אין זמן להשראה
אין זמן להשראהצילום: שאטרסטוק

לכבוד יום ההולדת של המגזין הכי מהמם בשטח, ובתור אחת מזקנות השבט, נתבקשתי לכתוב איך אני כותבת את מה שאני כותבת כאן כל חודש בשנים האחרונות.

או יותר נכון, אם לדייק ולצטט את העורכת, איפה אני כותבת ומה הם מקורות ההשראה שלי.

נשמע מפוצץ, לא? נשמע מאוד מאוד מחייב. מלחיץ משהו. אני ומקורות ההשראה שלי. טטם... אוי וי. במקרה שלי זה הולך להיות מביך לגמרי...

‫אז ככה. ‫יכולתי לכתוב כאן כל דבר. על הווילה היפהפייה בדרום צרפת שאני נוסעת אליה לכמה חודשים בשנה כדי לקבל השראה, כדי לחשוב, כדי ליצור. אני חייבת את זה לעצמי ושימות העולם.

או להבדיל יכולתי לכתוב על ספרי החסידות עבי הכרס שאני נרדמת מחובקת איתם וקמה איתם לעוד יום של לימוד ותפילה.

יכולתי לספר על הגלריה הפרטית שלי, חדר עבודה עם חלון ויטרינה ונוף לים. אף אחד לא נכנס בלי לדפוק. זה מפריע לי, אני כותבת...

יכולתי לכתוב על השולחן הקבוע שלי בבית קפה קטן וסודי באמצע עיר גדולה וסואנת. קפה הפוך, מיץ גזר, והשראה השראה כל הזמן.

יכולתי לספר על ההר שאני גרה בו עם בעלי, עם ילדינו ההרריים ועם חמור, שני כלבים, עז וחתול. השקט, האוויר, והשראה השראה כל הזמן.

‫ויכולתי עוד כהנה וכהנה למרוח מילים באלפים ולדמיין את חיי מלאי השראה. ציוריים ושטופי פסטורליה קדושה.

הבעיה היחידה שעומדת בדרכי היא האמת. חתיכת בעיה. כי האמת כל כך רחוקה מכל זה.

האמת היא שהפינה שאני מצליחה לפנות בתוך בליל חיי כדי לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת והכי שונאת לעשות, כלומר לכתוב, רחוקה מלהיות מעוררת השראה במבט ראשון. היא ממש קטנה. קטנטונת. כמעט לא תופסת מקום.

האמת שאין לי אפילו שולחן עבודה. לכאורה הכול שלי בבית שלי, אבל למעשה חילקתי את המטראז' בין כולם ולא השארתי לעצמי מקום מעורר השראה כלשהו, אם לא מחשיבים את המטבח כמובן.

האמת היא שאין לי מקום לכתוב מלבד בתוך לבי. וגם שם, איך נגיד בעדינות, די עמוס וצפוף. האמת היא שאני צריכה להזכיר לעצמי כל פעם מחדש שגם אני בן אדם. לא רק אם ורעיה ובת. לא מכבסה. לא כספומט. לא מסעדה. לא נהג אוטובוס. אלא נשמה בתוך גוף. נשמה שרוצה לדבר ושיש לה מה להגיד על החיים שעוברים עליה בתוך הגוף הזה, בתוך העולם הזה. נשמה עם צעקה.

ובכל פעם שמתרחש הנס והמילים מסכימות לבוא אליי ולשבת לי כמו פרפר נחמד על כף המקלדת, אני שוב מופתעת. שוב לא מוכנה. שוב לא ערוכה. שוב עייפה מדי, רעבה מדי, עסוקה מדי, תכליתית מדי.

בכל פעם אני מגלה ששוב חזרתי ואיבדתי בפעם האלף ואחת את עצמי. את חדוותי המצחקקת. את תקוותי המעופפת. את חלומותיי השבירים. בכל פעם, שוב ושוב, אני מכריחה את עצמי לפנות לעצמי מקום בתוך חיי שלי. לקבוע ביומן שלי פגישה עם עצמי ולשאול את נשמתי: "נשמה, מה קורה? מה הולך איתך? איפה את מתגלגלת לך בעולמנו? מגולגלת באבן? אולי בצמח? אולי בחיה? אולי סתם כך מפוזרת, שטה בין אלף אתמולים נשכחים לאלף מחרים הזויים. איפה את?"

‫ואין בזה שום דבר מכל מה שאפשר לדמיין. מבחוץ רואים רק אישה קטנה ולחוצה מפנה לעצמה אמה על אמה באמצע שולחן מלא ארוחות שנגמרו זה מכבר אבל השאירו רושם בכל פינה, וכותבת וכותבת מהר כמו מכונה. כמו משוגעת. לא שומעת מה אומרים הילדים, לא יודעת מה השעה ומה מזג האוויר. וגם לא אכפת לה. אני עושה את שלי. חוטפת את שלי. מתנפלת על שלי. שוקעת בתוך המרחב הפנימי המפנק והמודולרי הזה - וכותבת.

ולא הייתי טורחת לשתף אתכן בכל זה, אלמלא ידעתי שלרובנו אין את המקום ואת הזמן הטבעי להשראה. אנחנו חיות בג'ונגל, ואני חושבת שכל אחת מאיתנו חייבת לפנות לעצמה אמה על אמה של שפיות בפינה של החיים המטורפים שלנו. לפנות אמה על אמה בפינה של בית מבולגן. בפינה של זוגיות מתוחזקת. בפינה של אימהות תובענית. בפינה של קריירה פורחת או נובלת. בפינה של כל מה ומי שאנחנו. זה מציל חיים. זה פיקוח נפש. זה לא מצריך לא מקום ולא זמן. זו בועה, קיום בין קפלי הזמן.

זה יכול להיות כל דבר שמביא לקשר עם הנשמה שלנו. כל דבר. לכתוב, לכייר, לצייר, לנגן. אצלי זה מילים. איתן אני מציירת ורוקדת ומנגנת ושרה. הן חברות אמת שלי. למעשה הן החברות היחידות שלי, ויום שבו הצלחתי ללכוד כמה מהן ולכלוא אותן בתוך משפטים ופסקאות הוא יום שמח ולא מבוזבז, לא משנה מה עוד עשיתי, אם בכלל עשיתי משהו בעולם שמחוץ לי עצמי. אני אוהבת ימים כאלה.

אני מתלוננת, אבל בסתר לבי אני מודה על כל דד-ליין, על כל נזיפה וירטואלית של המערכת בנוגע לאיחורים הסדרתיים שלי בהגשת החומר. זה מה שיכריח אותי לסחוט את עצמי לתוך כוס ולשתות.

אז מזל טוב למגזין פנימה. תודה שאתם מממנים לי טיפול חודשי ברשות הרבים. אמה על אמה של מחשבה בתוך המים הזידונים של היומיום.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי