בשבע מהדורה דיגיטלית

ושמחת בצומך

עם האוכל בא התיאבון, ועם התיאבון בא הצום. עכשיו לכו תעשו על זה עבודת שורשים

דביר שרייבר , ז' בטבת תשע"ז

כדי לא לקפח את חנוכה, שידכו לו את עשרה בטבת. סופגניות בירושלים
כדי לא לקפח את חנוכה, שידכו לו את עשרה בטבת. סופגניות בירושלים
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

יש קטע כזה ביהדות, להצמיד צום לכל חג. לפני פורים יש תענית אסתר, לפני פסח תענית בכורות, אחרי ראש השנה צום גדליה, לפני סוכות יום כיפורים.

האשכנזים, פולנים שכמונו, גם קוראים בשבת חול המועד את מגילת קהלת כדי לקיים את מצוות "ושמחת בחגך, אבל לא יותר מדי". לחג השבועות אמנם אין צום משלו, אבל בתמורה יש אחר כך את י"ז בתמוז ותשעה באב. בשיא הקיץ והחופש הגדול, אלא מה.

אז כדי לא לקפח את חג החנוכה שידכו לו את עשרה בטבת. נכון שהיסטורית נבוכדנצר היה לפני אנטיוכוס, אבל כרונולוגית הסופגניות עודן בין שינינו אז למה להתעלל בקיבתנו. כן, הצדיקים הטהורים בטח יגידו שלא יזיק לצום קצת אחרי הכמויות האדירות של השמן והריבה, האופטימיסטים יגידו שזה צום קצר שעובר מהר, המעוברות והמיניקות יחייכו חיוך מסתורי וימלאו פיהן מים (ועוד כמה דברים טובים), אבל כל השאר ישאלו את עצמם למה זה מגיע לנו, ועוד ביום ראשון שהוא גם ככה יום קשה.

ככה זה עם יהודים. חוגגים כל דבר עם אוכל, ואז מיד מאזנים אותו עם צום. וכדי לסבך את זה עוד יותר גם מכניסים את השואה. כלומר, בראשית ימי המדינה נקבע כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה, כדי לקשור בין שואה לתקומה שמגיעה שבוע אחר כך בדמות יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. זה מאוד עוצמתי, רק יוצא בחודש ניסן שבו לא מספידים. לכן קמו הדתיים, שתמיד הרי צריכים להיות שונים מכולם, וקבעו שעשרה בטבת יהיה גם וגם – גם יום תחילת המצור על ירושלים וגם יום הקדיש הכללי, גם בבלים וגם גרמנים, גם נבוכדנצר וגם היטלר. לפעמים עשרה בטבת יוצא קרוב ל‑27 בינואר, יום שחרור אושוויץ, ואז אנחנו משתלבים עם עצרת הזיכרון של האו"ם שנורא מצטער שהייתה שואה, זאת אומרת מצטער שהייתה רק אחת. אבל בדרך כלל הצום חופף לחגיגות תחילת שנת המס החדשה (אף פעם לא הבנתי מה יש לחגוג פה, אבל מילא). ותמיד, תמיד הוא יוצא שבוע אחרי חנוכה.

אין מה לעשות, השואה שהתרחשה לפני 75 שנה אקטואלית הרבה יותר מהמצור שהתרחש תרפפ"ו וקצת שנים לפני הספירה. ברק אובמה בכבודו ובעצמו (טוב, לא כבודו, רק עצמו) אמר שהשואה היא ההצדקה לקיום מדינת ישראל. בנאום קהיר המפורסם שנשא באוניברסיטה האסלאמית אל-אזהר ביוני 2009 אמר נשיא ארצות הברית הטרי שהוא מכיר בסבל הפלשתינים שנעקרו מאדמתם, אבל גם היהודים סבלו מרדיפות אנטישמיות ומהשואה וצריך להתחשב בהם. המסקנה: האדמה הזאת אמנם שייכת לערבים, אבל היהודים כבר פה אז תעשו טובה ואל תשמידו אותם, ובתמורה אמריקה הגדולה תכריח אותם להתכנס בגבולות אושוויץ. סתם, הוא לא אמר גבולות אושוויץ. מי שקשר את גבולות הארבעה ביוני 67' עם הטראומה של אושוויץ היה שר החוץ אבא אבן, בתקופה שעדיין היה מותר להשתמש בביטוי "ארץ ישראל" ולהזכיר שהייתה פה מדינה יהודית (אפילו שתיים) לפני שמישהו בכלל חלם להמציא את פלשתין. מה קרה לה, למדינה היהודית? ובכן, היא הוחרבה על ידי הבבלים. ואז היה נס חנוכה והיא נבנתה מחדש. ונחרבה שוב על ידי הרומאים. ונבנתה שוב על ידי הציונים. וכמעט נחרבה בידי הערבים. ואובמה.

לא בטוח שאובמה היה משנה את נאומו בקהיר אילו מישהו היה לוחש על אוזנו שהקשר של העם היהודי לארץ ישראל התחיל קצת לפני השואה, אבל אין ספק שהזיכרון של עשרה בטבת, החיבור המסובך הזה בין החורבן הראשון בירושלים לחורבן האחרון באירופה, הוא זה שהביא לכך שאובמה הולך – ואנחנו עדיין פה.

***** מבצע בר מצווה *****

לרגל שנת הבר מצווה הצטוו כל התלמידים בכיתה של הבן להכין עבודת שורשים. זה מאוד יפה בעיניי שמערכת החינוך אומרת לתלמידיה: אתם כבר לא ילדים קטנים, אתם עומדים להיכנס לעולם המבוגרים, בקיצור אתם בכיתה ז' ואי אפשר לעשות איתכם כלום עד שתתבגרו, אז בואו לפחות תלמדו קצת מאיפה באתם ולאן אתם הולכים. דברו עם סבא, דברו עם סבתא, העיקר תעשו עם עצמכם משהו ורצוי כמה שיותר רחוק מהכיתה.

הדבר הראשון שעלה במוחי הדל כששמעתי על המשימה היה איך, למען השם, עושים את זה. כשאני הייתי צריך להכין עבודת שורשים פשוט הלכתי לסבתא שלי ושמעתי ממנה על גטו, רכבת לאושוויץ, ברגן בלזן, על משפחה גדולה שנכחדה כמעט כולה, על עלייה לארץ, בית עולים, תקופת צנע, על אמונה גדולה במדינה ועל בכי נרגש וחסר מעצורים לשמע ילדים קטנים ששרים את "התקווה".

אבל הסבתא של הבן שלי, ברוך השם, נולדה בארץ, לא הייתה בגטו, לא חוותה אנטישמיות באופן אישי וביקרה באושוויץ כאזרחית ישראלית חופשית. הסבתא של הבן שלי שרה את "התקווה" ואוהבת את המדינה, אבל גם לא חוסכת ממנה ביקורת. סיפור בנאלי ונורמלי לגמרי. על זה עושים עבודת שורשים?

נו מה, נאנחתי ביני לבין עצמי, גם הבן שלי יהיה מאלה שעבודת השורשים שלהם משעממת כמו טופס של מס הכנסה? גם אצלו זה יהיה משהו בנוסח: שם (משה), שם האב (דוד), שם האם (רבקה), מקום מגורים (בבית), אחים (מעצבנים), שאיפות בחיים (לא יודע) ונימוקים להקלה בחישוב המס, זאת אומרת בחישוב הציון על העבודה? לא עדיף במקום זה לעבור עוד פעם על הטעמים של ההפטרה?

בסוף הוא הלך לראיין את סבתא שלו, כי הוא קיבל לשם כך יום חופשי מהלימודים והיה חבל לא לנצל אותו. הוא לא שמע ממנה עדות אישית על השואה, אבל כן שמע על ילדות בלי טלוויזיה, בלי אינטרנט ואפילו בלי טלפונים (היא הסבירה לו שפעם טלפון היה מכשיר שאשכרה השתמשו בו כדי לשוחח ולא כדי לשחק, וגם זה לא היה להם). הוא שמע קצת על מה שהיא ראתה בעיניה וקצת על מה שסיפרו לה, קיבל הרבה תשומת לב וממתקים וחזר הביתה עם קצת יותר ידע והרבה יותר דמי כיס. בסך הכול סיפור בנאלי ונורמלי. בהתחשב במה שעברו הסבתות של הסבתא שלו, גם זה משהו. זאת אומרת, זה הרבה מאוד.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com