בשבע מהדורה דיגיטלית

מצוות קבורה

על חשיבותו הרבה של החיוב להביא יהודי מת לקבר ישראל

הרב יעקב מדן , ז' בטבת תשע"ז

הרב יעקב מדן
הרב יעקב מדן
צילום: ישראל ברדוגו

הבאת מת יהודי הזקוק לכך לקבר ישראל מכונה בלשון ההלכה "מת מצווה", והיא דוחה מצוות רבות וחשובות: כהן גדול מבטל בעבורה את עבודתו לשבעת ימי טומאתו. נזיר מחלל עליה את נזירותו, למרות ששניהם אינם רשאים ללכת לקבור את הוריהם, נשותיהם ובניהם.

דין זה נאמר גם על מי שהולך למול את בנו או להקריב קורבן פסח, שידחה מצוות אלו כדי לטפל במת המצווה.

מת המצווה הראשון הזכור לי במקרא הוא שמשון, שנפל בעזה בעת שהרס את מקדש דגון. אחיו חילצו את גופת הלוחם הגיבור מידי הפלישתים בעזה, ויש להניח שנטלו על עצמם סיכון לא קטן כדי להביאו לקבר ישראל: "ויאמר שמשון תמות נפשי עם פלשתים, ויט בכוח וייפול הבית על הסרנים ועל כל העם אשר בו, ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו: וירדו אֶחיו וכל בית אביהו ויישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול בקבר מנוח אביו" (שופטים טז).

שמא קדם לו יוסף הצדיק, שנקבר במצרים על כורחו. מי שטיפל בו הוא לא אחר מאשר משה רבנו, מנהיגם של ישראל, שמצא לעצמו זמן למרות עיסוקיו הרבים, למצוא את עצמותיו של יוסף, לקחתן עמו ולקיים בהן את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל.

דומה שכולנו נשבענו ללא מילים ללוחמים שיצאו להגנתנו ב'צוק איתן' ובכל מלחמה אחרת לעשות הכול להשיבם אל נחלתם, חיים או מתים. לא אדבר בשלב זה במחיר הנדרש לכך ובשאלה איזה מחיר אסור לנו בשום פנים לשלם ואיזה מחיר אנו חייבים לשלם על כך, ורק ארמוז לנכתב לעיל על אחי שמשון.

מילה נוספת על יוסף הצדיק: קשה לנתק את תביעתו לקבורה בארץ אבותיו ממה שקרה עמו בעת מכירתו לעבד: "ויקרע יעקב שמלותיו וישם שק במותניו ויתאבל על בנו ימים רבים: ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה".

אמנם גזרו חז"ל על המת שישתכח מן הלב. אך האחים לא הביאו את גווייתו, האב הזקן לא ראה את הקבר. בהגיונו הוא הבין היטב שיוסף מת. אך כל עוד לא ראה את הגווייה לבו סירב להאמין, סירב להשלים. האבל המשיך לאכול אותו ללא מנוחה. מי יבין ללבם של הורים, שכולם אומרים להם שמת בנם אך לבם ממאן להאמין, ממאן להשלים?!

נעבור בקצרה למעשה גבורתם ההרואי של אנשי יבש גלעד לשאול המלך: "ויהי ממחרת ויבואו פלשתים לפשט את החללים וימצאו את שאול ואת שלושת בניו נופלים בהר הגלבוע... וישימו את כליו בית עשתרות ואת גווייתו תקעו בחומת בית שן: וישמעו אליו יושבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול: ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוויית שאול ואת גוויות בניו מחומת בית שן ויבואו יבשה וישרפו אותם שם: ויקחו את עצמותיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצומו שבעת ימים" (שמואל א, לא).

ההסתננות לבית שאן וגניבת הגוויות מראש החומה היו מעשים בסיכון אישי רב. מעשה דומה מסופר גם בספרות היוונית, ב'אנטיגונה' של סופוקלס. לא נאריך, משום שקדמה לאנטיגונה גיבורה משלנו, רצפה בת איה: "ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעם בהר לפני ה' וייפלו שבעתיים יחד והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחילת קציר שעורים: ותיקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחילת קציר עד ניתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם ואת חיית השדה לילה" (שמואל ב, כא).

יש לא מעט מה ללמוד מאם גיבורה זו, שבמשך כחצי שנה אינה נותנת שינה לעיניה ומבריחה לבדה בימים ובלילות את העופות ואת חיות הטרף הבאים לחלל את כבוד גוויות בניה. אני מכיר עוד שתי אימהות, שהדאגה לכבוד גופת בניהן מדירה שינה מעיניהן לילה לילה, וכפי שקרה לרצפה בת איה.

אל מול האריה

נזכיר לטובה גם את נביא השקר הזקן מבית אל, שגרם את מותו של איש האלוקים בידי אריה: "וילך וימצא את נבלתו מושלכת בדרך... לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור: ויישא הנביא את נבלת איש האלוקים ויניחהו אל החמור וישיבהו... וינח את נבלתו בקברו ויספדו עליו הוי אחי" (מלכים א, יג).

נשווה בנפשנו את האריה העומד אצל הגווייה ואת נביא השקר הזקן מחלץ בחירוף נפש את הגווייה מפי האריה ומביא אותה אל קבר ישראל, ונבין עד כמה עמוק היה חיוב הרעות להביא איש את אחיו אל קבר ישראל.

נסיים בדברי חכמינו על ברכת הטוב והמטיב, הברכה הרביעית בברכת המזון: "הטוב והמטיב ביבנה תיקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה" (ברכות מח).

לכאורה (בלבד!) היה מקום להשעות ברכה זו עד שיובאו הרוגינו לקבורה. שמא נסתפק באמירתה בציבור בלחש במקום בקול, או לפחות בעצירה קלה אחרי אמירתה ובתפילת "הרחמן הוא ישיב למנוחתם את הדר בן לאה ואת אורון בן זהבה". אולי נקיים בכך את מצוות "לא תוכל להתעלם". אמנם מצווה זו נאמרה על שור או שה נידחים שבעליהם מבקשים אותם, ולא על חיילים שלא שבו והוריהם מבקשים אותם. אך קל וחומר הוא ממידות שהתורה נדרשת בהן.

המאמר מוקדש לעילוי נשמת סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול הי"ד שנפלו במלחמת 'צוק איתן' בחבל עזה, ובציפייה ללוויותיהם ולהשבתם אל קבר ישראל