פורת סלומון
פורת סלומוןצילום: אדם פרופ

התחלה: טבת תש"מ, מעלות. ההורים הגיעו בסוג של שליחות, עוד לפני עידן הגרעינים התורניים. "הייתי פחות או יותר הילד הדתי והאשכנזי היחיד בכיתה". האב עבד שנים רבות כמהנדס בכיר ב'רפאל' והאם הייתה עקרת בית. תשעה ילדים, הוא השני.

משפחה ברוכה: "מבחינתנו זה היה עולם בפני עצמו. הייתי שני וזה סוג של בכור".

הילד הזה הוא אני: "החוויה של להיות אחר, איפה שלא הייתי, עיצבה אותי". המרכז תמיד היה ברור: "מה שקבע מה נכון ומה לא, הוא הבית. בית הספר היה פחות חשוב והיה ברור שאם חברים מקללים, אצלנו לא. זה נתן עוגן מאוד גדול לכולם".

אמנות: "אבי הוא סוג של ממציא. הוא תמיד דיבר על חשיבה המצאתית, זו הקלישאה במשפחה שלנו. אמנות היא היכולת לחשוב איך דברים יכולים להיאמר בצורה אחרת ואיך הם יכולים להיראות אחרת". למרות שההורים הכירו בפקולטה להנדסת מחשבים בטכניון, חלק לא מבוטל מהאחים הלכו לכיוון האמנות לגווניה.

לימודים: בית הספר היסודי 'נתיב מאיר' שבמעלות, שבו אירע הטבח באייר תשל"ד. "צלו של הפיגוע תמיד ליווה את בית הספר". מגיל צעיר הכוח החברתי נבע מהאמנות: "בכל מקום חדש שהגעתי, הייתי מצייר. ואז היו מתאספים סביבי ומתפעלים".

ישיבת תיכונית: חיספין, בעקבות האח הבכור. "חוויה מאוד טובה, אווירה מאוד מיוחדת". וגם "סוג של מפגש ראשון עם החברה הדתית-לאומית כעולם". החוויה הכי משמעותית בשנות התיכון הייתה סדנה עם המשורר יונדב קפלון. "פתאום גיליתי מה היא אמנות. אם עד עכשיו חשבתי שזה לצייר, פתאום התגלו לפניי כל מרחבי ההבעה והאופקים הרוחניים שזה פותח".

תנועת נוער: בני עקיבא, "אפילו מדריך למשך שבוע". השיא, כצפוי, היה חודש ארגון, שבו מגיע תורם של ציירי הסניף. "אז הייתי הופך למרכז הסניף. תמיד היה לי קיר שהיה שלי".

הסדר: עתניאל. שם החל לפרוח, "מצאתי את עצמי מוקף באנשים חושבים, מעמיקים ומתלבטים". ההתקשרות אל הרב פרומן הייתה מהירה מאוד, "נדבקתי אליו ומאותו רגע לא עזבתי אותו". אחרי הצבא עבר לישיבת תקוע, "כדי להיות קרוב יותר".

הפרדוקס: "הוא לא נתן לאף אחד להיות חסיד שלו והדף באגרסיביות כל מי שניסה להתקרב אליו". עוצמתו הייתה בכך ש"הוא אף פעם לא היה צפוי, לא הבנתי אותו. והכול מתוך פול ווליום של יראת ה'".

צבא: שריון, בלי הרבה תשבחות. "הרגשתי יבש כמו קרש". הצבא הוציא כל שאר רוח, "אבל אין תלונות".

משוחרר: זכור היום שבו נגמר ההסדר: "עמדתי בוואדי קלט, הסתכלתי על הצוקים. הייתי בטוח שעכשיו אני חופשי לגמרי להחליט מה הלאה". אבל אז הגיע הטלפון.

הטלפון: מאיה, לימים רעייתו, התקשרה, אחרי שנפגשו יום קודם לכן בבצלאל. "הלכתי לראות את בית הספר, חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה".

המלכה: מאיה היא בת היישוב בת עין, בוגרת בצלאל, אמנית וקרמיקאית וגם מורה לאמנות.

הברכה: חמישה בנים: טוב, בכיתה ז'; סלע, בכיתה ה'; עוֹד בכיתה א' - לומדים כולם בתלמוד תורה ביישוב. פלא נמצא במעון, והנני, הקטן והטרי, בן חודש. "כבעל שם חריג רק הרווחתי מזה, תמיד הרגשתי שיש לי שם שהוא רק שלי. לקחת מילה ולהפוך אותה לשם, זה כמו להפוך אותה ליהלום. פתאום חושבים על המשמעות שלה". וגם "השמות הם סוגים שונים של עמידה ביחס למציאות. לכל אחד יש את הכוח-על שלו ביחס אליה".

בצלאל: ההליכה לבית הספר הגבוה לאמנות הייתה "בצורה הכי נאיבית". היה לו ברור ש"אם אני רוצה לעשות את זה טוב עד הסוף, אני צריך לעשות את זה שם". והיו התמודדויות, "ההלכתיות היו הקלות שבהן". המשמעותיות היו "לגלות עולם רעיוני ומורכב שלא הייתי מודע לקיומו". מצד שני, "זו הייתה חוויה עשירה ומעצבת".

בדד: הוא הפך לכתובת לחבר'ה דתיים מתעניינים. "אמרתי לכולם: 'בואו, מאוד רוצים שתלמדו פה. וגיליתי שאחד אחרי השני מקבלים פיק ברכיים ולא באים". כאן החלו המחשבות לייסד בית ספר גבוה דתי לאמנות.

פאוזה: שנתיים של לימודים ב'עלמא', בית מדרש חילוני, "חוויה מרגשת ומעצימה". בקבוצה היו כמה אמנים שלמדו איתו יחד בבצלאל, "ודווקא שם נהיינו חברים, הלב נפתח לשיחות אמיתיות". ויש דיוק: "באתי ללמוד איתם, לא מהם". הרווח: "לראות עד כמה התורה משמעותית גם לאנשים שלא חולקים איתי את החינוך הדתי מהבית, ואיך העיניים נפקחו מללמוד מדרשי חז"ל. זה היה מרגש ומרענן".

בצלאל 2: תואר שני בבצלאל, שהוא תוכנית לאמנים פעילים. "קהילת אמנים שמקבלת חדרי סטודיו ועובדת במרכז תל אביב". ואז הוא גילה את הסצנה האמנותית התל-אביבית: "רק שם הבנתי עד כמה שדה האמנות הוא עולם בפני עצמו עם מעגלים חברתיים משלו, ועד כמה נועדתי להיות צמח בר".

פרדס: בית הספר הגבוה הדתי לאמנות נפתח עם סיום התואר השני. "הבנתי את הצורך בבניית שפה פנימית של קהילה שבה אמנים מגיעים מרקע דתי ויכולים לקיים שיחה על הנחות יסוד ומכנה משותף, ועל הרבדים הכי פנימיים של הזהות". ואפילו שסיים שני תארים, "הרגשתי שאני באופן אישי צריך קהילה שמבינה אותי".

אסכולה: משתתף בתערוכות ומרגיש שהוא "בשר מבשרה של האמנות", אבל "אמן צריך גם את החבורה שלו". ההוכחה: "כל תולדות האמנות מלאות בחבורות שיצרו שפה משותפת", ומשם השפיעו על עולם האמנות. 'פרדס' מבקש לאפשר לאנשים להתפתח בצורה הכי מקצועית ועכשווית שאפשר, ועם זאת "זה בית הספר היחיד לאמנות בעולם שבו האמנים מתקיימים כקהילה. כולנו עושים יחד מסע בארץ לא זרועה ועונים לשאלות".

השאלות: מה היא אמנות יהודית, האם יש דבר כזה, מה מטרותיה ועוד. "כולנו שותפים למסע, גם הסטודנטים וגם המרצים". וגם סטודנטים לא דתיים שלומדים במקום, ו"יש עיסוק מהותי בעבודה שלהם עם הזהות היהודית".

כפר אמנים: 'פרדס' הוא האח הצעיר של 'מזמור' ולידם שוכנת האולפנא לאומנות 'הללי', שם הוא מרכז את מגמת האמנות. ב'פרדס' לומדים 40 סטודנטים ממגוון מגזרים, הלימודים הם של ארבע שנים, שבסופן יקבלו גם תואר בהוראת האמנות דרך בית ברל.

פרנסה: "אפשר להתפרנס מאמנות, יש בענף פריחה כלכלית", בישראל אולי צריך גם ללמד, אבל זו לא גזירת רעב. "בוגר אידיאלי מבחינתי הוא לא רק זה שיוצר וחולם על קיר במוזיאון תל אביב. אם הוא יהיה עורך דין ויעשה את זה באופן פורץ דרך, זה גם יהיה טוב". כי אמנות היא לא הכשרה מקצועית, אלא "סדנה אינטנסיבית בפיתוח היצירתיות". במדינה מתוקנת "גם רופא צריך ללמוד אמנות וגם הרב. אחר כך הם ייקחו את זה למקום שלהם".

מסיבת סיום: סטודנטים כבר מציגים עבודות בבמות שונות, ויש גם שיתוף פעולה עם בית ספר 'מזמור'. בסוף השנה תתקיים תערוכת הבוגרים הראשונה הפתוחה לציבור הרחב. "אני מאמין שיותר משהמהפכה שנמצאת בחיתוליה תהיה משמעותית לאמנים, היא תהיה משמעותית לציבור, שיגלה יצירה תרבותית רלוונטית שמדברת בשפה שלו".

בנים לכאן: התחום נשי כמעט לחלוטין, וזה בהחלט קול קורא. "זו אחת הנקודות הכואבות בתחום, ויש צורך בשינוי תרבותי עמוק בציבור שלנו". לאחרונה היה מעורב בהקמת שתי מגמות אזוריות לאמנות לתלמידי ישיבות תיכוניות, במודיעין ובאפרת. "ביום שבו בחור דתי יבין שבית ספר לאמנות הוא המשך טבעי של לימודיו בישיבה, אז המהפכה תושלם".

בת עין: יש אהבה גדולה למקום, למרות שהוא לא תושב קלאסי. "טוב לי לחיות פה, זה המקום הכי לא בורגני שאני מכיר. כשמישהו מגיע לכאן לא שואלים אותו כמה אתה מרוויח, אלא במה אתה מאמין. הפיצול בין העולמות מזין ובריא: "טוב לי להיות רגל אחת בתל אביב והשנייה בבת עין. אני מרגיש יציב".

אם זה לא היה המסלול: האהבה הראשונה היא הקולנוע. "לפני שהלכתי לבצלאל התלבטתי אם קולנוע או אמנות, אבל כשהבנתי שכדי לעשות יצירה בקולנוע אתה צריך להיות מאכער, העדפתי להיות פרש בודד מול הקנווס".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: "אני איש של לילה". ההשכמה בכל זאת מתרחשת כשהילדים מחליטים שהגיע הזמן. ואז "עוזר בהתארגנות שלהם, מפזר בגנים ובבתי הספר ויוצא לדרך". בגלל האינטנסיביות של החיים, לפעמים שחרית היא תפילת יחיד: "בוקר מוכתר כמוצלח כשאני מצליח להגיע למניין".

מוזיקה: מעדיף להקשיב לתוכניות רדיו שיש בהן דיבורים. "מקשיב לגלי צה"ל ומתווכח איתם בראש. ככה הגלגלים נשארים בערנות".

שבת: "כמה שפחות לצאת מהבית". במסלול החיים של השנים האחרונות אין הרבה נוכחות ושהייה במקום הזה. "שבת היא הזמן להיות בבית עם הילדים", ויש הרבה בילוי עם המשפחה של מאיה, שמתגוררת ביישוב. "זו חמולה, וזה סוד הכוח, משפחות גדולות".

אוכל: "אליטיסטי", או במילים אחרות: "כל מה שחדש ומפתיע".

עתים לתורה: עוסק בלימוד במסגרת ההוראה ב'פרדס'. "אני מכין שיעורים ולומד עם הסטודנטים". פרט לכך אין הרבה, "לצערי". לפני זמן לא רב החל לימוד קבוע עם הבן שיחגוג בקרוב בר מצווה, "לימוד מסכת תענית על הסדר. וזה מרגש".

פנאי: "היתרון בעבודת ההוראה והניהול הוא החופשות". למרות שגם אלה הולכות ומצטמצמות. פנאי הוא "להיות בבית עם המשפחה. זה הניצול הכי מוצלח".

אחזקת הבית: ספונג'ה וקניות, כל התיקונים בבית ובניית סטודיו למאיה. וכמובן, "מכוון שעון שבת".

מפחיד: פגיעה באנשים, "אלה הרגעים הכי לא נעימים מבחינתי". וכמורה לאמנות זה קורה מדי פעם, "וזה לא פשוט".

דמות מופת: בלי ספק "הרב פרומן". עיקר העיקרים שנלמד ממנו הוא "המציאות כולה היא חידה שצריך למצוא בתוכה את דבר ה' ושהוא תמיד חדש. מין חווית סוד".

משאלה: "שלום אמיתי בין כולם".

כשתהיה גדול: "אחזור לצייר", מרוב פעילויות לא נשאר זמן ליצירה אמנותית. "אני מחכה שהדברים יתייצבו ואצליח להקדיש לזה קצת זמן. זה הקווץ' הקטן שלי".

[email protected]