בשבע מהדורה דיגיטלית

האור הגדול, קווים לדמותו

מה גרם למנהיגה הצעירה והמבטיחה לכתוב "הלוואי והייתי דתייה"?

ידידיה מאיר , ז' בטבת תשע"ז

ידידיה מאיר
ידידיה מאיר
מנדי אור

1

כל חיפאי, ונדמה לי שלא רק, מכיר את הסיסמה המיתולוגית שמעטרת את סמל בית הספר הריאלי בחיפה: "והצנע לכת". כמה שנים מלווה הסלוגן הזה את בית הספר? ארבעים שנה? חמישים? ובכן, השבוע בדקתי: קרוב לתשעים שנה. כמעט מתקופת מיכה הנביא שכתב את המילים האלה.

אלא שבניגוד למיכה, ראשי בית הספר היוקרתי מחקו את שם ה' מצו החיים הזה. לא "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" – אלא רק "והצנע לכת". נקודה. שזה בהחלט משפט יפה, צנוע, מעורר השראה – אבל העיקר חסר מן הסמל.

אני לא הראשון שאומר את זה. כבר בתחילת המאה הקודמת ביקר הצייר פרופ' הרמן שטרוק, ידיד בית הספר, את מייסדו, הרב הרפורמי ד"ר ארתור בירם, על השמטת שם ה' מהפסוק. זה לא שינה את הקו של בית הספר, שבא לידי ביטוי בסמל שלו. צניעות – כן. אלוקות – לא. החל משנת 1930 חולק הסמל לבוגרי כל מחזור שסיים, כשהמנהל מלווה אותם בדברי פרידה חמים. אגב, האגדה המשעשעת מספרת שבאחד מטקסי הסיום גדלה התרגשותו של המנהל בנאום הפרידה שלו, עד שקרא "באשר תלכו, תתגאו תמיד ב'הצנע לכת' שלכם!".

2

ומה פתאום נזכרתי השבוע בסלוגן הזה? כי ראיתי בעיתוני פרשת השבוע את הקמפיין החדש של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא. קולאז' תמונות, מעין תמונת מחזור כזאת, של שלל דמויות מוכרות ומגוונות מהציבוריות הישראלית, שהמשותף לכולן הוא החינוך במוסדות בני עקיבא. לצד כל שם מופיע המוסד שבו הוא למד. זה בכפר הרוא"ה, וההוא בנתיב מאיר, זאת בצפירה, וההיא בכפר פינס. מתחת לתמונות נכתב: "יום אחד, גם אתם תהיו בוגרי ישיבות ואולפנות בני עקיבא". ולמעלה, בכותרת שחופפת על הכול, משפט אחד מתוך השיר המפורסם ההוא: "הבה נפיץ את האור הגדול".

נשמע נפלא, לא? הבעיה היא במה שלא נכתב במודעה. ישיבות ואולפנות לא קמו רק כדי להפיץ אור גדול. אור הוא דבר קסום, אבל הרב נריה לא היה רק רומנטיקן. "הבה נפיץ את האור הגדול – את אור התורה", נכתב בשיר. ובהמשך גם מפורט: "נסיר מעלינו כל מכשול, נקים בארצנו ישיבה. ישיבות נקים בכל מקום, בעיר ובכפר, בעמק, בהר, בצפון ובדרום, וגם בסוף המדבר".

טוב, אני מבין, אין באמת מקום במודעה לכל מילות השיר. האמת שאפשר היה להסתפק בכותרת הקצרה. העניין הוא שעושה רושם שזו לא בעיה גרפית. החלק השני של המשפט, זה שעוסק באור התורה, פשוט קצת נשכח. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שבין הבוגרים שמרכז ישיבות בני עקיבא מפרסם כדוגמה ומופת לחינוך של ישיבת אור עציון נמצא, למשל, רב ניצב יוחנן דנינו. נכון, הוא הגיע לתפקיד הבכיר של מפכ"ל המשטרה. נכון, הוא איש חיובי ונחמד. ונכון, הוא גם תרם הרבה לביטחון ישראל. אבל האם מי שהוריד את הכיפה אחרי לימודיו בישיבה יכול להיות הפרזנטור שלה במודעת פרסום רשמית? אלא אם, חלילה, לישיבה שבה הוא למד, כל העניין הזה של שמירת מצוות לא כל כך קריטי. והרי ברור שזה לא כך.

יכול להיות שיש כאלה שאומרים עכשיו לעצמם, נו, בחייאת, למה אתה כזה נודניק. עם אלוקיך, בלי אלוקיך, כולה תמונות נחמדות של בוגרים מוצלחים בכל תחומי העשייה הציבורית. אנשים טובים. נכון, אבל הקמפיין הזה משדר לנער ולנערה הדתיים שקוראים את עלוני פרשת השבוע (ואגב, אם הוא היה מתפרסם בעיתונות הכללית, כקריאה לכל הנוער הישראלי באשר הוא, ללמוד בחינוך הדתי, הסיפור היה אחר) מסר אחד: עזבו אתכם משמירת תורה ומצוות. זה לא עקרוני. זה לא העיקר. העיקר שתהיו ווינרים. עם דגש על מפורסמים, סלבס, עם נוכחות בתקשורת. אפשר לערבב יחד רבנים חשובים, ח"כים של יאיר לפיד, עיתונאים וסטנדאפיסטים, עם ובלי כיפה, דתיים ולא דתיים, שככל הנראה לא מסכימים ביניהם בכלל מהו "האור הגדול" שיש להפיץ.

3

והנה מישהי שמאבחנת לא רע מהו בדיוק "האור הגדול". היא דווקא למדה בתיכון חילוני בהוד השרון, אבל תקשיבו מה יש לה לומר. קוראים לה עדי אלטשולר. היא הקימה את תנועת הנוער 'כנפיים של קרמבו' לצעירים בעלי צרכים מיוחדים וגם ייסדה את המיזם 'זיכרון בסלון' ביום השואה. היא זכתה בפרסי הוקרה רבים, הדליקה משואה ביום העצמאות ה‑60 ולפני שלוש שנים בחר בה המגזין טיים כאחת ממנהיגי הדור הבא. היא נשואה לנדב, גרה בתל אביב, ולאחרונה נולד להם במזל טוב בן ראשון. קצת אחרי הלידה פרסמה אלטשולר את הפוסט הבא:

"הלוואי והייתי דתייה. הייתי חלק מקהילה. הייתי מכירה את השכנים בבניין ואולי גם בשכונה, ממש יודעת שמות משפחה. נשים אחרות היו מבשלות לי אחרי הלידה. היה לי קל יותר עם האימהוּת, כי מה זה כבר עוד ילד אחד? אם הייתי דתייה לא הייתי מוותרת על עצמי, כי סדר התפילות, המנהגים והברכות היה מחייב אותי לזמנים קבועים עם עצמי ועם הקדוש ברוך הוא. אם הייתי דתייה הייתי מוקפת באימהוֹת נוספות כל הזמן והייתי לומדת מהן להניק וטריקים וטיפים.

אם הייתי דתייה לא הייתה לי תחושת ויתור עצמי כי האימהוּת הייתה חלק ממערך ערכים עליון של משפחתיות והבנה שיש מי שיותר חשוב ממני בעולם וזו זכות ומצווה וברכה. אם הייתי דתייה הייתי שמחה יותר כי כל ערב שבת הייתי מדליקה נרות ושרה, ובכלל הייתי שרה יותר. הייתי מאושרת יותר כי הייתי מוקירה את מה שיש: כל בוקר הייתי 'מודה אני' והעיקר לא הייתי מפחדת כלל. והייתה לי חגיגיות בחיים בזכות הטקסיות וכל מיני קידושים, והיו לי בגדים לבנים והייתי מכירה סיפורים ומשלים ומשפטים יפים של חכמים מתים. בא לי שבת שתשמור עליי".

4

זמן קצר אחרי שהדברים התפרסמו, היא פרסמה גם את פרק ההמשך. לא נגענו: "קיבלתי כל מיני תגובות על הפוסט שכתבתי. אחת מהן הייתה לפגוש בדלת ביתי את שירלי, יהודית כהן ובתה עמית המדהימות, שהפתיעו ובידיהן קופסאות מלאות תבשילים, סלטים, מוקפצים ומיץ תפוזים שסחטו במיוחד (!). הייתי קצת נבוכה שהן טרחו, בישלו ונסעו במיוחד עד אליי. כשעזבו, ישר חשבתי מה אוכל לתת להן בחזרה. יחד עם המזון, הוגש לי גם שיעור גדול ביכולת לקבל עזרה ולהרשות לעצמי להיתמך. תודה אחיות. הלוואי והייתי דתייה".

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

רבות סופר ודובר השבוע על פרופ' יעקב נאמן ז"ל, שנפטר בגיל 77. את התמונה הזאת צילמתי בזמן ההלוויה מהקומה השנייה של היכל שלמה, כי הקומה הראשונה הייתה מלאה עד אפס מקום במאות אנשים. האמת שמלמעלה היה קצת קשה לשמוע כל מילה מההספדים המרגשים של בני המשפחה, אבל מאוחר יותר, בלילה, ראיתי שהרב בני לאו, שהנחה את הלוויה, בעצם סיכם את הכול בכמה משפטים: "תמה הלוויה.

רבים קוראים על האיש המיוחד הזה, על מערכות הקשרים עם ראשי מדינה ועולם. אבל במהלך הלוויה התברר שוב מה שידעו היטב חבריו ומכריו, שעמוד השדרה שמעמיד את האדם, לעולם לא יהיה חיצוני. עמוד השדרה הוא הבית. אישה, בנות וחתנים, בן וכלה, נכדות ונכדים. בסופו של יום, זה עושרו וזה כבודו. כל כך מרגש היה לשמוע את המשפחה מספרת על שיווי המשקל של אדם שכל דקה הייתה מדודה לו, שכל שועי עולם התדפקו על דלתו ושיחרו לפתחו והוא היה קשוב בעומק למטרונום הפנימי שלו - זמן תפילה, זמן תורה, זמן צדקה וזמן משפחה.

לא מחסיר לימוד עם נכד ונכדה, לא שוכח את כל אותם אנשים כאובים שליווה במהלך כל השנים, משפחות שבויים ונעדרים, פצועים ונזקקים. לא מתמכר ולא מסתנוור מכל קליפות העושר הצפון כאן בעולם הזה. באיזשהו קשב עמוק ומדויק, שמע וידע שיש עושר הצפון לצדיקים בעולם אחר".