באי סדר ובעומס חריג, לא משאירה זמן, סבלנות או כוח לבשל. "נפלנו לביסלי, לבמבה ולעוגיות. אבל אנחנו נחזור לדרך המלך. אנחנו נופלים אבל אז חוזרים וצריך לדעת שזאת הדרך".

אם זה כל כך קשה ומפרך, אז למה בעצם?

"כשמקפידים על התזונה עד הסוף, היתרונות מהירים וגלויים לעין. כשאני מורידה קמח וסוכר, אני יורדת חמישה קילו בשבוע ומיד מקבלת מחמאות. בתקופה כזאת אני לא עייפה. אני יכולה להיות עם הילדים, לנקות את הבית, להכין דברים לבית הספר עד שלוש בבוקר בלי צורך לישון, בלי עייפות בכלל". וכמובן הבריאות הנלווית.

ומה את צופה שיהיה בסופו של דבר עם הילדים?

"יום אחד הם יקלטו את זה ויאכלו בריא".

מהפך בריאותי בבית הכנסת

ד"ר תורי גולדשטיין, בעלת תואר שלישי בתזונה, טיפלה בהתחלה במבוגרים. בהמשך, כשראתה איך מביאים ילדים שמנים לטיפול "כאילו הם מקולקלים", החליטה לחקור את הנושא ולעסוק בחינוך תזונתי. כיום היא מטפלת בכל המשפחה, כדי להניע אותה לאכול נכון ובריא יותר. גולדשטיין בונה טיפול באופן הוליסטי, על פי המשפחה שמגיעה ובהתאם לגיל הילדים. לפעמים היא תעשה לחברי המשפחה משחק טעימות בעיניים מכוסות, כך הילד או המבוגר יכולים לבחור מה טעים להם בלי דעה קדומה. אחר כך הם מתכננים יחד ארוחות מאוזנות שכוללות גם פירות וירקות.

כשההורים רוצים לחולל שינוי תזונתי בבית, איך כדאי להציע את זה לילדים?

"לדבר על זה שרוצים לקיים אורח חיים בריא יותר בבית, ולשאול את הילדים מה אפשר לשנות. יכול להיות שזה לא יהיה מה שהכי חשוב להורים, אבל אם המשפחה תתחיל דווקא בשינוי הזה, יהיה יותר שיתוף פעולה. הילדים יראו שזה לא מאיים עליהם". מצד שני, גולדשטיין לא שוכחת להזכיר שיש כאן הורים וילדים ובסופו של דבר אמורה להיות סמכות הורית שקובעת את הגבולות. מה נכנס לבית וזמני הארוחות נקבעים על ידי ההורים. "רק צריך לשים לב שהגבולות לא צרים מדי, כדי שהילדים לא ירצו רק לבעוט".

אחרי שינוי במטבח קורה גם שיש נסיגות או נפילות. איך מתמודדים עם זה?

"בכל תהליך של שינוי יש מעידות. הרבה פעמים נופלים כמה פעמים עד שמגיעים לשלב השמירה". לדבריה, אם נופלים בכל פעם לאותו בור, אפשר למצוא אסטרטגיות לפעמים הבאות. לדוגמה, בפעם הבאה שההורים יהיו בלחץ, בגלל עבודה או בגלל מצב רפואי מורכב, למשל, אפשר להזמין אוכל ממקום שבו יש סטנדרט בריאותי גבוה, או להפעיל את הילדים הגדולים כך שכל אחד יהיה אחראי על ארוחת ערב.

ד"ר גולדשטיין מסבירה שגם אם הילדים הם חלק מהמהלך של הבית וכן משתפים פעולה, התמודדות עם סביבה שלא מפרגנת להתנזרות מממתקים היא נושא מורכב. מתקבל על הדעת שילד יפרוץ מדי פעם כלל שנקבע בגלל שהוא מתגעגע לממתקים. ככל שנדע לקבל יותר את הילד, להביע אמפתיה וגם להציע אסטרטגיית התגברות לפעם הבאה, זה יכול להועיל.

גולדשטיין בעצמה החליטה לפני כמה שבועות לנסות ולחולל שינוי בבית הכנסת שאליו משתייכת המשפחה. היא חיכתה שלוש שנים מאז עברה המשפחה אל הקהילה הזאת, עד שדיברה על הנושא. "בשלב ראשון לא רציתי להתערב ולהיות דון קישוט. אבל כל הורה שהנושא הציק לו, מצא אצלי אוזן קשבת".

המצב בבית הכנסת הגיע לידי כך שכל פרגון שהגיע לאדם בקהילה, לווה במטר בלתי פוסק של סוכריות. שולחנות הילדים בקידושים היו גדושים בממתקים ובשתייה ממותקת בכמויות מופרזות. בישיבת ועד בית הכנסת האחרונה היא אזרה את האומץ הדרוש ודיברה על כך שחבל שבית הכנסת יגדל דור שמן ולא בריא, עם בעיות בשיניים. היא דיברה על האחריות שיש לנו כקהילה ועל הצורך להתחשב בילדים שסובלים מעודף משקל ובאלה שיש להם סוכרת, ועל כך שיש צורך לחולל שינוי. דבריה, מתברר, נפלו על אוזניים קשובות. בין השאר הוחלט על קביעת השמחות שבהן יזרקו סוכריות, על ביטול שולחן הממתקים של הילדים, ובהמשך ידונו מה יכילו שקיות הממתקים של בית הכנסת בשמחת תורה ובפורים. אם יש הקשבה ושינוי בקהילה, מסכמת ד"ר גולדשטיין, הדברים יכולים להעצים ולעודד את השינוי בבית.

ofralax@gmail.com