משחק בלי סוף
משחק בלי סוףאיור: דקלה שגיב

זה אחד המשחקים הכי משוכללים שיש, והרבה חברים שלי מקנאים בי שקנו לי אותו ליום ההולדת.

אבל מאז יום ההולדת עברה כבר חצי שנה, ולא נעים לי להודות ששעות רבות במהלך חצי השנה שחלפה הוקדשו כדי לעבור עוד שלב ועוד שלב במשחק החדש.

והזמן הזה התבזבז על חשבון דברים אחרים: הפסקתי ללמוד למבחנים ולהכין שיעורים כמו שצריך, והציונים שלי ממש ירדו.

שמתי לב גם שתמיד כשביקשו ממני לעשות משהו בבית, התשובה שלי הייתה "שנייה, אני רק אסיים את המשחק", רק שהשנייה הפכה לשעה בדרך כלל.

וחוץ מזה, אני בקושי מספיק לדבר עם אחים שלי, שפעם היינו משחקים יחד כל אחר הצהריים. אני באמת רוצה להספיק הכול, אבל הלוחמים הקשוחים במשחק פשוט לא נותנים לי לעזוב...

מחוגי השעון הראו כבר על השעה עשר בערב. "אז מה עשית היום?" שאל אחי הגדול אבנר, שטפח טפיחה עצומה על גבי. גמגמתי במבוכה: "שברתי שיא חדש במשחק...". אבנר שאג בצחוק: "מכובד מאוד, באמת חשוב שקמת לכבוד זה הבוקר". אבל כשהצחוק נרגע, הוא פנה אליי ברצינות: "מה יהיה, אבישי? אתה בעצמך מבין שצריך להפסיק את ההתמכרות הזאת למשחק. מה אתה מציע?". ניסיתי לחשוב, אבל לא עלה לי שום רעיון. אבנר נזכר פתאום: "ראיתי באינטרנט כל מיני עצות לטיפול בהתמכרויות. בוא נסתכל וננסה משהו".

נכנסנו לרשת והתחלנו לחפש כל מיני עצות. העצה הראשונה, שנראתה לי פשוטה למדי, הייתה לשים את הדיסק עם המשחק במקום שלא אוכל להגיע אליו. אבנר עזר לי, ובעזרת טיפוס על שולחן, כיסא והיד הארוכה של אבנר, הנחנו את הקופסה גבוה מעל הספרייה. "זהו, עכשיו אין סיכוי שתגיע לשם", הכריז אבנר בסיפוק. גם אני חייכתי בשמחה, אבל החיוך החזיק רק יום אחד. למחרת בצהריים, כשחזרתי מבית הספר, התיישבתי מול מסך המחשב הכבוי. האצבעות כמעט נשלחו מעצמן למקלדת, ועל המסך דמיינתי את דמויות החיילים שאני בוחר למשחק. "טוב, רק חמש דקות", אמרתי לעצמי, "מה כבר יכול לקרות?". עליתי על השולחן, שמתי עליו כיסא, ובמקום היד הארוכה של אבנר השתמשתי במקל של מטאטא. קופסת המשחק החליקה למטה בקלות.

כצפוי, חמש הדקות הפכו לשעה וחצי של משחק מלהיב. רק כשאבנר נכנס לחדר והרים קול שאגה "מה קורה פה?", נרתעתי לאחור ועצרתי את המשחק. "לא סיכמנו על משהו?" הוא שאל אותי כשארז בחזרה את המשחק בקופסה. התביישתי, והצעתי שננסה לחשוב על דרך אחרת.

בשבוע שלאחר מכן ניסינו עוד שמונה דרכים יצירתיות שימנעו ממני להמשיך במשחק, אבל הצלחתי לפרוץ כל אחת מהן ברגע שהחלטתי שאני חייב, פשוט חייב, לשחק עכשיו. אבנר כבר התייאש ממני לגמרי, והאמת שגם אני. "מה עושים?" שאלתי בחוסר אונים. אבנר גירד במצחו: "טוב, האמת היא שכנראה אין פתרון. אתה תמשיך להתמכר למשחק הזה כל החיים וזהו", ויצא מהחדר.

"מה? כל החיים?!" קראתי, "לא! לא! אני לא רוצה להתמכר למשחק כל החיים, ואפילו לא עכשיו. אני רוצה לחזור לשחק עם חברים שלי, אני רוצה שתהיה לי תעודה טובה וגם לחזור להיות עם המשפחה בשעות הכיפיות של אחר הצהריים. אני מוכן לעשות הכול, העיקר להיפטר מהמשחק".

אבנר שמע וחייך: "עכשיו מצאת את הפתרון הטוב ביותר. אם אתה באמת רוצה להפסיק – אתה תצליח".