בשבע מהדורה דיגיטלית

יעמוד לדין בוחריו

מי שתמך בחקירה נגד ראש הממשלה אולמרט אינו יכול להתנגד לחקירתו של נתניהו

עמיאל אונגר , ז' בטבת תשע"ז

נגזלה ממנו האפשרות לחולל מהפכה במערכת המשפט. יעקב נאמן ז"ל עם בנימין נתניהו
נגזלה ממנו האפשרות לחולל מהפכה במערכת המשפט. יעקב נאמן ז"ל עם בנימין נתניהו
צילום: פלאש 90

אין מקום למוסר כפול ביחסנו לחקירת נתניהו. התנגדות לחקירה תיתפס כצביעות מצדנו, לאחר שבעבר ייחלנו להדחתו של אהוד אולמרט באותו מסלול.

חלק מאיתנו ראה אז בהסתבכותו גמול ראוי לתפקיד שמילא בגירוש, לשאיפותיו לבצע התכנסות נוספת - שנעצרה בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ולוויתורים המתגלגלים והמסוכנים שביצע במשא ומתן עם הפלשתינים. לא טענו אז שראש ממשלה מפילים רק בבחירות ולא בהליך פלילי, ולכן נסתתמו טענותינו.

הניסיונות להגביל בחוק את העילות לחקירת ראש ממשלה מכהן, וכל שכן את המקרים שבגינם ניתן להדיח אותו, הם כיוון הגיוני, אך בכל זאת בעייתי. את נשיא ארצות הברית אפשר להדיח על עבר של פשעים חמורים, אבל בפועל תיקבע חומרת המעשים על פי נטייה פוליטית וגם על פי מידת הפופולריות של הנשיא המכהן.

את החבר קלינטון ביקשו הרפובליקנים להדיח בפרשת לוינסקי, לאחר שהוכח ששיקר במצח נחושה מעל מסכי הטלוויזיה. אבל למרות שהצליחו לגייס את הרוב הנדרש בבית הנבחרים ומינו תובע מיוחד – העסק נעצר בסנאט וגווע בהטפות מוסר. מול הנשיא ניקסון העסק עבר יותר חלק, היות שפרשת ווטרגייט לא נתפסה כחטא אישי אלא כפגיעה בתהליך הבחירות. אולם יש להתחשב בהבדל נוסף בין ניקסון, שהיה בלתי אהוד, לקלינטון הפופולרי.

גם אצלנו ראינו אפקט דומה. אצל שרון המאותרג, חקירה של מעשי שחיתות לא הייתה מתקדמת. על אולמרט גבר הלחץ החקירתי אחרי מה שנתפס ככישלון מלחמת לבנון השנייה, ובעקבות ההרגשה שוועדת וינוגרד ביצעה אחורה פנה בין הדו"ח הראשוני החמור לדו"ח השני המרוכך כלפי אולמרט. דעת קהל ומעטפת תקשורתית מהווים גורם לא פחות חשוב בחקירה מהניסוחים המשפטיים היבשים.

לכן מה שחייב להדאיג את נתניהו הוא הסקר של קמיל פוקס שהתפרסם לאחרונה בערוץ 10. נכון שנתניהו לעג לסקרים בבחירות 2015, ונכון גם שהשנה האחרונה הייתה שנה קטסטרופלית לסוקרים, שנכשלו בחיזוי ניצחון הברקזיט בבריטניה וניצחונו של טראמפ בארצות הברית. ובכל זאת הסקר מצביע על מגמה. לא רק ירידת הליכוד בשבעה מנדטים, אלא מה שיותר משמעותי – צמצום הפער בין נתניהו ליאיר לפיד בשאלה מי ראוי לכהן כראש ממשלה. מאידך, הפער בין הגושים נשמר ואפילו מתרחב טיפה.

מכאן אנו למדים שאם נתניהו רוצה לשמור על מעמדו בתקופה בעייתית של חקירות חוזרות, עליו להביא קבלות שיספקו את המחנה הלאומי. אנו שמחים כמובן להיפטר מאובמה ומהנזק המצטבר שגרם לנו וגם לארצות הברית, אבל קיים דבר אחד שנתניהו וכל מנהיג במחנה הלאומי יכולים ללמוד מאובמה: הוא סיפק את הסחורה למי שהצביע בשבילו. חלק מהצעדים שביצע, לדוגמה בשאלת השב"חים ובהסכם עם איראן, הוא ביצע תוך רמיסת תהליכים חוקתיים. לכן המורשת שלו כתובה על הקרח והממשל החדש ייגש במרץ לפירוקה. אבל כל עוד כיהן כנשיא, הבסיס הליברלי מקרב תומכיו היה מרוצה.

בקרוב נצפה בהרס עמונה, שיזכיר תמונות הרס נוספות שצולמו בימי ממשלות הליכוד. אם לא יגיע פיצוי בדמות מתווה עמונה מורחב, סיפוח מעלה אדומים ותנופת בנייה בירושלים וביהודה ושומרון - מעטפת התמיכה הציבורית בנתניהו תיחלש.

רביב דרוקר, נחום ברנע ואמנון אברמוביץ' פחות צריכים להדאיג את ראש הממשלה, כל עוד בסיס התמיכה שלו שומר אמונים ומחיל עליו דין נרדף. אבל אם יגיע גם לאחר כניסתו של טראמפ לבית הלבן למעמד של נאה מבטיח ואינו מקיים - מצבו יחמיר ציבורית, וכתוצאה מכך גם משפטית.

נשנא מתנות ונחיה

אינני סבור שהפכנו למדינה מושחתת בעקבות פרשיות החקירה נגד שרון, אולמרט, נתניהו ואחרים. אבל יש מקום לדאגה באשר לרדיפה אחרי מותרות, שהפכה לסימן היכר של החיים בישראל.

אפשר לטעון שרדיפת ראש הממשלה הפכה לספורט לאומי, אבל קשה לדמיין את החוקרים מגיעים אל מנחם בגין או אל יצחק שמיר בפרשת מתנות. אפשר לחלוק על עמדתו של בני בגין בנושא מעמדו של בית המשפט, ועל משה יעלון בנושא אלאור עזריה, ובכל זאת אפשר להניח שגם הם לא היו נקלעים למצב כזה.

כמו פרשיות עבירות המין שצצו על רקע טשטוש הגבולות בין המותר לאסור, גם פרשיות המתנות התרבו בתקופה שהחומריות הפכה לערך מקודש. באווירה כזאת שונאי מתנות אינם מסוגלים לחיות, ומי שבידו מנה רוצה מאתיים ומיליונים. בכלכלה, האקזיט של עשיית מכה כספית דמיונית הפך למשאלת לב, במקום ניסיון לבנות משהו ארוך טווח שיספק גם בסיס תעסוקה.

אינני מציע לחזור לסגפנות ששררה בעשורים הראשונים למדינה, כאשר מכונית פרטית נחשבה למותרות ורכב המצויד במנוע שמעל לגבול 1,300 סמ"ק גרר מס אסטרונומי. תרבות הצריכה של היום היא תגובת נגד לסגפנות ששררה בתקופה ההיא, אבל אנחנו מתדרדרים לקיצוניות ההפוכה, והתופעה חודרת לכל המגזרים - כולל הציבור שלנו. חינוך נגד חומרנות יתר אינו נופל בחשיבותו מחינוך לחמש יחידות במתמטיקה.

נאמן והמהפכה שהוחמצה

רובנו יכולים רק לקנא בהישגיו של יעקב נאמן ז"ל, שנלקח מאיתנו השבוע. אך למרות ההישגים הרבים, נגזלה ממנו היכולת לרשום שינוי משמעותי במערכת המשפט הישראלית.

כאשר התמנה נאמן לשר המשפטים בממשלת נתניהו הראשונה, הוא נהנה מקרבה לנתניהו, כבוד משפטי ורצון לשנות את המערכת. היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר, אשר מכהן כיום במועצות הציבוריות של בצלם, הקרן החדשה ויש דין (ומי שטען שההתנחלויות הן "המעשה המרושע והבלתי מוסרי ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה"), פעל ליירט את נאמן באמצעות הגשת כתב אישום, כפי שיירט את רפול מתיק המשטרה ואת רובי ריבלין מתיק המשפטים.

נאמן התפטר מהממשלה, וצחי הנגבי מונה בינתיים לשר המשפטים עד לזיכויו במשפט. אולם הנגבי סירב לפנות את המשרד, ונאמן שחזר לממשלה קיבל את האוצר כפיצוי. כאשר נאמן חזר שוב למשרד המשפטים באיחור של 12 שנה, בממשלת נתניהו השנייה, הוא כבר לא היה בנוי למאבקים מול הממסד. יש להצטער על ההחמצה ולזכור מי גרם לה.